על עניין הגינויים כבר כתבתי כאן לא פעם ולא פעמיים. אבל השבוע נשבר שיא כל השיאים בהקשר לפרשת דומא, ו״ריקוד הסכינים”.
בעיניי, קל מאוד לגנות חבורה של בריונים צעירים, כאלה שצועקים “מוות ליהודים” או כאלה שצועקים “מוות לערבים”. אותם “עשבים שוטים” שגדלים בבתים, מתחנכים בישיבות, הולכים לשיעורים של רבנים ידועים.
הרבה יותר קשה לגנות ואף לפעול כנגד מי שנחשבים ברי סמכות בקהילה – המבוגרים, המזוקנים, הנכבדים. הרבנים. המורים. המחנכים. מי שחושב שהצעירים האלה יצרו את תרבות השנאה בעצמם – שיחשוב שוב. אני כבר לא מדברת על כך שבאותו אולם חתונה כנראה היו גם אנשים מבוגרים, לפחות כמה רבנים שהיו אמורים להפסיק את הזוועה, אלא מכוונת לדברים אחרים, חמורים הרבה יותר – על פסקי הלכה שמתירים רצח תינוקות גויים, שמאפשרים לגזול מגוי, שמטיפים לצעירים מהי עליונות יהודית.
מדובר ברבנים ששמם בישראל דב ליאור, יצחק שפירא, יוסף אליצור ועוד. לקיצוניות יש אבא ואמא, גבירותיי ורבותיי, “לשיר הנקמה” היו רבע מליון צפיות עד לפרסום של רועי שרון, הוא הושמע תכופות בחתונות ושמחות בהתנחלויות.
לא מדובר בארוע חד פעמי.
לכן אינני מאמינה לגינויים שנשמעים כיום באותו ימין אידאולוגי שהצמיח את המחבלים שרצחו את המשפחה בכפר דומא. נראה אותם מתנערים מהרבנים שלהם, מתורות המלך שלהם, מהשתחוות על קברו של ברוך גולדשטיין, נראה אותם פועלים נגד תרבות השנאה, ואז נוכל (אולי) להאמין בלב שלם שהם מתכוונים לכל מילה.
ולגבי תופעות דומות ברמאללה או בעזה אגיד כך: הפלסטינים הם לא חלק מהעם שלי ולעולם לא יהיו. כמו שאני לא רוצה שנשווה את עצמנו למשטרים דיקטטוריים, כך איני רוצה שנשווה את עצמנו לחמאס או ג’יהאד האיסלאמי. הפלסטינים הם לא העם שלי והאחריות לחינוכם היא לא שלי ולא של אף ישראלי אחר. לטרור הפלסטיני יש מענה בטחוני וחייב להיות מענה מדיני בצורה של היפרדות. אבל מהעם שלנו – מאותו החלק שרקד שם עם הסכינים ושמח במותו של עלי דוואבשה הקטן – אנו לא נפרד מעולם, ולכן התופעה הזאת היא כל כך נוראית בעיניי, ולכן “חתונת השנאה” שהתרחשה אצלנו מטרידה את מנוחתי יותר מכל גילויי הסתה – כולם ביחד – ברשות הפלסטינית בפרט או בעולם הערבי בכלל.
