לכבוד תחילת כנס החורף של הכנסת החלטתי לשתף את הציבור, בדרך הומוריסטית, מחוויותי כחברת כנסת חדשה (קצת ארוך) בגילוי לב והומור.
מזה כחצי שנה אני חברת כנסת. קשה לתאר חוויה זו במספר הצבעות, ישיבות והצעות חוק, בעיקר כי הדבר הזה אינו דומה כמעט לשום חוויה אחרת בחיים מבחינת מידת האחריות, רמת העניין, הלחץ והמתח. לפני כהונתי בכנסת עבדתי בעבודה שנחשבת לאקזוטית ולחוצה – ככתבת ופרשנית לענייני ערבים, מזרח תיכון ואיסלאם, סיקרתי את השטחים, את המזרח התיכון כולו, ביקרתי במחנות פליטים בעזה, בגדה וגם בלבנון וסוריה, יצא לי להיות בכיכרות המהפכה בקהיר ותוניס, וגם במקומות אחרים מסוכנים ומלחיצים לא פחות.
אבל שום דבר מאלו לא משתווה לרגע בו בוחנים אותך על הפרטים הקטנים של מתווה הגז ללא התראה מ”גלי צה”ל”, כאשר צריך לקרוא ארגזים מלאי ניירת על תקציב המדינה בתוך יומיים, או להציע פתרון מקורי ליוקר המחיה בין 5 אחה”צ ל-7 בבוקר במליאה, כשמגיע הזמן שלך לנאום. ועוד לא דיברתי על פאנל משותף עם מירי רגב בערוץ 2.
חבר וחברת כנסת יכולים להיות מומחים לענייני ביטחון, כלכלה או חינוך, אבל לא סביר שיהיו מומחים כל דבר. או שאולי כן? ומה זה אומר לייצג את הציבור? כי הרי על כל שני ישראלים יש לפחות שלוש דעות, כולן מנוגדות כמובן. האם במדינת ישראל עדיין מבדילים בין ביקורת נוקבת ככל שתהיה להתלהמות שלוחת רסן והסתה פרועה?
במהלך כנס הקיץ של המושב הנוכחי רשמתי כמה חוויות והרהורים מתחילת הקדנציה ומהלכה, שיעזרו להתמודד עם כנס החורף שמתחיל היום ואולי גם ישמש חברי כנסת אחרים או כאלה שחולמים למלא את התפקיד החשוב הזה, אז הנה;
* לטפל בעיקר-
קביעת סדר עדיפויות היא עניין מהותי וקריטי – לכל אדם בכל תפקיד – אבל יותר מכך כאשר באים לטפל במבול נושאים הכי בוערים לאזרחי ישראל; יוקר המחיה, קצבאות נכות וזקנה זעומות, אלימות בבתי ספר ובכלל, המצב הביטחוני וכו’ – כי מה שלא חסר במדינתנו, זה כמובן בעיות ולכולם שלל פתרונות, הצעות, טענות ומענות. כל חבר כנסת חדש יגלה במהרה שהחשוב לישראלי אחד לא חשוב לישראלי אחר. וככה מתחיל הדיאלוג בין חה”כ לאזרח. מה פתאום את תומכת בנישואים אזרחיים? אבל הביטחון יותר חשוב! עוסקת בביטחון ומקפידה להשתתף בכל ישיבה של ועדת חוץ וביטחון? אז לא אכפת לך מזה ששליש מילדי ישראל הולכים לישון רעבים? הגשת הצעת חוק המיטיבה עם ישראלים דוברי רוסית? זה כי את רוסיה ובאה לקדם רק את הקהילה שלך! הקמת שדולה למען שימור וטיפוח תרבות ומורשת יהדות ארצות ערב ומזרח?! מה לך ולתרבות הזו? את הרי רוסיה ממזרח אירופה, וזה לא נחשב – אז תעסקי בענייני הקהילה שלך! הלכת להפגנה נגד סגירת רשות השידור? נו באמת, אין דברים חשובים יותר במדינה שלנו?ובכלל, נגמר עידן הפוליטרוקים, את בישראל עכשיו, לא ברוסיה. כמובן שבמקום רוסיה אפשר לכתוב כל מני מדינות או מקומות אחרים, המשמעות היא זהה. וכמובן שהצעות לחזור לרוסיה למכביר.
* מי אמר פרסום ויחסי ציבור ולא קיבל?!
הלכת להפגנה נגד אלימות משטרתית? הכל אצלך פרסום! רק תמונה וססטוס את רוצה. לא הלכת להפגנה נגד אלימות משטרתית? כנראה כי לא אכפת לך מזה שהמשטרה מפוצצת את הצורה לאזרחים תמימים! כמו שאומרים באנגלית – Doomed if you do, and doomed if you don’t.
* מומחיות?! אין כזה דבר אם זה לא לפי דעתי!
שום דבר לא הופך אותך למומחה אם תדבר/תדברי על פתרונות או רעיונות לא פופולאריים. מומחה עולמי לכלכלה מציע לבטל פטור המע”מ על פירות וירקות?! זה לא רציני! מומחים בדיוק כמוהו לא חזו את המשבר הכלכלי בארצות הברית. אז שישבו בשקט! מי הם בכלל?! ואת?! את דוברת ערבית, בעלת שלושה תארים במזה”ת ואסלאם, היית בלוב, לבנון, דמשק וכו’ וכו’, יש לך ניסיון אלפי שעות עבודה בשטחים ובמזרח התיכון? וזה עושה אותך מומחית, תגידי לי?! הרי כל ילד קטן יידע לומר שאסור לבטוח בערבים ו/או להחזיר גרגיר אחד של אדמה ו/או לאסור על חברי כנסת יהודים לעלות על הר הבית ו/או לקנות בשוק בנצרת! מחקו את המיותר….
*גיניתי בבית-
קרה אירוע טרור ולא הספקת לגנות?תשלם/תשלמי על זה ביוקר. אז לא אכפת לך מביטחונם של אזרחי ישראל שנטבחים ברחובות! אה, כן גינית? אבל לא כתבת שאבו-מאזן הוא אויב, שכל הערבים מחבלים ושחייבים למגר את הטרור הרצחני בכוח ובנחישות! חוץ מזה בבוקר של אותו יום שהיה פיגוע כתבת עוד איזה סטטוס על תזמורת מזרחית שזקוקה למימון ממשלתי – זה מראה עד כמה לא באמת אכפת לך, אם את מתפנה גם לדברים אחרים. אגב, היה אירוע דומה לפני שנתיים, למה לא שמענו גינוי אז? לא היית חברת כנסת? זה לא תירוץ. בן אדם שאכפת לו מגנה תמיד ורק בצורה שבה אנו מצפים שיגנה! בקיצור, את בוגדת סמולנית! והלוואי שתעברי לגור בעזה או שפשוט תחזרי לרוסיה, שמה פוטין יחזיר אותך למוטב!
* שרביט הקסמים-
שלום, חה”כ סבטלובה על הקו? תשיגי לי דיור ציבורי. לא, לא בבאר שבע. במרכז. עדיפות לתל אביב. ותבני דירות ותורידי את המחיר שלהן ותמגרי אלימות במשפחה ותחוקקי חוק נישואין אזרחיים ותפתרי את הסכסוך הערבי-ישראלי ותעשי פנסיות לעולים ותעלי את קצבת הזקנה וגם את קצבת הנכות ותעלי את המזונות ותורידי את המזונות.
אה, את בכלל באופוזיציה ולא הצלחת את כל אלו? את לא שווה בכלל!
*הכל בכסף שלנו!
נסעת ליומיים (!) לניו יורק לייצג את ישראל ב”מצעד ישראל” השנתי? ואלה יופי! למה לא? תעשי סיבוב על חשבוננו. היית במסעדה נאה והצטלמת עם הבן-זוג? למה אנו חייבים לשלם לך על הסטייקים? רגע, אולי בכלל הבן-זוג שילם כי הוא עשה הפתעה ליום הולדת? לא משנה, כי נזכיר לך מדי שעה שאת מקבלת משכורת עתק על חשבוננו וזו הרגשה כל כך טובה, שמישהו סוף סוף יהיה חייב לנו אפילו את האוויר שהוא נושם.
* השד העדתי –
תומכת ברשות השידור? כאן זה לא רוסיה, תם עידן של פוליטרוקים אם לא שמת לב. פועלת נגד אלימות המשטרתית? ולמען חופש הביטוי והעיתונות? ברוסיה לא היית מעיזה לומר שום דבר, הפוטין היה מראה לך מה זה. אגב פוטין – הלוואי שאצלנו היה מנהיג כזה חזק בארץ. לאיזה שבוע-שבועיים, לטפל בערבים כמו שצריך. זה לא כמו ראש הסיעה שלכם שדואג פה לזכויות האדם וכל מני שטויות כאלה. יש יותר מדי דמוקרטיה במדינה הזאת. מה זאת אומרת “מותר לי לומר את זה בזכות זה שיש כאן דמוקרטיה ופוטינים לא באים לשבועיים”?
ועכשיו כמה מילים ברצינות:
הכנסת היא חוויה יוצאת מן הכלל מכל בחינה אפשרית. מדובר בשליחות עצומה, באחריות גדולה ולא פשוטה. כאשר אני מצליחה להעלות נושא חשוב לסדר היום – כמו הגובה המגוחך של קצבאות הזקנה והנכות – תחושת הסיפוק היא עצומה. כאשר אזרחים כותבים לי שהצלחתי לעזור להם במשהו, או שהם מרגישים שבנוכחותי בכנסת אני מייצגת אותם – זה הרגע הכי מאושר שאפשר לתאר. כאשר אני מצביעה יחד עם חבריי בעד חוקים חברתיים שיכולים לשפר את המצבם הסוציו-אקונומי של אזרחי ישראל – זה הפרס הגדול. וכאשר למרות ההקנטות ולפעמים גם הקללות- אני מתעקשת על האמת, יש לזה ערך עליון ומוסרי. כמו שכתב הסופר מיכאל בולגקוב בספרו הנצחי “האמן והמרגריטה” – “קל ונעים לומר את האמת”.
אני מאחלת לכולנו כנס חורף מוצלח ופורה, שיתוף פעולה, הרבה ביטחון ורווחה כלכלית ושבאמת נהיה לתפארת מדינת ישראל! זו זכות גדולה לייצג אתכם בבית המחוקקים, ואמשיך לעשות ככל יכולתי לעשות זאת כאן, בשטח ובכל מקום ומקום
ח”כ קסניה סבטלובה
