הבוקר שוב כיכב בתקשורת (איך לא) הנושא של “שוברים שתיקה”. ח”כ יואב קיש (ליכוד), אביו של “חוק השתולים” הופיע מול ח”כ מיכל רוזין (מרץ).
הבעיה בדיון לגופו של נושא, בעיניי, מסתכמת בכך שהדיון היה מיותר לחלוטין כי אין כאן שום דבר ענייני. בעיניי “חוק השתולים” של קיש הוא פופוליזם לאומני טהור, שבא להזין את הקיצונים ולהעצים את השנאה והפילוג בתוך החברה הישראלית- החבוטה גם כך, אבל אפילו זה לא העניין.
בזמן האחרון, גוברת אצלי התחושה שהשמאל בעל כורחו מקבל את כללי המשחק שמציב לו הימין; זה כולל נסיונות להצטדק במקום לתקוף, ולעסוק בזוטות במקום בעיקר.
אפשר להסכים או שלא להסכים עם אופן הפעילות של “שוברים שתיקה”, להקדיש לכך תכניות ומאמרי דיעה שלמים, ואף ישיבות סיעה, ואפשר במקום זה לשים את הדגשים במקום אחר לחלוטין. הרי גם הנוכחות של צה”ל בשטחים הפלסטיניים וגם הפעילות של “שוברים שתיקה” היא נגזרת של אותו ואקום מדיני, פרי ידיו של רה”מ בנימין נתניהו, שמבטיח כי לנצח נחיה על חרבנו ואז נורא מופתע כאשר מישהו מעז – בצורה זאת או אחרת – להתייחס למה שעושה אותה החרב.
אז במקום להאשים או להצדיק את פעילי “שוברים שתיקה”, להתכווח בלהט על מקורות המימון שלהם (ולזנוח את מקורות המימון של “אם תרצו” וארגונים פשיסטיים אחרים, כי אנחנו הרי מתגוננים, זוכרים?!) ועל כך שהם נפגשו או לא נפגשו עם תומכי ה-BDS, אפשר וכדאי שוב להזכיר לציבור כמה עובדות בסיסיות, שכנראה נשכחו מעין ומלב בשלל מעשי השיסוי המתרבים בתוך מדינת ישראל, לצערי.
1. צה”ל נאלץ לעסוק במלאכת השיטור בגדה המערבית, שם מתגוררים 2.2 מליון פלסטינאים. מציאות זאת “מזמינה” חיכוך עם האוכלוסיה הפלסטינית וטעויות מצערות ואף עבירות על החוק הן בלתי נמנעות כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה. אי אפשר לשלוט על אוכלוסיה זרה ולצפות שהנשלט ,זה שאין לו את הזכויות הבסיסיות, לאהוב את השולט.
2. הכיבוס של המילים ושל המושגים – כמו למשל השימוש במילה “שטחים” (של מי?! מה קורה שם?! מי מתגורר שם בכלל?! אם זה שלנו אז למה אנחנו לא מספחים ואם הם לא שלנו אז מדוע אנחנו ממשיכים לשלוט על עם אחר?!) וערבים במקום פלסטינאים – מבלבל את הציבור שהולך שבי אחרי המושגים הללו, אך אין זה משנה את העובדות בשטח. עוד מילה מכובסת – הסדר אזורי. אין שום הסדר אזורי, חבריי. יש רק הסדר אחד על השולחן שבו יש שני צדדים, ישראלי ופלסטיני. גורמים כאלה ואחרים יכולים לעזור, אך לא להחליף את הצד הפלסטיני.
אם איננו רוצים להפוך למדינה דו-לאומית (קדאפי קרא לה ישראטין ומי שלא רוצה במהמשך לראות דגל כזה שישאל את עצמו מה הוא עושה עכשיו למען ההפרדות מהפלסטינית) מצד אחד, ולהיות מואשמת באופן קבוע בהפרת זכויות אדם, מצד שני (כיוון שלאוכלוסיות שונות יהיו זכויות שונות) – עליה להיפרד גם מהפלסטינאים וגם מהשטחים שלהם.
3. הימין רוצה שכל היום נצטדק ונוכיח שאין לנו אחות. אין בכך כל צורך כאשר ראש הממשלה בורח מהאחריות המדינית, סותם את הגולל על גורלה של מדינה יהודית-דמוקרטית ומקריב אותנו ואת ילדינו למען אידאלים, שהוא עצמו כבר לא מאמין בהם.
יותר מדי מונח עכשיו על לשון המאזניים מכדי שניתן יד לתהליך המסוכן הזה. המבוי הסתום המדיני הורס כל חלקה טובה במדינת ישראל ובין היתר מחרב עוד יותר את האיזון בין החלקים השונים של החברה הישראלית. במקום לתת לזה לקרות צריך להמשיך להלחם ולדרוש את האמת שלנו: מדינה יהודית ודמוקרטית עם גבולות ברורים ובטוחים, ובל נשכח עם ערכים סוציאל-דמוקרטיים של דאגה לזולת, ערבות הדדית וכבוד הדדי.
Yoav Kish מיכל רוזין המחנה הציוני Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו שלום עכשיו
