בתמונה: הנסיגה מדרום לבנון
השבוע לפני 16 שנים נסוג צה”ל מדרום לבנון.
מובן שציון האירוע הזה נדחק הצידה – אולי בגלל משחק הריאליטי החדש, הציני, שנדמה היה כאין סופי – “תפוס את הביטחון”.
אפשר להתווכח על הדרך בה בוצעה הנסיגה מאדמת לבנון המדממת (בשנת 2005, כשסיקרתי את “מהפכת הארזים”, סיפרו לי נוצרים ודרוזים רבים ששירתו בצד”ל על היום הזה בהרבה כאב).
הלקח העיקרי מ-18 שנים בבוץ הלבנוני שהתחילו בהבטחה למבצע בן כמה ימים ומוגבל בהיקפו, הוא העובדה כי הישיבה הארוכה על אדמת לבנון בכלל לא היתה צריכה להתרחש, ויותר מהכל, המחיר הכבד ששילמנו, כאלף חיילי צה”ל שאיבדו את חייהם על אדמת לבנון עבור מטרה לא מוגדרת שמעולם לא הושגה, מכעיס עוד יותר.
שאלה קשה נוספת: האם ניתן לשלוט לאורך זמן באוכלוסיה אזרחית עוינת?
גם בגדה המערבית, שהיסטורית יקרה לנו יותר מאדמת לבנון, זה לא עובד. גם שם זה לא מספק ביטחון.
התערבותה של ישראל לטובת צדדים בסכסוכים לא לה, לא הוסיפה ביטחון – להפך, היא יצרה אויבים.
יש לראות בהתערבות הזאת משל להתערבותה של ישראל בענייני העולם הערבי, למאבקים בין שיעה לסונה. בין משטרים לאזרחים שלהם.
לא אלו ולא אלו יסתלקו מן העולם, והישענות על משטרים מדכאים ואפלים לא תושיע את ישראל מעצמה.
מדברים רבות על מו”מ “עם מדינות האזור”, אך זוהי אחיזת עיניים.
הסכסוך עם הפלסטינים לא ייפתר בידיים סעודיות, וגם לא קטאריות.
נפתור אותו כשנשב עם הפלסטינים למו”מ, ונדון בעניינים שלנו ושלהם.
ועוד דבר חשוב: יחסי שכנות טובה בין ישראל למדינות האזור. שיתוף פעולה צבאי, ואינטרסים משותפים מסייעים לבניין קשר. אך שלום אמיתי מחייב קשר גם עם עמי האיזור – לא רק עם נשיא, מלך או אמיר זה או אחר.
