אמרו היום בתחזית שהחורף שוב הגיח במחוזותינו, תהיינה רוחות עזות וקיימת סכנת קיפאון במקומות מסוימים. יש סיכוי קטן לשלג בירושלים. בדקתי את מזג האוויר בשני מקומות בעולם ששוחררו בתאריך זה – 27 לינואר. מעלה אחת מעל האפס באושוויץ שבפולין, מעלה אחת מתחת לאפס בסנט פטרסבורג, פעם לנינגרד שברוסיה. בלילה הטמפרטורות ירדו עוד, שלג רך ובתולי יתחיל לרדת ויכסה את המבנים ויכסה בלבן את האדמה שפעם היתה ספוגה בדם.
לפני 72 שנים היה זה אנטולי שפירו, קצין יהודי בצבא האדום, שפתח את שערי מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ומצא שם אנשים שעמדו בשלג, אנשים שהיו יותר דומים לשלדים. “הצבא האדום בא לשחרר אתכם”, כך אמר להם.
ב 27 לינואר 1944, כאשר באושוויץ עוד בערו התנורים, בדיוק שנה לפני שחרור המחנה הוסר המצור מעל לנינגרד. העיר היפיפייה שהוקמה על ידי פטר הגדול על גדות נהר הנוואה היתה חשובה לנאצים, גם כסמל וגם כיעד אסטרטגי, אך הביצורים היו חזקים דיים. היטלר החליט להרעיב את העיר למוות. ההפצצות נמשכו יומם ולילה, שום יעד לא היה חסין. הילדים שקיבלו את הפירורים האחרונים מהוריהם קברו את המבוגרים ועבדו במפעלים על מנת לסייע לעיר האהובה עד שנפלו גם הם.
במהלך 872 ימי מצור ורעב נוראי מתו כ-750,000 בני ובנות אדם. יותר מהמבורג, דרזדן, טוקיו, הירושימה ונגסאקי. יותר מאשר בשש שנות מלחמת האזרחים בסוריה. בעיר אחת. במפעל המוות הנוראי אושוויץ הושמדו אף יותר – יותר ממליון וחצי בני ובנות אדם, מתוכם כ 1.1 מליון יהודים.
הרטוריקה של היטלר ביחס ללנינגרד הזכירה את דבריו האיומים ביחס ליהודים. זו היתה שנאה פתולוגית. “לנינגרד, פטרסבורג היא שלולית של רעל שזולגת לים הבלטי. היא חייבת להימחק כליל”, כך הכריז הצורר בעת ביקורו בפריז בספטמבר 1941.
אלפי יהודים נפטרו בעת המצור בעיר שהיטלר שנא כל כך, אלפי אחרים נהרגו כשנלחמו בגבורה יתרה בשורות הצבא האדום למען הסרת המצור מלנינגרד, בקרבות בקורסק, סטלינגרד ואחרים. בין החיילים, הקצינים והגנרלים שזכו לעיטורים הגבוהים ביותר בברה”מ לאחר המלחמה יש אלפי שמות יהודיים. כן, הסבים והסבתות שלנו נלחמו כמו כולם והסטטיסטיקה אף מעידה על כך שכמות המתגייסים היתה אף יותר גבוהה בין יהודים מאשר בשאר הלאומים שהרכיבו את הפסיפס האנושי בברה”מ. למרות העובדות, המיתוסים הזדוניים והאנטישמיים לאחר המלחמה סברו שיהודים כמעט ולא נלחמו.
בישראל כיום חיים אלפי ניצולי שואה שעלו ממדינות אירופה ומברה”מ, כמה עשרות שורדי המצור בלנינגרד, כמה אלפי ותיקי מלחמת העולם השנייה שלחמו בשורות הצבא האדום. אנו, הצאצאים שלהם חייבים לזכור גם את השואה וגם את הגבורה של המשחררים. גם לעזור לקשישים ששרדו, בין בגטו או בין אם בצבא או בגדודי הפרטיזנים וגם להנציח את ההקרבה של מי שנלחם נגד הרוע הגדול מכל. הסיפורים האלה חייבים להישמע בכל מקום – בבתי הספר, במוזיאונים, בבתי הקולנוע ובלבבות של בני האדם. אני נלחמת למען המטרה הזאת בכנסת כי מי שלא זוכר את העבר שלו, גם עתיד לא יהיה לו.
ובאשר לשנאה עיוורת שממשיכה להניע את מפעלי ההרס ברחבי העולם.
עברתי היום על כמה תגובות לכתבה על כך שישראל תקבל כ 100 יתומים סוריים שייקלטו על ידי משפחות ערביות ונדהמתי מהשנאה שרחשה שם. “רק נחשים בוקעים מביצי נחשים. אנחנו לא צריכים אותם פה”, כתבה ישראלית כבת 70, שנולדה רק קצת אחרי המלחמה ההיא. אנו, הצאצאים של ניצולי השואה והרדיפות האנטישמיות רגילים לשבח את חסידי אומות העולם שהצילו את היהודים וסיכנו את חייהם וחיי ילדיהם אך האם היינו מוכנים למעשה אצילי כזה בעצמנו? בואו נבטיח לעצמנו היום שלא נהיה אדישים, לא נשתוק לנוכח הזוועות ולעולם לא ניתן לשנאה לטמא את נפשנו ואת זהותנו
בתמונות: אושוויץ המשוחררת, לנינגרד הנצורה ומנת לחם יומית יקרה מפז שיכלה להציל חיים.
שבת שלום.
