בחמאס רוצים ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק. הקהילייה הבינלאומית חייבת להמשיך ללחוץ על חמאס להתקדם באמת בנושא הפיוס הפנים-פלסטיני
מאז החתימה על הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני בין פתח לחמאס שליטי עזה אינם יודעים כיצד להתנהל. מצד אחד יחיא סינוואר מבטיח לשבור את העצמות לכל מי שמתנגד לפיוס ואיסמעיל הניה מתקשר בטלפון למלך ירדן עבדאללה ה-2, מצד שני סלאח אל-ערורי, סגן ראש הלשכה המדינית יוצא לאיראן ומשקם את היחסים עם הרפובליקה האיסלאמית. מצד אחד מדברים על העברת הסמכויות לאבו-מאזן, מצד שני איסמעיל הניה מבטיח ש”הנשק של ההתנגדות” יישאר במקומו. בחמאס היו רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי – ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק.
ברמאללה לא ששים לבטל את הסנקציות נגד הרצועה, שהיו לזרז משמעותי לפיוס, לפני שרואים בשטח התקדמות כלשהי מבחינת החמאס, גם המצרים אינם ממהרים לפתוח את שעריו של מעבר רפיח לאלפי אזרחים פלסטינים שהיו רוצים לבקר את המשפחה, לצאת לטיפולים או ללימודים. בינתיים כולם יושבים על הגדר, אך בקרוב מאוד יצטרכו לרדת אל קרקע המציאות ולקבל החלטות גורליות. על מנת לבטל את הסנקציות חמאס תצטרך לחרוק שינייה ולהעביר סמכויות רבות לאנשי אבו-מאזן, בעוד שהנהגת הרשות תצטרך להתמודד עם השאלה המכרעת של השליטה במנגנוני הביטחון.
לעומת התקופות האחרות, חמאס בטוחה בעצמה הרבה פחות ומתמודדת עם הרבה יותר קשיים מבעבר. היא זקוקה לסיוע, לפרוייקטים משמעותיים בתחומי הקיימות שכן המים של עזה אוזלים וגם אלה שיש אינם מתאימים לשתייה. חמאס נמצאת תחת מכבש לחצים כבד ביותר בתוך הרצועה שכן הפגנות החשמל עוד לא נמחקו מהזיכרון, והסכסוך בין קטאר – התומכת הכמעט יחידה של חמאס – למדינות הסוניות המתונות פגע קשות בארגון האיסלאמיסטי.
אבו-מאזן מצדו יכול להרשות להמתין זמן מה ולא לבטל בינתיים את הסנקציות נגד הרצועה. לפחות לא לפני שהוא מקבל לידיו את השליטה על המעברים – ארז, כרם שלום ורפיח, וגם אז הוא – שלא שוכח עלבונות והשפלות – ישחרר את מה שצריך לשחרר טיפין-טיפין, בלי צעדים פזיזים ונמהרים. אבו-מאזן, שמבין היטב את הסכנות הכרוכות בחזרה שלו לעזה לא ימהר לסכן את עצמו או את אנשיו. הוא פשוט יכול להרשות לעצמו להמתין.
ישנו עוד גורם ברצועה שגם לו תהיה השפעה על תהליך הפיוס המקרטע. הסלפים. מלבד החיסולים הפוליטיים של אנשי חמאס – קרי התנקשות בבכיר חמאס תאופיק אבו-נעים בשבוע שעבר – הגורמים הללו יכולים גם לנסות לחמם את הגזרה ולירות טילים על ישראל, מכיוון עזה או מסיני. ישראל תצטרך להכריע כיצד לטפל בטפטוף המסוכן הזה שעלול לפתוח את התיאבון גם לגורמים כאלה ואחרים בתוך החמאס, שכאמור לעולם לא הפכה לצמחונית ולא חדלה להיות ארגון טרור.
ומעל כל הנסיבות הללו יש את האינטרס הכללי של ישראל: שעזה תחדל להיות מחסן נשק ענקי שבכל רגע יכול להתפוצץ. שלא יפרוץ בעזה משבר הומניטרי שגם יפגע קשות בעזתים עצמם וגם יאיים על ישראל – הרי אין דרך לעצור מגפות או חיידקים מסוכנים שכרגע זורמים עם הביוב של עזה לים של אשקלון או אשדוד. שישלוט על עזה גורם אחראי שניתן יהיה להגיע אתו לסיכומים, בדיוק כמו שמגיעים לסיכומים היום עם אנשי אבו-מאזן בגדה המערבית.
את כל אלה אפשר יהיה להשיג אך ורק אם החמאס ידע שאין כל דרך אחרת מלבד הפיוס הפנים-פלסטיני, פירוז מנשק, העברת הסמכויות במעברים לאנשי הרשות וקבלת התנאים של הקוורטט הבינלאומי מ-2006. זה יקרה אם הקהילייה הבינלאומית תמשיך ללחוץ על חמאס, שלא יזכה לביקורים ממלכתיים במוסקבה, כפי שזה קורה היום, שלא יקבל לידיו את התרומות שנועדו לעזור לאוכלוסייה האזרחית לעזה ולא להקמת המנהרות של מחבלים. את זה חייבים להבין היטב גם בעולם הערבי – מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ – ולעבוד ביחד עם ישראל, ארה”ב ואירופה על מנת שההסכם יחזיק מים ויביא לשינוי משמעותי במישור הביטחוני וההומניטרי בעזה.
בלי פתרון הסוגיה העזתית לא ניתן יהיה להתחיל מו”מ רציני עם הפלסטינים על הסדר מדיני והגעה לפתרון המיוחל שיאפשר לישראל להיפרד ממיליוני הפלסטינים ולשמור על הבית של כולנו – מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.
קסניה סבטלובה היא חברת כנסת במחנה הציוני, בעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים
