אלו שגויסו בחוק גיוס חובה בגיל 18 כדי להלחם ולמסור נפשם עבור מולדתם, זוכים לרוך ופינוק מהציבור. לרוב זה קורה כלפי החיילים-הבנים: הדודות של הועד למען החייל מפנקות בכריכים ועוגות, “קולה של אמא” המיתולוגי שולח לבן החייל את החיבוק של אמו, חיים משה שר על האם המחכה לבן המגיע לשבת.
כשנחטף גלעד שליט נטבע בתודעת הציבור המושג: “הילד של כולנו”. המושג אומץ על ידי תומכיו של אלאור אזריה, כדי להדגיש את קורבנותו של החייל, שנשלח להגן על תושבי חברון תוך סיכון ממשי של חייו, שהפך שלא בטובתו לילד מסכן וקורבן של המערכת.
לעומת הבנים המחובקים בחום, החיילות שהוטרדו על ידי מפקדיהן והממונים עליהן, לא זכו לחיבוק מהציבור ואף אחד לא קרא להן: ״הילדה של כולנו״. ניכר כי כלפי נשים יש יותר חשד ורתיעה מאשר סימפטיה וחמלה, גם כשמסתבר שהן צדקו, והבוס או המפקד הקרבי והנערץ, התגלה כעבריין, שכפה עצמו בכוח על בנות צעירות ומבוהלות הכפופות למרותו.
הציבור הרחב לא התנדב לאמץ מטאפורית מי מהמתלוננות כ”הילדה של כולנו”. באופן בלתי נתפס, היחס הבוטה כלפי בנות והחמלה על הגברים, הגיע גם מהצד הנשי השמרני שגילה סלחנות כלפי הקצינים בטענה שמגיעה להם הנחת גיבור או התחשבות בתרומתו לחברה.
לא ברור מדוע הבנים זוכים לסליחה, חמלה וחיבוק ציבורי ואילו הבנות נרדפות בגלל חיצוניותן, במיוחד אם הן מודעות ליופיין. בפרשת הקצין המטריד מינית לירן חג’בי, נמצאו מי שחיטטו בפייסבוק של מאי פאטל, אותה הטריד חג’בי, כדי למצוא צילומים מרשיעים ומקרינים מודעות עצמית ואולי אפילו מיניות-רחמנא ליצלן. להזכיר, צניעות לא מנעה ממטרידים להגשים את זממם.
הציבור חייב להתבגר ולהחליט שאנשים בוגרים הם אחראים למעשיהם. מי שנשלח לשדה הקרב צריך לגלות אחריות ולנהוג על פי החוק. אחרת למה להטיל עליהם אחריות מלכתחילה? מי שנמצא בעמדה בוגרת עם תחומי אחריות, חייב לשלוט ביצריו המיניים, הלאומניים והחומריים.
