גוש בגרון: הממשלה מתעלמת מהקמת מאחזים מבלי לחשוב על ההשלכות

© סופק על ידי The Jerusalem Post Group

בכל פעם שההנהגה מסתכלת לצד השני כשמוקם עוד מאחז, אני לא רק חושבת מה יגידו בעולם, אלא גם חוזרת 12 שנה אחורה, לפינוי גוש קטיף ולתובנות שהיו לי בעקבותיו

“בואו לבקר במוזיאון למורשת גוש קטיף” – הפרסומת שהתנגנה בכמה תחנות רדיו בשבועות האחרונים חיש מהר החזירה אותי אחורה בזמן, ל־21 באוגוסט ב־2005, אז פונו היישובים עצמונה, גני טל ואחרים. הגעתי לעצמונה בלילה לפני הפינוי בתור כתבת לענייני ערבים בערוץ 9. אף שכמה מהתושבים המקומיים הציעו שנישן בביתם, הקמנו עיר אוהלים קטנה בדשא במרכז היישוב מתוך רצון לשמור על פרטיותם בלילה האחרון בביתם. שמענו את הקולות בוקעים מהבתים, נערות ונערים הסתובבו כל הלילה ברחובות של הבית היחיד שהם הכירו.

הכרתי את עצמונה היטב. לא רק את עצמונה, אלא את רוב היישובים בחבל גוש קטיף. לראשונה  הגעתי לשם בשנת 1992 כשהייתי תלמידת תיכון דתי לבנות בירושלים. העברנו כשבוע בגוש קטיף, עבדנו במטעים של היישובים בבוקר, שחינו בים בצהריים ושמענו הרצאות בערב. אני זוכרת היטב את הביקורים האלה – את הדרך לגוש, כאשר הנהג הנמיך את האורות וביקש מאיתנו לא לשבת קרוב לחלון – בדיוק עברנו ליד איזשהו מחנה פליטים  פלסטיני. כמו כל חברותיי, הייתי כבר כמה חודשים בארץ. לא ידענו כלום על החיים במקום ועל המצב הפוליטי במדינת ישראל.

“היהודים עובדים קשה, וכך בנינו את היישובים היפים האלה, בעוד שהערבים מעדיפים לקבץ נדבות ולחיות בעוני”, הסבירה אחת המדריכות. רק לאחר כעשור, כשכבר הסתובבתי כעיתונאית במחנות הפלסטיניים, גיליתי שחיים שם אנשים, בשר ודם, שחלקם היו בעלי מקצוע ובעלי נכסים באותם כפרים וערים שאינם עוד, והגיעו למחנות במהלך המלחמה ב־1948.

באותו לילה חם ומיוזע באוגוסט 2005 פגשתי בגוש קטיף את עצמי. ילדה בת לא יותר מ־15 בשם מוריה, עם חולצה כתומה, באה לאוהל שלי לדבר. היא דיברה על כמה אנחנו צודקים וכמה הערבים לא. כי הארץ הזאת כולה היא הארץ המובטחת, והיא שלנו, רק שלנו לתמיד. יכולתי לשאול אותה על המחנות שמסביב, על האוכלוסייה של עזה שמוריה לא הכירה ולעולם לא תכיר, על חלקי גופות החיילים שלנו המפוזרים ברובע זייתון בעזה, על משפחת חטואל, על הפיגוע הנורא בנצרים, על הטילים והפצמ”רים שכבר שוגרו מעזה באותה עת, על כך שבעצם פרויקט גוש קטיף, עם כל היופי וההבטחה, לא הצליח ב־30 שנות קיומו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית. אך ידעתי שאין לה כוח ויכולת בשלב הזה להבין שלפעמים הניתוח הכי כואב ומסוכן הכרחי להצלת חיי החולה.

לאחר שפינו את עצמונה, נסענו עם צוות הצילום ליישוב אחר, גני טל. שקיעה אדומה ירדה על מה שהיה פעם גני טל במהירות הבזק, והחושך בלע את מה שנותר. מבחינה אישית וסימבולית, השקיעה הזו, שבלעה את ההריסות של גני טל, יישוב שהכרתי והתמונה שלו נחרתה אצלי בזיכרון לעד, הייתה בין הדברים המזעזעים שראיתי במהלך העבודה העיתונאית שלי במהלך 14 שנים.

מבחינתי, המוזיאון של מורשת גוש קטיף מסמל את הטרגדיה שבקבלת ההחלטות השגויות. להקים יישובים, ליישב את השטחים שאינם משטחי מדינת ישראל – כל זה בלי לתת את הדעת על ההשלכות ועל התוצאות. ועכשיו, בכל פעם שהממשלה מסתכלת לצד השני כאשר מוקם עוד מאחז או מאשרת עוד “עמונה”, אני חושבת לא רק על מה יגידו בעולם, אלא גם על השקיעה שירדה על גני טל ועל עיי החורבות שנותרו במקום עצמונה ועל מוריה שלא הייתה מסוגלת להשלים עם המציאות של החיים, ששונה בתכלית מהחזון שהיא ורבים אחרים מאמינים בו עד היום.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני, חברת ועדת חוץ וביטחון ובעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים