חברות וחברים יקרים,
השבוע נציין יחד עם מדינות העולם את יום השואה הבינלאומי. יום זה משמר את הזיכרון ההיסטורי הבינלאומי של מלחמת העולם השנייה האכזרית ואת זכרם של ששת המיליונים יהודיים, שנרצחו רק משום שהיו יהודים. ציון יום זה מפנה זרקור אל מפלס האנטישמיות שלא נעלמה מן העולם לאחר השואה וכיום, שבעים שנה אחרי, האנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער.
לקראת יום השואה הבינלאומי, הכין משרד התפוצות דוח מדאיג במיוחד המציג עליה ניכרת המתרחשת בשנה האחרונה, בגילויי האנטישמיות ובתקיפות אלימות נגד יהודים ברחבי העולם.
אנטישמיות היא חיידק ותיק ואלים הקיים כמעט כמו משך חייו של העם היהודי. היא לא צריכה סיבות כדי להתקיים. מספיק להיות ולהיראות שונה, מספיק שיהיה לך שם יהודי, מספיק שמזוזה תהיה תלויה על מפתן ביתך, מספיק שתבלוט ותצליח. מספיק שתהיי יהודיה.
כשהייתי בת שמונה, תלמידת כיתה ב’ במוסקבה, בן כיתתי החליט לעלוב בי וקרא לי “ז’ידובקה” (יהודונת). כולם צחקו, אני לא הבנתי מה הוא אומר והחלטתי שמדובר בכינוי גנאי שלא מוכר לי. כשהגעתי הביתה ושאלתי את סבתי לפשר המילה היא חיבקה אותי ואמרה לי שאין מה להתבייש. הוא רק אמר שאני יהודיה. אבל תחושת העלבון לא נעלמה, כאילו סטרו לי סטירה כואבת. לא בגלל יהדותי אלא בגלל שגיליתי כי זו הדרך של ילדים אחרים לנסות להשפיל אותי.
אלפים רבים של ילדים יהודיים החיים גם היום ברחבי העולם, חווים את העלבונות הללו בכל השפות ובכל הדרכים., למי שלא חווה זאת קשה להסביר כמה שזה קשה.
אנו במדינת ישראל לא יכולים לשתוק לנוכח המציאות הקשה הזאת. לא נוכל להשמיד את החיידק האלים והמסוכן הזה שזורע שנאה מדורי דורות, אבל אנו חייבים להיערך מולו בידיעה ובהכרה צלולה. כאשר פשע שנאה אלים מתרחש בצרפת על ידי מחבלים ג’יהדיסטיים או כשסגן יושב ראש הפרלמנט הרוסי מאשים את “הנינים של אלה שעזבו את תחום המושב והרסו את הכנסיות שלנו ב 1917” , אסור למדינת ישראל, מדינת יהודים היחידה בעולם לשתוק כי אנחנו יודעים איך יכולה להיגמר השתיקה הזאת.
צפו בדבריי אודות האנטישמיות בוועדת העלייה והקליטה.
