התכוונתי לפתוח את הניוזלטר בברכה לחג השבועות, אך הפיגוע הנפשע בתל אביב שינה את תוכניותיי.
רצח חפים מפשע מזעזע כל לב אדם. אני בטוחה כי כוחות הביטחון יניחו ידיהם על חלאות האדם: גם על המבצעים, וגם על המשלחים מחבלים לרצוח ישראלים במרכז בילוי הומה.
אך השגרה חייבת להמשך. קיימתי פגישות אתמול בשרונה כמו בכל יום חמישי. לא ביטלתי אותן, ולא הזזתי – כי לטרור אסור לנצח!
אני מזמינה גם אתכם לצאת לשם. יפה שם, ובטוח.
אם הפיגוע היה מתרחש כשממשלת שמאל בשלטון, כשמתנהל תהליך שלום, היה יוצא הימין לרחובות ודורש להפעיל יותר כוח “כדי להכריע את הטרור”.
אך הימין הוא שבשלטון עכשיו. לא מתנהל תהליך מדיני. וכבר מופעל “יותר כוח”.
האם זה מקנה לנו שקט וביטחון? לא! האם ניתן להכריע את הטרור בלי תהליך מדיני? גם לא!
עשר שנים של שלטון נתניהו מלמדים זאת היטב.
לכן, הגיעה העת להחליף דיסקט.
רק היפרדות מהפלסטינים, ואם אפשר, לשלום. רק סיום הכיבוש וקץ הסכסוך, יבטיחו ביטחון.
היום בערוץ הכנסת השתתפתי בפאנל לצידו של חברי ח”כ אמיר אוחנה, והסברתי כי אין פתרונות קסם. מוזמנים לצפות כאן.
אך אם בפרלמנט קיימת אלימות כזאת, בטח ובטח שלא נוכל להילחם באלימות הקיימת במדינה.
לכן פניתי במכתב תלונה חריף לוועדת האתיקה נגד שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ.
שר הרווחה פנה אלי בלשון שוביניסטית במליאה: ‘פנתה אלי הבחורה הזאת..’.
לא רק שבחר שלא להתייחס עניינית לשאלותיי, הוא תקף אותי בגסות רוח ובצעקות:‘לא רוצה לשמוע אותך. אל תדברי איתי. לא מעניין אותי משפחות חד הוריות. מה תעשי לי? אנחנו גם ככה לא מסתדרים’, והוסיף: ‘בא לך לחוקק, תחוקקי'”.
כל זאת, לאחר ששאלתי אותו שאלה פשוטה אודות חוק שקידם בעניין יתומים שהוריהם נהרגו בפיגועי טרור, אך החוק לא מתייחס למשפחות חד הוריות.
לצד התנהגותו החמורה של כץ, תוכן הדברים שנאמרו מציגים באופן שאינו ניתן לערעור את התעלמותו מקבוצת אוכלוסין גדולה של משפחות חד הוריות שאחד מהוריהם נרצח בפיגוע טרור. בשבועות הקרובים, אגיש הצעת חוק שתדאג גם ליתומים ש”רק” הורה אחד שלהם נרצח בפיגוע טרור.
כך פניתי במכתב חריץ ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה בעניין עדותו של ארנו מימרן בה אמר כי חתם על המחאה על סך מיליון יורו למימון בחירות עבור נתניהו.
לשמחתי, השבוע נודע כי היועץ המשפטי לממשלה החליט בעקבות פנייתי לפתוח בחקירה.
אם עדותו של מימרן נכונה, מדובר בדריכה ברגל גסה על טוהר המידות המצופה מנבחר ציבור, ובפרט, במעמדו של ראש הממשלה.
ריח השחיתות לכאורה מדיף למרחקים. הוראת מבקר המדינה, אותה מכיר נתניהו היטב, ובוודאי שמכירים אותה עורכי דינו, אוסרת לגייס מתורם יחיד יותר מ-11,480 לבחירות לכנסת ויותר מ-45,880 להתמודדות על ראשות מפלגה.
טוהר מידות וניקיון כפיים אינן המלצות לנבחרי ציבור.
זהו תנאי הכרחי לכל מי שבחר בחיים הציבוריים ועבודתו היא לשרת ציבור.
על הציבור לדעת כי מי שמוביל אותו ומקבל החלטות בנוגע לגורלו אינו נגוע בשחיתות שלטונית. על רשויות החוק להבטיח זאת.
אמשיך לעקוב ולעדכן.
ביום ירושלים ביקרתי בשכונה הפלסטינית סילוואן, וראיתי עד כמה העיר מעולם לא ״חוברה לה יחדיו״.
יום ירושלים הוא לא באמת יום חג.
על ממשלת ישראל להחליט: אם חלומה לשמור על ״איחוד ירושלים״, עליה להשקיע ולפתח את מזרח העיר ולמנוע את הפיכתה לכר פורה לטרור ופשע.
האופציה הטבעית יותר, הנכונה יותר: להפריד בין ירושלים האמיתית, לבין הכפרים הפלסטינים שלעולם לא היו חלק ממנה.
לצפייה בדברים שאמרתי:
הייתי בת 14, ורק עליתי לארץ ממוסקבה כאשר נתקלתי לראשונה בחיי בגברים מטרידים.
כן, זה קורה גם לנשים “חזקות”.
להם לא היה אכפת שאני בכלל ילדה שהולכת עם אמי ברחוב, או שאני לבושה בבגדים ארוכים המעידים על כך שאני לומדת בבית ספר דתי.
עבורם אני, ילדה בת 14 שראתה בבית “דנוור הדינוזאור האחרון” כבר הייתי אישה, או יותר נכון חפץ עם מאפיינים של אישה.
אז, לפני עשרים שנים, שתקתי.
אך הפעם, בזכות דפנה ליאל הנפלאה, ניתנה לי הזכות לדבר בקול רם על התופעה השכיחה של ההטרדות המיניות בחברה שלנו יחד עם חברות הכנסת אילת נחמיאס ורבין, מיכל בירן ואחרות.
כאשה, כאמא וכמחוקקת במדינת ישראל אני נשבעת לעשות כל שעל ידי על מנת לעצב את החוקים הדרושים כדי שהנורמה הנוראית הזאת תהיה לחריגה ולמוקצה.
יחד עם זאת, אני יודעת היטב שאין חוק שיכול לחייב אנשים להיות אנשים טובים. וכאן האחריות היא של כלל החברה, ולא רק של המחוקקים והמחוקקות.
אם אתם רואים התנהגות נלוזה כזאת כלפי מישהי – אם במקום העבודה, באוניברסיטה או בבר – תדמיינו את הבת, את האמא, את האחות, האחיינית, ואל תשתקו.
תם עידן השתיקה והחשש שכיסו על המטרידים.
יותר לא נשתוק.
האם במדינה דמוקרטית, מדינת חוק, יכולים שוטרים להכות אזרח חף מפשע ולא להיענש? התשובה היא כן!
חלפה שנה מתקיפתה של מרגריטה שולמן על ידי שוטרים שפגעו באישה נכה “בגלל טעות מודיעינית”, ולאחרונה תקפו שוטרים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי, ואת מייסם אבו אל-קיעאן, עובד מרכול בתל אביב הותקף עד זוב דם רק כי מבטאו ערבי.
נראה כי אנו סלחנים מידי לאלימות משטרתית: נגד ערבים, נגד ישראלים ממוצא אתיופי או רוסי.
את המקרה של מרגריטה שולמן אני מלווה מקרוב מאוד כבר שנה.
אירחתי את מרגריטה בכנסת, בדיון מיוחד שהתקיים בנושא אלימות משטרתית בועדת השקיפות בראשותה של ח”כ סתיו שפיר ושאלנו שאלות קשות אך לצערי לא קבלנו תשובות.
סיפרתי כי פניתי אף למבקר המדינה לאחר שמח”ש לא טרחו לבדוק, ודאי שלא לענות לשאלותיי הקשות.
הבטיחו תשובה בהקדם, ושנה עברה.
נראה כי איש שם לא חושב שיש בעיה, וזאת הבעיה החמורה.
לא ניתן להמשיך לקיים כך מדינה בה חוק אחד לכולם. החוק אמור להגן על אזרחים – לא לפגוע בהם על לא עוול בכפם. על כן, בכוונתי ליזום דיון בוועדת הפנים בעניין האלימות המשטרתית, כדי לשאול את השאלות הקשות את אלו שנוגעים בדבר.
ההתנהגות הזו לצערי מאפיינת את התקופה, והדג מסריח מהראש: אי אפשר להסית נגד ״ערבים שנוהרים באוטובוסים״, ולצפות שדבר כזה לא יקרה. לנו, השפויים, אסור להמשיך לעמוד מנגד.
לדבריי ודבריה של מרגריטה שולמן בדיון בועדה:
אתם יודעים מה זה פרהוד?
חלקכם בטוח שמעו מהוריהם, או סבותיהם. לצערי, הרוב לא.
זכיתי להוביל בכנסת, לראשונה בתולדותיה, אירוע לציון הפרהוד.
הפרהוד אלו אירועים אלימים שפרצו בבגדד בשנת 1941.
מאות יהודים נרצחו באותו הלילה, אלפים נפצעו, ורכוש רב נבזז.
האירועים בוצעו בהשראת גרמניה הנאצית, וכוונו נגד יהודים בלבד, ובגלל שהם יהודים.
לצד הכאב, יהודי עיראק בחרו לקרוא את הכתובת על הקיר ולחשוב על העתיד.
התנועה הציונית בעיראק החלה לפרוח מיד לאחריהם, ויהודים רבים הבינו כי יש להם בית – בישראל, שקמה מספר שנים לאחר מכן.
ציון הפרהוד חשוב לכל ישראלי, לא רק ליוצאי עיראק. עלינו לזכור ולספר לבנינו את מה שקרה ליהודים בעיראק, זאת לצד מה שקרה ליהודים בכל מקום אחר בעולם. על כן, בחרתי לקיים את האירוע החשוב הזה.
ארצה להודות למר אדווין בלאק, מחבר הספר פרהוד, על עזרתו האדיבה בהובלת האירוע, כמו גם לתנועת StandWithUs, למרכז ליהדות בבל, לפרופסור שמואל מורה חתן פרס ישראל, ולחברתי זהבה ברכה.
אתן מוזמנות ומוזמנים להגיע. נרשמים כאן
החיים יקרים לנו, והקבורה? לפעמים אפילו יותר.
מדוע הוריה של אניה מירקין ז”ל נאלצו לקושש 30,000 ש”ח ברגע הכי טראגי בחייהם?
כרגיל, משפחות של אלה שלא מוכרים כיהודים על פי ההלכה, מקבלות טיפול מיוחד מהמדינה.
מיוחד במובן הרע, המבייש.
אתחיל מהסוף.
אניה מירקין ז”ל, ספורטאית מצטיינת שזכתה במדליות וייצגה את ישראל בתחרויות בינלאומיות, מתה מהתקף לב פתאומי, ולפני יממה הובאה למנוחות בבית הקברות בקיבוץ גבעת ברנר.
זהו סיפור טראגי כשלעצמו – בחורה צעירה ומוכשרת שעל פי עדות של חבריה היתה כולה אור וחיוך, הלכה לעולמה בטרם עת והשאירה הורים וחברים כואבים ובוכים.
אם כל זה לא מספיק כדי לשבור משפחה, אז הנה סיפור אותו חוות משפחות ישראליות רבות שצריכות לקבור קרוב משפחה שאינו מוגדר כיהודי על פי ההלכה, קרואים בכינוי היבש והפורמאלי “חסרי דת”, והמדינה ממשיכה להתנכל להם באופן סיסטמטי שנים רבות.
אנשים טובים גייסו את הכסף ועזרו למשפחה שאיבדה את בתה, וכך הסאגה הטראגית הזאת הגיעה לסופה, אך הסיפור נשאר בלתי פתור.
מדוע מדינת ישראל לא יכולה לדאוג לבתי קברות לאזרחיה, ולפתרון ראוי לאלה שהממסד הרבני משאיר מחוץ לגדר?
האנשים האלה מספיק טובים כדי לשרת בצה”ל ולמות למען ארצנו, לשלם כאן מיסים ולייצג את המדינה, את הדגל ואת ההמנון בחו”ל. המעט שמדינת ישראל יכולה לעשות זה לאפשר להם להתחתן בארצם ולהיקבר בכבוד, ובלי להעמיס על המשפחות את העלויות הבלתי נתפסות של קבורת יקיריהם.
מדובר בבני אדם, אזרחים ואזרחיות ישראלים ולא ב”חסרי דת” שהממסד האורטודוקסי רואה בהם מטרד ואיום דמוגרפי.
אני לוקחת על עצמי קידום הצעת חוק שתשפר את המצב העגום הזה. כדי שאף משפחה לא תצטרך למצוא את עצמה באותו מצב כמו משפחת מירקין.
למאמר שפרסמתי באתר “סלונה”:
מעבר להיותו חג טעים במיוחד, כזה שמסמל את בוא הקיץ, החג הזה מדבר גם על מוסר.
כולנו מכירים את סיפורה של רות המואביה, סבתו של דוד המלך.
רות לא נולדה יהודיה. היא הצטרפה לעם שלנו בעקבות אהבתה לבנה של נעמי.
כשבנה של נעמי נפטר, היא בחרה להישאר חלק מהעם היהודי והתקבלה בזרועות פתוחות על ידי אימו של בעלה, נעמי.
עד כאן הסיפור התנ”כי. נחזור לימינו.
ספק אם הממסד הרבני של ימינו היה מקבל את רות המואביה אל עם ישראל, מבלי להשפיל אותה, ומבלי לדרוש ממנה דרישות לא הגיוניות המבזות את כבוד האדם.
מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי, הוא בית גם של יהודים רפורמים, קונסרבטיבים, ואפילו חילונים.
לכן, פעלתי רבות ואמשיך לפעול כדי שגם אלו יוכלו להתפלל כפי שהם מאמינים, לחיות כפי שהם מאמינים, לאהוב ולהתחתן כפי שהם בוחרים.
זהו המסר האמיתי של חג השבועות עבורי.
שיהיה לכולנו חג שמח, בטוח, וגם טעים.
