חברים יקרים,
הבטחתי להמשיך לפרסם סיפורים אישיים של ישראלים וישראליות שחיים ללא פנסיה, מתחת לקו העוני. תודה לכל הפונים. עצוב, מכעיס, ומקומם שיש כל כך הרבה, ועדיין, הבעייה הזאת נותרת ללא פתרון.
אך אל לנו להסתפק בכעס.
בשבועות הקרובים, אעלה הצעת חוק הדואגת לכל אותם רבבות קשישים, הורינו וסבינו, החיים בקושי מקצבת זקנה.
רבים מהם לא זכאים לפנסיה – כי עלו בגיל שלא יכלו לעבוד והפנסיה שצברו במדינת המוצא נמחקה עם עלייתם. חוק פנסיית חובה נכנס לתוקפו רק ב-2008, ולפני שנים אלו רבים לא חסכו משכרם הזעום גם כך.
הכירו את ולנטינה (בת 82) וניקולאי (בן 72) מנתינה.
הם עלו לארץ בשנת 2005, ושניהם אינם בקו הבריאות.
כל הכנסותיהם הן קצבת זקנה על סך 4,000 ש”ח עבור שניהם – סכום אותו הם צריכים לחלק בין אוכל, תרופות ותשלום שכר דירה. נשמע לכם אפשרי?
אז זהו, שלא!
ולנטינה וניקולאי ממתינים לדיור ציבורי, או לפחות לדירה בהוסטל, ומשרד הקליטה מניח להם להמשיך להמתין.
קשיי הפרנסה מביא אותם לכך שבגילם הם נאלצים לעבוד בקילוף בצלים בשוק, וגם כשזה לא מפסיק לכלכלתם, הם נאלצים לחפש אוכל בפחי אשפה!!!!
כשהם עושים זאת, לא הם אלו שפוגעים בכבודם – המדינה היא זו ששכחה את כבודה כאשר אנשים בגיל כזה חיים במחסור!
לולנטינה וניקולאי מגיע לחיות בכבוד, כמו לכל אדם במדינת ישראל. אסור לנו לעבור לסדר היום כאשר לנגד עיננו תמונתם של הזוג, ותמונות של קשישים נוספים שחיים בפת לחם.
זו אחריות שלנו לתקן זאת, זוהי חובתנו!
בכל שבוע נעלה סיפור אחר על קשישים שצריכים לבחור בין אוכל, דיור ותרופות – כי ממשלת ישראל מכריחה אותם.
יש לכם סבא או סבתא, אמא או אבא או קרובי משפחה שלעת זקנה לא יכולים לחיות בכבוד? שתפו אותנו!
