חברים יקרים, שאלה לי אליכם.
מה אפשר לקנות ב-31 שקלים? וב-46? 87? 92?
תסכימו איתי שבכסומים העלובים האלו אי אפשר אפילו ללכת למכולת אפילו פעם אחת, לא לשלם את אחד מחשבונות הבית, ולא לרכוש את אחת התרופות שלא כלולה בסל התרופות.
אין לי ספק שרבים מכם יודעים זאת היטב, אך מסתבר שבממשלה שלנו יש רבים שחושבים אחרת.
לפני מספר חודשים בעת שהצטרפה מפלגת ישראל ביתנו לקואליציה הבטיחו ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר הבטחות רבות לאותם קשישים ישראלים שמתקיימים אך ורק מקצבת זקנה. הכלכלנים צקצקו בלשונם וכתבו שהתוספת כשתגיע תהיה מזערית ביותר ולא באמת תוכל להוציא מישהו או מישהי מאותם קשישים או קשישות ממעגל העוני, אך הפוליטיקאים היו בשלהם.
מה שטוב בכל הסיפור הזה, הוא שכמו בסיפור של סינדרלה – לאחר חצות הכרכרה המפוארת הופכת לדלעת, וב-28 לחודש כאשר משולמת קצבת הזקנה כל ההבטחות מתפוגגות באוויר.
אז כמה תוספת קיבלו קשישי ישראל לקצבת הזקנה העלובה שהם מקבלים? רומן ליידרמן, שדווקא מצא תעסוקה בישראל כשעלה מחבר העמים ועבד כאן כ-15 שנים קיבל 31 שקלים שלמים!
אחרים קיבלו סכומים שונים ומשונים שהגדול בהם הוא 92 שקלים.
אז חרפת הרעב עדיין מרחפת מעל ראשם של כל אלה שמתקיימים מקצבת זקנה עלובה – עולים וותיקים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, אבל בעיני אלה שמזמן מודדים את המציאות בקופסאות סיגרים ובקבוקי שמפניה אין שום בעיה.
בתקציב הדו-שנתי שכידוע עבר בסוף 2016 – אין שם שום אזכור לפתרון בעיית הדיור הציבורי – על כך דיבר בשבוע שעבר בועדת העליה והקליטה מנכ”ל משרד הבינוי והשיכון אשל ארמוני, ובאשר לקצבאות זקנה – הרי אנו כבר יודעים איך האגדה הזאת נגמרה. היום אותם מקבלי קצבת זקנה, ובראשם רומן ליידרמן אותו אני מכירה מתחילת פעילותי בכנסת, מכינים את הצ’קים.
הם עומדים לשלוח לכנסת את התוספות העלובות שמכרו להם בתור “פתרון בעיית הפנסיה”, ושאנשים שבשוויון נפש הצביעו בעד התקציב “החברתי הזה” שלא סופר את הקשישים, את הנכים, את זכאי הדיור הציבורי ואחרים יחליטו מה יעשו אתם.
אולי יתנו לתלמידי ישיבות, ואולי – כפיצוי למתנחלי עמונה. כך או כך, אני קוראת לכלל הציבור במדינת ישראל להצטרף למאבק הצודק הזה למען העלאת גובה קצבת הזקנה שלא מאפשר לחיות בכבוד, אלא בקושי לשרוד.
דרשתי דיון במליאת הכנסת בנושא כבר השבוע. על הממשלה לא רק לספק תשובות, אלא גם לדאוג לפתרונות.
