הורסים את בתי הכנסת

תיירים רבים יירדו מהאוטובוס הצבעוני. מי נהר הפרת הסמוך יזרמו בשלווה תחת צילם של דקלים תמירים המעטרים את שתי הגדות. הילדים המקומיים יגיעו בריצה – למכור לתיירים מזכרות ובקבוקי מים. ברוכים הבאים לאל־כיפל – עיר קטנה, לא הרחק מבגדד ומהגנים התלויים של בבל, שבה שוכן על פי המסורת קבר הנביא יחזקאל. לאחר ביקור קצר, יוביל אתכם האוטובוס לצפון המדינה, לאל־כוש, עיר אשורית, שם נמצא קברו של נחום הנביא, ולאחר מכן למוסול, להתפלל במקום שבו – כך מאמינים היהודים, המוסלמים והנוצרים – קבור הנביא דניאל.

כך היתה יכולה להיראות תיירות יהודית בעיראק, ארץ עתיקה שבה חיו ומתו אישים תנ”כיים רבים. עד 2003, עת פלישת האמריקנים לעיראק, עוד אפשר היה לחלום על הילולה בקברו של הנביא נחום, חגיגה שהיתה אחת המפוארות בעיראק, תפילות בנקודת ציון קברו של הנביא יחזקאל וביקור ברובע היהודי בבגדד.

אבל ארמון החלומות התנפץ בשנים האחרונות על ראשם של כל אלו שחלמו על עתיד טוב יותר לעיראק של פוסט סדאם חוסיין. מתברר שעיראק החדשה אכזרית הרבה יותר למורשת שלה – הבבלית, הנוצרית, המוסלמית וכמובן היהודית – מאשר עיראק הישנה. טרור יומיומי, הקצנה דתית וממשלה חלשה ומושחתת – כל אלו הביאו להרס ולחורבן של חיי אדם ושל אתרי מורשת חשובים ברחבי המדינה.

קול של פיצוץ נשמע באוויר, עוד כיפה זהובה של מסגד שיעי עתיק נופלת פנימה אל תוך מבנה; עוד מוזיאון נבזז על ידי לובשי השחורים של דאעש; עוד בית יהודי עתיק מתכלה בלהבות. המסגדים בעיר השיעית החשובה נג’אף הופצצו אינספור פעמים על ידי המחבלים הסונים; המוזיאון של בגדד נבזז; בבבל העתיקה נשארו שרידים של מרכבות כבדות שלא היו ידועות בתקופה הקדומה – טנקים אמריקניים.

גורלם של האתרים היהודיים במציאות ההרס והביזה הזו היה צפוי וידוע. כמה בתי כנסת עוד עומדים על תילם בבגדד הבירה, אך קברו של הנביא יחזקאל הוסב למסגד, רוב הכתובות העבריות העתיקות בו הושמדו או כוסו במלט. קברו של הנביא דניאל במוסול הופצץ על ידי אנשי דאעש, המתנגדים לפולחן קברים באופן כללי, בין שאלו קברים של נביאים יהודים ובין שאלו של בני משפחתו של הנביא מוחמד במכה ובמדינה. באזורים אחרים דאעש ואחיהם הג’יהאדיסטים מארגונים אחרים משמידים את קברי הקדושים השיעים ולא פוסחים על המסגדים המפוארים שלהם, או על הכנסיות של הנוצרים.

האטמוספירה ההרסנית האיסלאמיסטית לא פסחה גם על סוריה. נזק עצום הוסב לאחרונה לשוק ההיסטורי של חאלב, למסגד האומיי בדמשק וכן לאתרים יהודיים רבים. בית כנסת ג’ובר באחד מפרברי דמשק, שאף ידוע בכינוי “אליהו הנביא”, הופצץ במאי השנה. רובו של בית הכנסת נהרס ואין מי שיושיט יד ויציל את מה שנשאר מהמבנה היפהפה שנבנה על ידי הקהילה היהודית בימי הביניים. לפני כמעט 20 שנה הוצאו בפעולה נועזת של המוסד “כתרי דמשק” – כתבי יד של תורה שנכתבו בטבריה במאה העשירית לספירה. הכתרים נגנבו ב־1944 מבית הכנסת “חוש אל־באשה” שבדמשק ובמהלך הפעולה הוצאו מסוריה. כעת “כתרי דמשק” נמצאים בספרייה הלאומית בירושלים, רחוקים מידי אלה שחולמים על כליה לספרים ולאנשים.

בעידן שבו אזורים נרחבים בעיראק ובסוריה נשלטים על ידי קיצונים, בעיצומה של מלחמת אזרחים מדממת, קשה לקבל תמונה בהירה לגבי מצבם של אתרי מורשת יהודיים באותם אזורים. ובכל זאת, פרופ’ שמואל מורה מהאוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל לספרות ערבית ויליד בגדד שאף חיבר את הספר “בגדד אהובתי”, מספר על חבורה של עיראקים אמיצים שנוטלים על עצמם את המשימה הלא פשוטה – לצלם ולתעד את הנזק שנגרם למקומות הקדושים ליהודים, לבתי כנסת ולבתי העלמין, ולשכונות המגורים של אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח התיכון.

“ידידים שלנו, שיעים וסונים, לרוב אקדמאים המועסקים באוניברסיטאות בעיראק, סופרים ומשוררים, מתעדים בשבילנו את מה שקורה בארצם”, מגלה פרופ’ מורה, “כאשר הופיעו בתקשורת הערבית ידיעות על ‘עבודות שיפוץ’ בקברו של הנביא יחזקאל, שלחנו כמה ידידים לאל־כיפל, והם הביאו רשמים ותמונות משם. התברר שבמסווה של עבודות השיפוץ השיעים השמידו את הכתובות בעברית, והפכו את המקום למסגד”.

מורה מספר כי לפי בקשתו, החבר – אחד מאותם העיראקים המבכים אשר חולמים על החזרת התרבות היהודית לעיראק – ביקר בשכונה שבה הוא גדל וצילם את הבית ואת בית הכנסת “מאיר טוויג”, שם התפלל מורה בילדותו. הוא מוסיף כי השליחים הם אנשים פרטיים שלעיתים קרובות מסכנים את חייהם, ובכל זאת מכתתים רגליהם, מתעדים ומספרים על מה שראו לחבריהם הישראלים.

הדאגה של מורה אינה בודדה במערכה. במרכז למורשת יהודי לוב מספרים על ניסיונות תיעוד לשארית הפליטה של אתרי המורשת היהודיים במדינה. “בתקופתו של קדאפי היינו בקשר עם השלטונות וגם עם עיתונאים שביקרו בלוב. הם צילמו עבורנו את השרידים של בתי קברות ומוסדות ציבוריים עתיקים”, מספר ההיסטוריון יעקב חג’ג’־לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב. על פי חג’ג’־לילוף, שנים ארוכות קדאפי הוביל מהלך להחרמת הרכוש היהודי, להרס של בתי העלמין ולהפיכתם של בתי כנסת למסגדים. ואולם בשנים האחרונות לשלטונו, כאשר ניסה להתחבב על המערב, נפגש קדאפי עם נציגים של יהדות לוב וניהל מו”מ על הענקת פיצויים ליהודים שאינם אזרחי ישראל, וכן על ביקור של ח”כ משה כחלון בלוב (ביקור זה לא יצא אל הפועל).

אלא שכבר אז, תחת קדאפי, הזכר לחיים יהודיים במדינה כמעט נמחק. הקברים בבתי הקברות נחרבו כי המקומיים השתמשו באבני המצבות לבנייה, בתי כנסת הוסבו למסגדים או למוסדות ציבור. בעת ביקורי בלוב בשנת 2005 ראיתי את בתי העלמין ההרוסים והנטושים בעיר זליתן (כ־70 ק”מ מטריפולי), ואותיות עבריות בודדות נותרו כתזכורת אבודה במקומות שונים במדינה העתיקה של טריפולי. “כשהכנופיות החמושות החלו להשתלט על לוב לאחר הפלתו ורציחתו של קדאפי, כבר לא היה מה להציל”, מסכם גורם שהיה פעיל בזמנו במו”מ מול קדאפי.

גם ארגון יוצאי דמשק עוקב בדאגה אחר המתרחש בסוריה, אך אנשיו מעדיפים שלא להרחיב על ניסיונות התיעוד, שכנראה קשורים לאותם יהודים בודדים החיים עדיין בסוריה. לפני כמה שנים עקב משה שמר, עורך כתב העת “מכאן ומשאם”, אחר פרויקטים של חידוש של הרובע היהודי בדמשק – מכיוון שהחלו לצוץ בו מלונות בוטיק ומסעדות. עתה דאגתו נתונה לאותם שרידים של קהילה מפוארת, שעלולים לבעור בלהבות של המלחמה ארוכת השנים.

למרות המלחמה, יש גם פרויקטים שיזמו מקומיים לתיעוד ולשימור. מובילים אותם חובבי התרבות, סטודנטים לארכיאולוגיה ואזרחים מן השורה שחרדים לגורל המורשת התרבותית בארצם. במאמרו “עוד לא מאוחר מדי להציל את המורשת התרבותית של סוריה”, שהתפרסם בכתב העת האמריקני “פורינג פוליסי ג’ורנל”, כתב פרנקלין לאמב, מחבר הספר “המורשת המאוימת של סוריה”, על מאמצי המשטר הסורי והמתנדבים המקומיים בתחום תיעוד הנזק שהוסב לאתרים עתיקים, וכן על מאמצי השיפוץ של המסגד האומיי ושל קראק דה שבלייה – מבצר צלבני מפואר במערב סוריה.

לאמב ידוע בקשריו הטובים למשטר אסד ולחיזבאללה בלבנון – עובדה שכנראה סייעה לכך שבמאמר אין התייחסות לאתרים יהודיים. אך בעמודי הפייסבוק באנגלית ובערבית שמוזכרים במאמר יש גם חומר על בית הכנסת ההרוס בג’ובר ועל מקומות אחרים שנהרסו מירי הפגזים. הסורים עצמם מעידים כי במקרים אחדים אין אפשרות לבדוק את האתרים, מכיוון שמדובר באזורי קרב. במקרים אחרים יש ידיעות על נזק, אך אין מימון או מומחים שיכולים לסייע בשיקום. כמו מקומות רבים במזרח התיכון, סוריה עדיין לא נחקרה בצורה יסודית, וחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, שמבצעים בה עכשיו גורמים אינטרסנטיים שתרים אחר אוצרות הצלבנים, יכולות להסב נזק כבד לעבר ולעתיד של סוריה, כך כותב בלוגר המכנה עצמו “אבן חאלב”.

לפעמים המזל דווקא מאיר פנים למורשת. כאשר פלשו האמריקנים לעיראק, איתרו הלוחמים לא מעט אוצרות יהודיים – ספרי תורה, תעודות ותכשיטים שהיו ספונים בארמונותיו של סדאם חוסיין. האוסף היה עשיר ומדהים, והצבא האמריקני העביר אותו לארה”ב כדי שהחוקרים יוכלו ללמוד ולחקור את הממצאים. האוצר הוצג לציבור הרחב בארכיון הלאומי ואחר כך במוזיאון ניו יורק למורשת יהודית.

קנת’ בנדלר, מנהל מחלקת יחסי הציבור בוועד היהודי־אמריקני, חשף במאמרו “הגנה על מורשת” כי ממשלת עיראק דרשה מארה”ב להחזיר את האוסף לבגדד כבר ביולי השנה. גורמים, ובהם הסנאט, גרסו כי החזרת הפריטים לבגדד תהיה צעד לא הגיוני, ודרשו ממחלקת המדינה לגבש הסכם חדש עם עיראק שלעת עתה ימנע את החזרת האוסף. באוגוסט השנה כוחות דאעש – ארגון שמאמין בהשמדה פיזית של אנשים ושל היסטוריה – עמדו בשערי בגדד.

פרופסור מורה, שידידיו העיראקים קוראים לו סמי מועלם, נחרד מעצם המחשבה שהאוסף יכול היה להימסר לעיראק. “זהו רכוש של יהודי עיראק”, הוא אומר, “יש שם, בין השאר, את תעודת הבגרות שלי. מדוע שארה”ב תעביר את האוסף לממשלת עיראק? אם כבר, אנו, בני הקהילה היהודית, זכאים לקבל את האוסף הזה לידינו. יש בישראל מוזיאון ליהדות בבל שיכול לשמור היטב על האוצר, אבל אם חייבים לבחור בין ארה”ב לעיראק – שיישאר בארה”ב. פעם ביקרתי עם עמיתים עיראקים במוזיאון בברלין והם התפעלו מאוסף של פסלים ואמנות עיראקית שהוצגו שם. הם אמרו שהם שמחים על כך שהגרמנים, יחד עם הבריטים והצרפתים, הצילו את המורשת התרבותית של ארצם – שאחרת בוודאי היתה נחרבת”.

באופן מפתיע, הרס והשמדה של עתיקות ואתרי מורשת יהודיים דווקא עוררו תשומת לב ויצרו שיח בכמה מדינות בדבר תפקידה של מורשת יהודית בארצות ערב. בעיתונות הלבנונית פורסמו כמה מאמרים המגנים את הרס בית הכנסת ג’ובר בדמשק במאי השנה. בלבנון שוקם לאחרונה בית הכנסת “מגן אברהם” במימון משותף של יהודים יוצאי לבנון ושל קרן רפיק אל־חרירי לשיקום אתרי מורשת לבנוניים.

במצרים, מספרים על נהירה חסרת תקדים של מבקרים מקומיים לבית הכנסת “אבן עזרא” בפוסטאט – קהיר העתיקה. עם זאת, בגלל המהפכה כמעט הופסקו לחלוטין ביקורים של יהודים לקברו של אבו חצירא בדמנהור ויש שמועות על הידרדרות של האתר. בעבר הלא רחוק מאות יהודים מישראל ומחו”ל היו עורכים הילולה במקום.

בעיראק, מספר שמואל מורה על הוצאה לאור ששמה “מסופוטמיה”, המפרסמת ספרי שירה של משוררים יהודים נודעים, וספרים אחרים על היסטוריה של יהודי עיראק. אחד הספרים הללו הוא “שירת אחווה אנושית ופטריוטית”, שנכתב על ידי ד”ר ג’באר ג’מאל א־דין מאוניברסיטת כופה. הספר כולל שירי געגועים ליהדות עיראק ומדבר על הנסיבות שבהן היהודים, שעם השיעים נרדפו על ידי הממשלה הסונית, עזבו את ארצם.

הזיכרונות של פרופ’ מורה, הכתובים בערבית ספרותית מעודנת, הופיעו בשנים האחרונות בכתב העת הסעודי “אילאף” וזכו לתגובות נלהבות בעיראק ובמדינות ערביות אחרות. זאת, אף שהפרופסור לא חסך בביקורת כלפי המשטרים העיראקיים לדורותיהם, וכן הקדיש תשומת לב רבה לנושא האנטישמיות בעיראק, לסיבות שהובילו ל”פרהוד” – הטבח של 1941 – וכן ליחס ליהודים בארצות ערב בכלל.

יש לא מעט עיראקים שמסכימים עם דעותיהם של מורה ועמיתיו, האקדמאים העיראקיים, ובשקט מקדמים שלום פרטי עם חבריהם מבגדד, מכופה ומבצרה. הגורם המחבר ביניהם הוא התשוקה לספרות ולשירה, והבנה שרק אם הטובים – בישראל, בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים – יתאחדו, הם יוכלו לגבור על כוחות החושך שמטרתם לשכתב ולרמוס את ההיסטוריה – חלום של כל כוח רשע מימי קדם.

האם הניסיונות הללו יצלחו? אין לדעת. מה שברור הוא שגם אם לא כל אתרי המורשת ישרדו את הכאוס האיסלאמיסטי בעיראק, בסוריה ובלוב – הגשרים התרבותיים שנבנו במדינות אלה במהלך שנים רבות ימשיכו להתקיים.