“אי-אפשר לנתק את הצבא מהאווירה הציבורית”

ח”כ קסניה סבטלובה (המחנה-הציוני), היא עיתונאית לשעבר וכיום יושבת-ראש השדולה לחופש העיתונות וחופש הביטוי בכנסת, גוף קטן אך חיוני. בשיחה עם איתמר ב”ז ונמרוד הלברטל במסגרת התוכנית “קול העין” סיפרה ח”כ סבטלובה על הישיבה המיוחדת שהתקיימה ביוזמתה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שם עלה לדיון יחס כוחות הביטחון הישראלים לעיתונאים באזורים שמעבר לקו הירוק.בפתח הדיון בכנסת ציינת שבזמן האחרון את מקבלת תלונות מעיתונאים על יחס קשה במיוחד מצד כוחות הביטחון.

“כן. כשנכנסתי לכנסת הסתכלתי סביבי וראיתי שעניין חופש הביטוי וחופש העיתונות מוזנח. אם שואלים את חברי-הכנסת רובם חושבים שזה חשוב וראוי אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. בגלל זה הקמתי את השדולה, ומרגע שהידרדרו הדברים בשטחי הגדה והתחיל גל הטרור האחרון התחילו להגיע תלונות. גם מכתבים ישראלים וגם מכתבים זרים וגם מכתבים פלסטיניים. מצלמות שבורות זה דבר שבשגרה. לחטוף מצלמה מעיתונאי, מצלמה יקרה ביותר, ופשוט לשבור אותה ולזרוק אותה, ככה בנונשלנטיות על הרצפה. תיארו לי את הדברים וגם הראו לי סרטונים. יש אנשים שמפחדים מנחת זרועם של כוחות הביטחון, והם לא רוצים לפרסם את זה אבל הם רוצים בהחלט שהעניין יטופל”.

כשבאים אלייך עם מקרה כזה מה את עושה, ומה את יכולה לעשות?

“בתור חברת כנסת אני יכולה להביא את הדבר הזה לתודעה הציבורית, וזה כבר חצי מהדרך. ברגע שאנשים מתחילים לדבר על זה, חוץ מהדבר המובן מאליו של חופש העיתונות וחופש הביטוי, בואו נחשוב מה זה עושה למדינת ישראל כשמקרינים קטעים כאלה בחו”ל. גם אנשים שלא הכי מתחברים לערכים האלה, ואלה ערכים שבעיניי באמת קצת מוזנחים, יכולים להבין שזה מוציא שם רע למדינה”.

חוץ ממצלמות שבורות, על אילו עוד מקרים שמעת?

“דחיפות, פגיעה, במיוחד כשזה נוגע לכתבים פלסטיניים, כאלה שעובדים בכלי תקשורת פלסטיניים, אבל גם בינלאומיים. צלם של רויטרס שנורה בכתפו, דברים שמתרחשים כמעט מדי יום. עיתונאי נתפס בעיני רבים מאנשי כוחות הביטחון כאויב, כבוגד. אם זה עיתונאי פלסטיני אז רבים אומרים לי שהם לא מאמינים שהם באמת עיתונאים, ושום דבר לא יכול לשכנע אותם, אפילו לא כרטיס ה-GPO של לשכת העיתונות הממשלתית. לכן דרשתי לקיים את הדיון בכנסת”.

ח”כ קסניה סבטלובה (צילום: מרים אלסטר)

אחת התשובות שגם עלו בדיון על ריבוי התקריות היא שאנחנו נמצאים בתקופה חמה, יש שיאמרו אינתיפאדה, ובאופן טבעי הדריכות והחיכוך גבוהים יותר מבימים שקטים. את מקבלת את ההסבר הזה?

“כן ולא, כיוון שבתקופת האינתיפאדה השנייה כבר הייתי עיתונאית ועבדתי בשטחי הגדה וראיתי מה קורה שם. לעומת התקופה ההיא עכשיו יש ריבוי של תקיפות עיתונאים ואני חושבת שזה משהו שאי אפשר לייחס אותו רק לאווירה מתוחה. אני חושבת שזה קשור לאווירה הציבורית, ואמרתי את זה גם במהלך הדיון. אי אפשר לנתק את הצבא מהאווירה הציבורית, מהעם. לכן אני חושבת שאי אפשר להסתפק רק בנהלים שמעבירים לחיילים.

“כמו שאמר יו”ר הוועדה צחי הנגבי, נקיים עוד דיון בעניין ועל הצבא להשקיע יותר תשומת לב ויעביר סדנאות לחיילים וידריך אותם כיצד להגיב כשנתקלים בעיתונאי או עיתונאית שנדמה לנו שנמצאים במקום שבו הם לא צריכים להיות. אני יודעת על בשרי שהרבה מאוד פעמים ניסו למנוע בעדי מלהיכנס לערים בשטחי הרשות וטענו שזה שטח צבאי סגור. כיצד יכולים להגיד לעיתונאי שיש לו תעודת עיתונאי של לע”מ שזה שטח צבאי סגור, כשזה לא?”.

אחד החלקים המגוחכים בדיון הוא זה שבו חברי-הכנסת מייקל אורן ומוטי יוגב ניגחו את התקשורת בטענה שהיא משתפת פעולה עם מה שהם מכנים “תיאטרון”. לצד התפיסה הלא רצינית הזו יש כאן גם סוגיה אמיתית: מתי עיתונאי מפסיק להיות עיתונאי ומתחיל להיות תועמלן?

“זו בטח לא החלטה שיכול לקבל אותה חייל שנמצא במחסום. הוא בטח לא יודע מי אותו עיתונאי ואפילו אם הוא מייצג איזשהו גוף ששמע עליו לפני כן שהוא גוף אנטי-ישראלי, שהפעילות שלו גובלת בתעמולה. יש לנו פה לשכת עיתונות ממשלתית, שצריכה לטפל בזה. כשמדברים על תעמולה זדונית נגד מדינתנו, שיזמינו את אותם עיתונאים לבירור, אבל בהחלט לא החייל במחסום צריך לקבל את ההחלטה. נגיד אם אני רואה מישהו מה-BBC אני לא מכניס אותו, או שובר לו את המצלמה, בגלל שהוא כתב דברים כאלה ואחרים”.

אבל אנחנו מצפים מהחייל לקבל כל החלטה אחרת במחסום, אז למה דווקא כשזה מגיע לעיתונאים לא?

“אני חושבת שזה נכון גם לכל הדברים האחרים. יש הרבה מאוד דברים שקורים שם ואותם בדיוק מתעדים אותם ארגונים כמו מחסום-ווטש או שוברים-שתיקה. יש דברים שבאמת הם לא בתחום שיפוטו של חייל בודד”.

עד כמה מדברים עם חיילים על הנושא הספציפי הזה של צוותי עיתונות?

“בקווים מאוד מאוד כלליים. אומרים להם שאם יש עיתונאים והם לא מפריעים לביצוע של תפקידים מבצעיים אז לא צריך לגעת בהם, אבל זה באמת משהו שנוגעים בו בקושי. כשאנחנו מדברים על הנהלים זה בוודאי משהו שצריך לדבר עליו עם הקצינים, שיעבירו לחיילים. האנשים שמוצבים שם הם בסך הכל נשים וגברים צעירים וצעירות, אז באמת קשה להם. הם לא מיומנים, הם לא מוכנים, הם לא יודעים כמה הדברים האלה רגישים”.

כתב וצוות צילום שמדווחים עבור כלי תקשורת של חמאס הם עיתונאים או טרוריסטים?

“חמאס זה ארגון טרור והעיתונאים של חמאס הם בוודאי אנשים שיכולים להיות גם בתפקיד כפול. אנחנו יודעים שיש ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס שגם להם יש זרועות תקשורתיות. אבל כמו שאנחנו מבדילים בין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית ולזרוע התקשורתית, אולי הם לא מחבלים אבל הם בהחלט אנשים לא רצויים ואנשים שמאיימים על הסדר הציבורי ובוודאי אלה אנשים שאין להם את תעודת לע”מ הממשלתית שהיא תעודה שצריך לקבל כל עיתונאי”.

כשמדברים על תקשורת מסיתה מתכוונים בדרך כלל לתקשורת הפלסטינית. מה לגבי התקשורת הישראלית, את מזהה הסתה או קמפיינים אנטי-עיתונאים?

“אני לא חושבת שיש פה מקום לדבר על הסתה, גם לא בתקשורת הפלסטינית. תקשורת, לא ארגוני טרור שמפעילים כלי תקשורת. לכל אחד מותר וכדאי לבקר את הפעילות של הממשלה והצבא, אין בזה שום פסול. הסתה זו הסתה וראינו בבירור איך נראה קמפיין של הסתה, הקמפיין של אם-תרצו. לא ראיתי שום דבר שמזכיר דבר כזה, בטח לא בעיתונות הישראלית. אם יש אנשים שלא מוצא חן בעיניהם מה כותב גדעון לוי או אראל סג”ל הם יכולים לא לקרוא את העיתון הזה, או לקרוא ולהגיב בהתאם”.

שאלה לסיום, לפני כחודש הגשת תביעת דיבה על סך 100 אלף שקל נגד רדיו קול-חי על כותרת שייחסה לך אמירה מבזה שלא אמרת. בתור יו”ר השדולה לחופש העיתונות, האם זה לא צעד כוחני מדי?

“ניסינו לטפל בזה בדרך אחרת, שלחנו כמה מכתבים למערכת קול-חי וביקשנו מהם להוריד את הכותרת הזו. הדברים לא נאמרו מעולם. הם לקחו משהו שנכתב בטוקבק בעמוד שלי, וייחסו לי את הדברים האלה. זו דיבה. יש לנו בחוק של מדינת ישראל הגבלות מסוימות, שאסור להוציא דיבה או לחדור לפרטיות, והדברים האלה מסתדרים יופי בעיני עם חופש הביטוי וחופש העיתונות. אפשר להביע ביקורת, אסור להוציא דיבה”.

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

“קול העין” היא תוכנית משותפת ל”העין השביעית” ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר “העין השביעית”.