23.12.2017
פרופסור מורה, חתן פרס ישראל , שעמד בראש אגודת האקדמאים יוצאי עיראק עלה לישראל מבגדאד בשנת 1952, למד באוניברסיטה העברית, הפך למשורר, סופר וחוקר של יהדות עיראק והיסטוריה ערבית קדומה ומודרנית.
זכיתי להכיר את פרופסור מורה לפני יותר מעשור, בעת שראיינתי אותו על הפגיעה בקברו של נביא יחזקאל בעיר אל-כיפל בעיראק. הראיון שנערך בביתו במבשרת ציון התארך, שאלתי עוד ועוד שאלות על החיים של הקהילה היהודית בבגדאד שם גדל והתחנך, על פרעות הפרהוד, על ההתנכלויות בבית הספר המיוחס בו למד, על האהבה הגדולה לארץ העתיקה שנולד בה ונטש אותה לטובת ארץ ישראל.
לאחר מכן נפגשנו פעמים רבות והידידות נמשכה גם כשנבחרתי לכנסת. פרופסור מורה העניק לי כמה מספריו ששמורים אצלי בספרייתי בכנסת כאוצר השמור ביותר. הוא ידע ערבית היטב, דיבר וכתב בה. התכתב עם עמיתיו החוקרים מעיראק וארצות ערביות אחרות. זכרונותיו על החיים בבגדאד התפרסמו במגזין הסעודי “אילאף” במהלך שנים רבות.
כשהקמתי בכנסת שדולה לשימור וטיפוח מורשת יהדות ארצות ערב ואיסלאם הוא תמך מאוד ביוזמה הזאת והגיע לכמה מהארועים של השדולה כאשר שנינו מאמינים שהמורשת הזאת שייכת לעם ישראל כולו.
אף שהיה אדם מבוגר, היתה בפרופסור מורה נפש צעירה מאוד. כשרצה להראות ספר מסויים, עלה מהר עד כמה שאפשר לקומה השניה בביתו על מנת להביא את אותו הספר, כשהתכוון להגיע לארוע כזה או אחר שהיה קשור במחקריו או בתרבות יהודית בעיראק ובמזה”ת לא היה כוח שהיה יכול לעצור אותו.
אני כותבת שורות אלו והדמעות חונקות את גרוני, שכן האדם החכם, הנדיב והמשכיל הזה כבר לא איתנו. הוא כבר לא ידחוף לי ליד סוכריות לבנותיי התאומות, לא ישלח מאמרים מרתקים פרי עתו ולא יקטוף לימונים מהעץ שבגינתו הקטנה.
דור מאוד מיוחד, שידע את החיים בגולה ובנה את ישראל הצעירה הולך ונעלם.
חייבים להמשיך את דרכו – בעשיה, בחקר המורשת ובבניית גשרים אקדמיים, תרבותיים וממשיים עם הסביבה המזרח תיכונית שלנו. זה מה שפרופסור שמואל מורה, סמי מועלם משכונת אל-בסאטין, היה רוצה לראות.
