עליה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים. והיום, אני חוגגת 25 שנים לעלייתי לישראל.
ב 8 לאוגוסט 1991 באו המובילים – עדיין הייתי במיטה כאשר אמי העירה אותי בעדינות וביקשה שאקום: האנשים שקנו את הרהיטים שלנו באו לקחת את המיטות. בלילה האחרון בבית ישנו על השמיכות הישנות שהביאו החברים והשכנים.
מלבד שלושת המזוודות כלום לא נשאר בבית. רק הציורים שבזמנו ציירתי ליד המיטה שלי, על הטפטים עם הפרחים הכחולים הקטנים.
איך הרגשתי עם זה שכל יום באו זרים ולקחו להם חלק מהבית שלי, חלק מהדברים שהקיפו אותי כל החיים?
למעשה, לא הרגשתי כמעט כלום. רק לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 14 וישבתי לי עם הווקמן שקיבלתי לכבוד יום ההולדת ולכבוד הנסיעה, ושמעתי את השירים הלועזיים שהקלטתי מהטלויזיה ולא חשבתי יותר מדי על העתיד.
לא ידעתי כמעט כלום על ישראל לשם עמדנו לעבור לתמיד, ולא לחזור עוד – זה היה מצב העניינים כאשר עזבנו את מוסקבה.
הייתי יותר מסוקרנת ממפוחדת. רציתי לדעת האם יש בישראל MTV וסקייטבורדים אבל לאיש לא היתה תשובה, אף אחד מהחברים של אמא שלי שגם הם עלו לארץ לא ביקר בה והוויכוחים במטבח הקטן שלנו על “איך זה נראה” היו תאורטיים בלבד.
מחבריי נפרדתי עוד בסוף מאי בתום שנת הלימודים.
נאסר עליי לגלות להם לאן אנחנו עומדים לנסוע. “ליתר ביטחון”, סבתא אמרה. היא שרדה את המלחמה, את השמדת משפחתה בשואה ואת הרדיפות של סטאלין, אז האמנתי לה שזה באמת מסוכן לגלות לחבורה של בני 14 אדישים שאני נוסעת לישראל.
בגיל שש סבתא גילתה לי שאני יהודיה, וגם אז ביקשה שאשמור את המידע הזה לעצמי. לאור מה שקרה עם משפחתה שהושמדה כולה ברוסטוב באקציה ענקית עם רוב יהודי העיר – שתקתי.
גם לא היה מה לספר כל כך. היא לעולם לא דיברה אתי יידיש – הפסיקה אחרי המלחמה -ולא חגגה חגים יהודים. נקמה קטנה שלה באלוהים.
המושג “יהודי” היה בעיניי אבסטרקטי בערך כמו המילה “אבסטרקטי” עצמה. במה היהודים שונים מאחרים? ולמה שונאים אותם (אותנו) כל כך בעולם? ולמה משפחתי החלה לקבל בשנת 90 מכתבי שנאה שדיברו כנגד היהודים? קראתי כמה ספרים של שלום-עליכם, אך לעולם לא חיברתי בין היהודים ההם והמנהגים שלהם אלי ולמשפחתי.
ומה זה ישראל בכלל? נקודה על המפה ליד מצרים. בקושי ראו את הנקודה הזאת על המפה באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. את תולדות מצרים העתיקה הכרתי דווקא מצוין כי התעניינתי בהיסטוריה של העולם העתיק, ובמיוחד במצרים ובשומר העתיקות. ומה באשר לישראל? כל מה שידעתי היה מן ערבוביה משונה בין “מלחמות היהודים” של לאון פייכטבנגר לספרון “ישראל לא מוכרת” עם תמונות פוטוגניות של הטיילת בנתניה אותה הפיצו בסוכנות היהודית. בגללה כמעט הגענו לנתניה. אם לא הרצון העז של אמי להתגורר בירושלים – כי היא ידעה שזאת עיר הבירה, העיר החשובה ביותר לעם היהודי וששם נמצאת האוניברסיטה העברית בה רצתה שאני אלמד – נתניה היתה לגמרי באה בחשבון.
כשהגענו לנתב”ג, נשמה טובה ממשרד הקליטה הציעה לנו בחום את דימונה “כי יש שם שירותים נפלאים לעולים”, אבל אמא התעקשה על ירושלים למרות שלא היו לנו שם לא משפחה ולא חברים.
ב 9 לאוגוסט 1991 אני, אמא וסבתא עלינו על רכבת לבודפשט. באותה תקופה טרם היו טיסות ישירות לארץ. זה היה יום יפה במיוחד, חמים ורך, כולו עטוף בפלומת עצי צפצפה לבנה ורכה. רק כשהרכבת החלה לנוע ותחנת הרכבת קיאבסקיה, מבנה סולידי ויפה שהיה לחלק קבוע מנוף ילדותי, נותרה מאחור, קלטתי מה קורה.
למראה קבוצת המלווים הקטנה, בינהם אבא שלי, שעמדה שם בתחנה התחלתי קצת לייבב בשקט, זאת היתה בערך הפעם השנייה בחיים בה בכיתי.
אמא וסבתא היו אתי בקרון, אבל הרגשתי מאוד לבד. הכי לבד בעולם. פתאום לא הבנתי איך אני עומדת לחיות בלי נוף עצי הצפצפה והאוניברסיטה של מוסקבה שנשקפו מחלוני ואיך לא אראה יותר את תחנת הרכבת שבשנה האחרונה התמלאה דוכנים קטנים שם מכרו ממיטב התוצרת הפולנית, ההודית והסינית, ולא אסע ברכבת התחתית.
בהתחלה נדמה היה שאנחנו ברכבת עומדים במקום והם אלה שנוסעים לאחור, אבל אז הרכבת האיצה. השקיעה ירדה על מסילת הרכבת ונבלענו בתוך החושך הדוהר.
שני לילות ברכבת, ארבע ימים במבנה של הסוכנות בבודפשט – וכל העת הזאת לא חשבתי כלל לאיזה בית ספר אני אלך ועם מי אתיידד בארץ, כי לא יכולתי לדמיין את הארץ, לא ידעתי איך היא נראית.
כאשר ביום למחרת ההגעה שלנו התעוררתי מסנוורת מקרני שמש חצופים שחדרו מתחת לוילונות הכהים ובחנתי את הנוף שנשקף אליי מהחלון של החדר הקטן במלון דיפלומט בירושלים, הבנתי מיד מה זה מזכיר לי – את הנוף הירושלמי שמעורר מורא ותדהמה אותו תיאר בספרו “האמן ומרגריטה” הסופר הרוסי האדיר מיכאל בולגקוב. בקושי צמחיה, אדמה סלעית צהובה-חומה, נוף הררי, שמש מסנוורת שתלויה בשמים חיוורים, כאילו שכיבסו אותם יותר מדי פעמים. ירושלים.
חיפשתי בעיניי את דמותו של יוסף פלביוס או את החיילים הרומאים, אך כמובן שלא מצאתי. תוך שבועיים כבר למדתי בבית ספר – בית ספר דתי לבנות – תנ”ך, תושב”ע ומחשבת ישראל ועד מקצועות עליהם שמעתי לראשונה בחיי.
הקליטה שלי היתה רכה להפליא בזכות אותו בית הספר – כמעט ולא התגעגעתי לבית, מצאתי חברות חדשות והצטיינתי בלימודים עד כדי כך שהקפיצו אותי כיתה.
שברתי שיניים כאשר קראתי את סיפוריה של דבורה בראון ואת הכרכים העבים של ש”י עגנון ותוך תקופה קצרה גם זה הסתדר.
התגברתי על ההלם הראשוני של לשבת על האדמה – בכל מקום שאפשר לשבת ועל כך ששאלו אותי בכל מקום אשר הלכתי “האם את רוסייה ?”.
מעולם לא הייתי “רוסייה” קודם – הייתי יהודיה ואזרחית של ברית המועצות. אבל כאן בארץ, בעיני כל המטרידים פתאום הפכתי לרוסיה.
בהתחלה זה עצבן, אחרי זה הכעיס, אחרי זה התרגלתי להתעלם או לענות בחצי חיוך מעושה.
למדתי לאהוב את הקרירות הירושלמית, את בתיה הלבנים , את הנופים הגליליים, את החמימות של המשפחות שעטפו אותי ואת אמא בחום כאשר בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר נפטרה סבתי ויקטוריה.היא, שאיבדה את אמונתה לאחר השואה, קבורה עכשיו בהר הזיתים. חלק ממני נמצא לתמיד באדמה הזאת שבדרכים הכי מסתוריות מצאנו את הנתיב אליה לאחר שנות גלות רבות כל כך. אני מגדלת כאן את שתי בנותיי ובונה את משפחתי. אני עונה בגאווה: “ישראלית” כאשר שואלים אותי מה אני.
לפעמים הבדידות מגיעה שוב, בלי הזמנה, מתגנבת ברגעים הכי לא צפויים ואז מתנדפת לה באוויר הלח של הקיץ.
אך המסע הזה אל הארץ שהחל אז לפני 25 שנה עדיין נמשך בכל יום, עם כל אירוע חדש, עם כל רגש חדש ותובנה חדשה על המקום המוזר והנפלא הזה שאני קוראת לו בית.
