אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שראיתי את שירין אבו עאקלה. ב–2003 באינתיפאדה השנייה. הגעתי לסקר ברמאללה מסיבת עיתונאים של בכיר ברשות (עניין שגרתי אז, ונעשה כמעט בלתי אפשרי היום), ומיד זיהיתי אותה. גם כי כבר היו לי מאות אם לא אלפי שעות צפייה ב”אל־ג’זירה” וגם כי היו סביבה מעריצים, שקראו בהתלהבות “אל־ג’זירה, אל־ג’זירה”.
