עשר שנים בדיוק לאחר שחמאס ביצעה הפיכה צבאית בעזה ויצרה את מדינת חמאסטן הגובלת בישראל, המצב של התנועה מעולם לא היה מסובך יותר. על זה מעידים גם אנשי חמאס וגם גורמים אחרים, ערביים ובינלאומיים, שעוקבים אחר המתרחש ברצועת עזה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הזכיר את חמאס בשורה אחת עם דאעש וחיזבאללה; סעודיה ומצרים דורשות שקטאר תפסיק לממן את האחים המוסלמים ואת תנועת חמאס הפלסטינית;

אבו מאזן, שפעמיים בעבר הלך לממשלת אחדות עם חמאס, ככל הנראה זנח את המאמצים לפיוס; המצרים פותחים את מעבר רפיח פעם בחודש ליום־יומיים במקרה הטוב, אך מגבילים מאוד את תנועת האנשים בין עזה למצרים; ואפילו אונר”א, סוכנות האו”ם לטיפול בפליטים הפלסטינים, מתחה ביקורת חריפה על אנשי חמאס, ששוב חפרו מנהרה מתחת לשני בתי ספר ששייכים לאונר”א ברצועה.

האבטלה עברה מזמן את ה-40%, התושבים סובלים ממחסור במים וחשמל, והשיקום של הרצועה מתנהל בעצלתיים, מכיוון שרבות מהמדינות התורמות מסרבות לעמוד בהתחייבויות שנתנו. למרות כל הנסיבות הללו, חמאס יכול להמשיך להתנהל באותו אופן עוד לפחות עשור ולהמשיך להתכונן לסיבוב הצבאי הבא, שכנראה מתקרב בצעדי ענק, ולשלוט בכשני מיליון תושבי הרצועה. זאת משום שמאז משבר המאווי מרמרה ב־2010, לרצועה נכנסות רבבות של משאיות עמוסות במלט, במצרכי מזון ובכל דבר אחר שעזה צריכה כדי לשרוד.

ב־2010 לרצועה נכנסו 38 אלף משאיות, ב־2016 – 178 אלף. על פי בכירים בצה”ל, למרות המאבק למנוע את מעבר הסחורות הדו־שימושיות, כל דבר שנכנס לעזה משמש את חמאס. מתוך עשרה שקים של מלט המיועדים לשיקום של בניינים אזרחיים, כמות מסוימת תלך לבניית מנהרות. ממשלוח של קמח או עוגיות יילקח מס שגם ייקר את הסחורה עבור תושבי הרצועה וגם יספק עוד כמה שקלים לכיסה של חמאס. כך ממשיכה התנועה להשליט פחד על האוכלוסייה, לאמן את אנשיה ולייצר עד כ־90% מהנשק, שבבוא העת ישמש נגד אזרחים וחיילים ישראלים.

כך, באופן אירוני, 11 שנים לאחר החלת המצור על עזה, הפכה ישראל לקו החיים היחיד של חמאס. דווקא עכשיו, כשהמדינות הערביות הכריזו על חרם על קטאר שתומכת בחמאס, האבסורד הזה מתחוור ביתר שאת. כל עוד חמאס שולטת בעזה, הדרום שלנו נתון לאיום מתמיד, בעוד שכל ניסיון של הממשל האמריקאי להתקדמות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נדון לכישלון. אי אפשר “להשמיד” את חמאס, אבל אם מדינת ישראל תשכיל להשתמש במצב הייחודי שאליו נקלעה חמאס כעת, יהיה אפשר לסיים את שלטון חמאס ברצועה ואת שליטתה במעברים שמחברים בין ישראל ומצרים לרצועה.

דווקא עכשיו, בתיאום עם ארצות הברית ועם מדינות האזור, אפשר להגביר את הלחץ הכלכלי על חמאס, ותמורת שחרור הסחורות וזרם החשמל להדיר את האסלאמיסטים מהמעברים, וכך לנתק אותם מהמקור הכספי שמחזיק אותם בחיים. הצעד הזה יכול להשתלב היטב בחזון המדיני החדש של הממשל האמריקאי, ששוקד על הקמת ברית אזורית נגד איראן והאסלאם הרדיקלי.

ברור שהחזרת הרצועה לידי הרשות הפלסטינית כרוכה בחזרה לשולחן המשא ומתן עם ישראל על פי הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, במקביל למשא ומתן בילטרלי עם המדינות הערביות והסדרת היחסים בינן לבין ישראל. אך לפני כל אלה, המשוואה בעזה חייבת להיפתר. מאידך גיסא, קשה לראות כל משא ומתן ממשיך בעוד בעזה רועמים התותחים. דעת הקהל בשני הצדדים לא תסבול זאת. מדינת ישראל חייבת להכות בברזל כל עוד הוא חם ולשנות מהיסוד את המשוואה העזתית הקיימת.

הכותבת היא חברה בוועדת החוץ והביטחון, שימשה בעבר כתבת ופרשנית לענייני ערבים בערוץ 9