קרדית התמונה: ח”כ קסניה סבטלובה
25.1.2016
חברים יקרים,
לפני חמש שנים הזדמן לי להיות ולסקר את תופעת האביב הערבי בלב לבו של העולם הערבי: בכיכר תחריר שבבירה המצרית.
מצאתי את עצמי בקהיר ימים ספורים לאחר פרוץ ההפגנות הגדולות.
נחתתי למציאות של עוצר וטנקים ברחובות, ואלפים רבים של מצרים ומצריות זולגים לכיכר עם שלטים מאולתרים והרבה מאוד תקווה.
ערכתי ראיונות אין ספור עם סטודנטים, פועלים, איכרים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ואת כולם שאלתי את אותה השאלה:
האם הארועים בתחריר והדחתו האפשרית של מובארכ יפגעו בקשרים עם ישראל?
כולם כאחד ענו: לא.
״זו מהפכה שלנו, של בני העם המצרי שסובל מתת-תזונה, אבטלה, בתי חולים מזוהמים, שחיתות ואדישות של המשטר״, כך אמרו לי המרואיינים.
באותה עת בארץ, פרשני טלויזיה ועיתונות, שערב המהפכה ניבאו שנות שלטון ארוכות למובארכ, ביכו את הסכם השלום עם מצרים.
ההמשך ידוע: ההסכם שרד למרות התחזיות השחורות, למרות ניצחונו של הנשיא האיסלאמיסט, למרות הכאוס של הימים הראשונים.
הסיפור הזה חשוב כי הוא מצביע על כך שלהסכמים והבנות אזוריות – דינמיקה משלהם, שלעמי האזור יש עוד דאגות ועניינים מלבד העניין בישראל והיהודים.
יש לכך חשיבות בהקשר המצרי וגם בהקשר האזורי הרחב יותר.
ובאשר למהפכה המצרית – גם היא תופעה מרתקת.
באותה שעה התרשמתי שלהמונים היתה דרישה עיקרית אחת: הדחתו של מובראכ, לא כינון מדינה דמוקרטית וליברלית.
את המטרה הבודדת הזאת המצרים השיגו – מובארכ הודח, אך החיים במדינה לא הפכו ליותר שבעים, בטוחים וחיוביים.
זהו לקח מצויין לכל אלה החולמים על שינוי בכל מקום אחר – חייבים להגדיר את המטרות בצורה ברורה ביותר, לא להתמהמה, להתארגן היטב ולפעול ביחד עד שהמטרות הללו יושגו.
לא רק החברה המצרית כשלה בעניין הזה, כידוע. חמש שנים לאחר ארועי תחריר הדרמטיים מצרים עדיין מחכה לשינוי המיוחל, והיום הוא נראה רחוק מאי פעם.
בתמונה – כמה תמונות שלי שצולמו בכיכר תחריר במהלך השבוע האחרון של ינואר 2011.
