הטבח בחלב, הסכומים המזעריים שמשרד החוץ משקיע בעזרה הומניטרית, על הקשר הישיר בין רודנות לכאוס ועל הביקור שלי בסוריה לפני עשור.
כאשר תושבי חלב רצו לעלות על אוטובוסים שיקחו אותם מחוץ לעיר, לאחר שחיכו בקור מקפיא בלי מזון ומים במשך שעות, הם גילו שהאוטובוסים בכלל עלו באש. כי הכוחות שכבשו את העיר מעדיפים לראות את כולם מתים, כלומר את מי שנשאר בחיים לאחר ההפצצות הכבדות של חיל אוויר הרוסי והסורי.
האם מדובר בטיהור אתני? אין ספק. פשע נגד אנושות? בוודאי. העדר עניין כלשהו של הקהיליה הבינלאומית בזוועות הסוריה? לגמרי.
והנה עוד מחשבה מציקה בהקשר זה.
חלב איננה העיר הראשונה שסופגת מהלומות כבדות. עד שהחל המצור עליה, בסוריה נרצחו יותר מחצי מליון בני אדם – רובם המוחלט גברים, נשים, ילדים, קשישים חסרי ישע, עיתונאים ועובדי סיוע, עריקים מצבא אסד, מתנגדים למינהם, אנשים אקראיים שאתרע מזלם להימצא באותה עת בחומס, חמה, ג’ותה המזרחית או אידליב.
המלחמה הזאת נמשכת כבר כמעט שש שנים ויש היתכנות שתמשך עוד מספר שנים ועוד אלפים רבים ייהרגו.
אז מדוע אף אחד לא מתערב? למה לא עוצרים את הטבח המתוקשר כל כך?
מסתבר שמאז מלחמת העולם השניה לא נוצרו שום מנגנונים אפקטיביים לעצירת קונפיליקטים אלימים כאלה. אף אחד לא עצר את הטבח ברואנדה, אז מזכ״ל האו״ם בוטרוס בוטרוס גאלי אמר את המשפט הנודע “לא ידענו שאפשר לבצע רצח עם בעזרת מצ’טה”.
אך עכשיו כולם יודעים שאפשר. האם זה עצר את הטבח בסודאן? בוסניה? ליבריה? אנגולה? תימן?
השיקולים של המעצמות הן אותם השיקולים שהיו קיימים כאשר אף אחד לא התערב למען יהודים – כלכליים, פוליטיים, צרים מאוד.
ערכי ההומניזם והאנושיות לא נלקחים בחשבון. לא אז ולא היום.
רוסיה לא סופרת את הקורבנות הסוריים, אבל גם ארה”ב ואירופה לא. כי הם יודעים איך זה ייגמר – עוד כיבוש, עוד ממשל כושל, עוד פיאסקו פוליטי. המסר הוא חד וברור.
“לעולם לא עוד” היא רק סיסמא. הזוועה יכולה להתרחש בכל מקום, בכל שעה. אז הדיון במוסדות האו”ם ופורומים אחרים חייב להתמקד היום בדיוק בזה – ביצירת מנגנון אפקטיבי יותר שיסייע לאנושות לארגן את עצמה ולמנוע טבח נוסף, גם אם בשביל זה נצטרך לפרק את האו״ם עצמו וליצור גופים חדשים ומה שלא פחות חשוב, אידאולוגיה חדשה שתתנער מהלאומנות הקיצונית, מהשמחה לאיד ומחוסר מעש נפשע.
יצא לי לבקר בסוריה ב 2006. הייתי אז עיתונאית, כתבת לענייני ערבים והצטרפתי לצוות הפקה ממוסקבה שעבד אז על סרט מרתק ושמו “מלחמת העולם השלישית החלה”. לא הגענו לחלב, כי כל הראיונות עם ראשי המחבלים אותם אירח בשאר אסד נערכו בדמשק. הראיונות הללו אושרו על ידי השלטונות, אך אף גבר או אישה לא רצו להתראיין בשוק על שום נושא וברחו מהצוות שלנו כמו מאש. אני זוכרת את העוני, את המהנדסים הסוריים שעבדו בלבנון בתור מלצרים ומנקים כי לא יכלו למצוא תעסוקה, אם סורית שבנה הסטודנט נעלם מביתו לאחר שסיפר בחבורה של סטודנטים בדיחה על אסד, את הדגל הישראלי שצוייר על האדמה בכניסה לאחת האוניברסיטאות בדמשק- מי שרצה להיכנס, דרך על הדגל.
ניסינו לצלם מהאוטו, אך השומרים באוניברסיטה איימו להתקשר מיד למשטרה.. על פניו העיר נראתה שלווה. קצת תיירים איראניים באזור המסגד סיידה זיינב, הרבה תנועה בערבים בבתי קפה, עושר מופלג של מקורבי אסד – את בן דוד שלו ראמי מכלוף כינו אז מר עשרה אחוזים, כי הוא קיבל עמלה על כל סחורה שנכנסה לסוריה. אבל מתחת לפני השטח הבעבוע היה גדול.
כמה חודשים לאחר הביקור שלי תועד בעיר קרב יריות בין פעילי אל-קאעידה לבין כוחות הביטחון הסוריים, וזה היה רק קצה הקרחון. מי שבמערב או במזרח מתגעגע לרודנות כזו, צריך לדעת שסופה להיגמר בהתקוממות, כאוס וטרור.
בשאר אסד החל את דרכו דווקא ב”אביב הדמשקאי”, אך במהרה התנער מהמהלך הזה, עצר את כל הליברלים שהאמינו בכך שהנשיא הצעיר יבחר בדרך של שינויים הדרגתיים, והידק את קשריו עם איראן וחזבאללה.
בעלי הברית הנאמנים הללו בסיוע רוסי נדיב סייעו לו לכבוש את חלב. אם זה ימשך – והמלחמה הסורית היום מאוד רחוקה מסיומה, חשוב לזכור את זה – הם יגבו את המחיר בבוא היום. את המחיר הזה נשלם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל.
ומה בנתיים? בישראל ישנם מספר ארגונים אציליים – ארגוני זכויות אדם שעוזרים במהלך שנים רבות לפליטים הסוריים הנמצאים במחנות פליטים בירדן או במחנות מעבר ביוון ומקומות אחרים באירופה. המדינה כמעט ואינה מתקצבת את הארגונים הללו, למרות ההתחבויות שמוגדרות בחוק. ההוצאה על עזרה הומניטרית בתקציב של משרד החוץ עומדת על סכום זעום ביותר של מספר מליוני שקלים, הרבה מתחת למה שמדינת ישראל כחברה בארגונים בינלאומיים מחוייבת לתת.
אז עם כל הכבוד ליוזמות אזרחיות, ויש הרבה כבוד, ממשלת ישראל היא שחייבת למלא את חלקה.
לא לנו לפתור את המשבר בסוריה, אבל אפשר לעשות את מה שביכולתנו – להעניק עזרה וסעד – וגם להרים קול זעקה על מה שמתרחש מעבר לגבול שלנו, במרחק נסיעה קצר יחסית מתל-אביב וירושלים.
אם לא נעשה זאת ומיד, לעולם לא נוכל להגיד עוד בפאתוס והתרגשות את המילים החשובות כל כך “לעולם לא עוד”. לא כקורבנות, וגם לא כעומדים מהצד.
בתמונה: אני מצולמת על רקע דמשק, בבית קפה על ג׳בל קסיון המשקיף על העיר (2006).
