תמונתו של יצחק בלפר
חברים יקרים,
יחד עם כל העולם, אנו מציינים היום את יום השואה הבינלאומי.
אובמה ינאם בשגרירות ישראל, העיתון האיטלקי “איל פוליו” חילק לקוראיו 15,000 כיפות לאות הזדהות עם העם היהודי אז ועכשיו, ובמוסקבה עורכים ערב מיוחד לזכר קורבנות השואה.
המחוות האלה מחממות את הלב, במיוחד עכשיו כשהאנטישמיות שוב מרימה את ראשה המכוער במדינות רבות בעולם, ובמיוחד באירופה.
יחד עם זאת, אני, כמו רבים אחרים מרגישה, שכל זה אינו מספיק.
71 שנים אחרי שיחרור מחנה המוות המשוכלל בעולם – אוושוויץ-בירקנאו, ערכי ההומניזם, השוויון והוקרת חיי אדם עדיין לא הפכו לנחלת כלל.
מעשי הטבח במזרח התיכון, אפריקה ואף אירופה ממשיכים להתרחש, ילדים עדיין גוועים ברעב ועמים שלמים עדיין מאויימים בג’נוסייד והכחדה טוטאלית. והעולם שותק.
כמו שהוא שתק אז כאשר 6 מליוני יהודים – בינהם גם 11 בני משפחתי – נטבחו באכזריות.
האחריות שלנו – של דור הילדים, הנכדים והנינים – להמשיך ולספר את סיפור השואה, ללמד אותו בארץ ובחו”ל, להפנים אותו וללמוד את לקחיו.
ובאשר לניצולי השואה החיים ביננו – אנחנו חייבים לדאוג להם היום, כי מחר יהיה מאוחר מדי.
אני קוראת לממשלת ישראל לפעול למען ניצולי שואה שרבים מהם חיים מתחת לקו העוני, בודדים ומוזנחים, ולא להסתפק במס שפתיים בטקסים מרגשים כאלה ואחרים.
מצרפת את תמונתו של יצחק בלפר שהיה תלמידו של יאנוש קורצ’ק (יהיה זכרו ברוך), השורד האחרון מקבוצת ילדי קורצ’אק שניצלו בזכות אהבת האדם האינסופית, הומניזם ומידת הרחמים.
כאשר אני חושבת על שואה, איני חושבת רק על משפחתי שנספתה בעיר רוסטוב בדרום רוסיה ועל ששת המיליונים שנספו, אני חושבת גם על אלו ששרדו כדי לספר לדורות הבאים.
סיפורי הזוועות, אך גם סיפורי הגבורה שלהם, שיעברו מדור לדור, יבטיחו כי לעולם לא עוד – לא כקורבנות, לא כתליינים, ולא כעומדים מהצד.
