ח"כית קסניה סבטלובה: היחסים עם ירדן בשפל

עמי רוחקס דומבה | 11/01/2018

israeldefense.co.il

facebook.com/MitvimHeb

פרסום של מכון מתווים חושף כי עדיין אין פתרון לאירוע הירי בירדן מיולי 2017. "ב-10 בינואר 2018 נערך בכנסת כנס משותף של ח"כ קסניה סבטלובה ומכון מיתווים, שעסק ביחסי ישראל-ירדן. הכנס התקיים מקץ חצי שנה של משבר בין המדינות, שמאז תקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן ביולי 2017 נותר ללא פתרון", כותבים בפרסום.

"ירדן חשובה לישראל וישראל חשובה לירדן. פתרון המשבר בין המדינות הוא צורך אסטרטגי, אך היחסים נמצאים כיום בשפל", אמרה ח"כית קסניה סבטלובה, המחנה הציוני, באותו כנס. "אסור להזניח את השותפות היחידות לשלום שקיימות לישראל באזור – מצרים וירדן. פתרון המשבר דורש עשייה מדינית מורכבת, אך מתחילת המשבר לא היה דיון אחד בוועדת חוץ ובטחון על הנושא, וזאת למרות בקשות חוזרות ונשנות של חברי כנסת. לא ידוע גם מי מנהל את המשא ומתן בין המדינות ומה מתרחש בו. נבחרי הציבור שאמורים לפקח על פעילות הממשלה אינם זוכים לתשובות."

ד"ר נמרוד גורן, ראש מכון מיתווים: "השלום עם ירדן הוא נכס ויש לפעול על מנת לשקם אותו. למרות חילוקי דעות בנושא הפלסטיני, שתי המדינות הצליחו בעבר לשתף פעולה במגוון תחומים, לא רק ביטחוניים, ובהם גם קידום תהליך השלום ומיתון מתיחויות בירושלים. כיום, כל זה מצוי בסכנה. ישראל צריכה להבהיר את החשיבות שהיא מייחסת לקשר עם ירדן, למנות – ולהצהיר על כך בפומבי – גורם דיפלומטי בכיר כאחראי לפתרון המשבר, ולהתנצל על הרג הירדני החף משפע בתקרית השגרירות. ביקורו הקרוב של סגן נשיא ארה"ב בישראל ובירדן הוא הזדמנות להעברת מסרים ולהתקדמות מדינית."

3 מתוך 120: הח"כים מפחדים להצטרף לשדולה החילונית

31.12.2017

yediot.co.il

קבוצת הורים יזמה הקמת שדולה נגד הדתה שמטרתה "לקדם את התרבות והזהות החילונית" • ח"כ זנדברג הרימה את הכפפה, אבל רק שני חברי כנסת התגייסו למערכה • אפילו נציג אחד מסיעות יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו לא הצטרף

עמיחי אתאלי, כתבנו בכנסת

יותר ממאה שדולות של חברי כנסת פועלות כדי לקדם נושאים שונים, מהמאבק בשחיתות ועד חיזוק היחסים עם אמריקה הלטינית. אבל מתברר שלהקים שדולה שמניפה את הדגל החילוני זו משימה כמעט בלתי־אפשרית.

 

רק שלושה ח"כים הצטרפו לשדולה נגד הדתה, שהקימה חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ. את הקמת השדולה יזם "הפורום החילוני", קבוצת הורים הנאבקת בהדתה במערכת החינוך בפרט ובציבוריות הישראלית בכלל. הפורום פנה אל ח"כ זנדברג, וזו הרימה את הכפפה וצירפה אליה את חברי הכנסת עמר בר לב וקסניה סבטלובה מהמחנה הציוני. מטרת השדולה, אומרת זנדברג, היא "לקדם את התרבות והזהות החילונית, שבה מחזיקים מרבית אזרחי ישראל, המבקשים לחנך את ילדיהם ברוח ערכים חילוניים, פלורליסטיים ודמוקרטיים".

 

בעוד שבועיים תקיים השדולה החילונית את כנס היסוד שלה בכנסת יחד עם הפורום החילוני. לקראת האירוע שלח הפורום הזמנה לכל חברי הכנסת של סיעות יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו – 26 ח"כים בסך הכל – והזמין אותם להצטרף לשדולה. אבל איש מהם לא נענה להזמנה. גם כמה מחברי הכנסת של המחנה הציוני שאליהם פנו, סירבו להצטרף. ח"כ זנדברג עדיין לא פנתה לחבריה במרצ, אך ההערכה היא שההיענות שם תהיה גדולה יותר.

 

לנוכח הסירוב מתכנן הפורום החילוני לצאת בקמפיין שכותרתו "שכחו מה זה להיות חילונים", עם תמונותיהם של יו"ר ישראל ביתנו השר אביגדור ליברמן, יו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד, וח"כים מסיעת כולנו שמובילים קו ליברלי, כמו ח"כ מירב בן־ארי. "לא ייתכן שחברי כנסת המגדירים את עצמם חילונים נרתעים ממחויבות לבוחרים שלהם ונמנעים מהצעד ההצהרתי שבהצטרפות לשדולה החילונית", אומרים בפורום. "חברי הכנסת האלה מסרבים להילחם עבור הציבור שלהם ומפקירים את הזירה. כך קורה שהאינטרס החילוני בחינוך, במסחר ובצבא נרמס ברגל גסה".

 

ח"כ זנדברג מופתעת מהסירוב הגורף. "אנחנו ב־2018, אבל חברי כנסת ישראל עדיין מפחדים מלבטא את העמדות האמיתיות שלהם", היא אומרת. "אני מזהה במפלגות כמו ישראל ביתנו ויש עתיד ניסיון כושל ומלאכותי לקרוץ להלך רוח מדומין, שכביכול קיים בישראל, אבל אני חושבת שאלה מפלגות שקוראות בצורה שגויה לחלוטין את הציבור שלהן. החשש לא להרגיז אף אחד הוא שגוי גם מהותית וגם אלקטורלית, כי הציבור לא שם".

 

בסיעת ישראל ביתנו סירבו להגיב. תגובותיהן של סיעות יש עתיד וכולנו לא התקבלו עד מועד סגירת הגיליון.

 

ח"כ קסניה סבטלובה: "תקשורת הזרם המרכזי פונה למחצית מהאוכלוסייה בלבד. היא אינה פונה למגזרי העולים החדשים, החברה הערבית והחברה החרדית"

בשולי הזרם המרכזי

משתתפי הפאנל "מחוץ לזרם המרכזי" בכנס אילת לעיתונותצילום: אודי פורטל

ח"כ קסניה סבטלובה: "תקשורת הזרם המרכזי פונה למחצית מהאוכלוסייה בלבד. היא אינה פונה למגזרי העולים החדשים, החברה הערבית והחברה החרדית"

"התקשורת המרכזית בישראל פונה למחצית מהאוכלוסיה בלבד. היא אינה מייחסת כמעט כל חשיבות לפנייה למגזרי העולים החדשים, החברה הערבית והחברה החרדית. המגזרים הללו הם מחוץ לתחום עבור התקשורת". כך אמרה היום (ראשון) ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) בפאנל שכותרתו "בשולי הזרם המרכזי. את הפאנל הינחתה העיתונאית נעמה לנסקי מ"ישראל היום".

 

סבטלובה, שהיא גם עיתונאית במקצועה, טענה שהתקשורת בישראל "מתנהלת כמועדון סגור, מכיוון שהיא אינה נותנת ייצוג למגזרים השונים בחברה הישראלית". לדבריה, הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, למשל, אינה מקיימת את החלטת המחוקק להעסיק במסגרת הגופים הפועלים תחת פיקוחה עיתונאים ועובדים מקרב העולים החדשים, החרדים או החברה הערבית, "כי היא סבורה שיש דברים חשובים יותר".

 

היא סיפרה, מניסיונה האישי, כי חרף היותה מומחית לענייני העולם הערבי, אמצעי התקשורת המרכזיים סירבו לבקשתה להעסיקה כפרשנית לענייני המזרח התיכון. "במקום זאת הציעו לי תפקיד שולי יחסי ככתבת לענייני עליה, משום שאני ממוצא רוסי", אמרה סבטלובה. לדבריה, "קולגות שלי מהמגזר הרוסי הודרו באופן שיטתי מהסיקור של תחומים שאינם קשורים למגזר שלהם, וההדרה הזו נמשכת גם כיום".
ח"כ זוהיר בהלול (המחנה הציוני), שבעבר שימש שנים רבות כפרשן ספורט, התלונן על היעדר הייצוג של החברה הערבית בכלי התקשורת הגדולים, "גם אחרי שחלפו 70 שנה מקום המדינה". "קצה נפשי מרוב דיונים שבהם אני משתתף בעניין היעדר ביטוי לחברה הערבית בתקשורת הישראלית המרכזית. זו הלקאה עצמית שלא הזיזה דבר".
בהלול סיפר כי במשך שנים רבות שימש כפרשן ומגיש תוכניות ספורט, בעיקר ברדיו, אך תמיד נתקל, כדבריו, בתקרת זכוכית שמנעה ממנו להתקדם לתפקידים בכירים יותר בתקשורת. "עשיתי מאמצים במשך שנים, אך לא הצלחתי לקבל תפקיד של מנחה של תוכניות פריים טיים. לא יכולתי להיכנס למגדל השן של התקשורת הישראלית. ערבים ודרוזים מגיעים לכל היותר לתפקיד של מבזקנים. זה הכל. נכון, לוסי אהריש טיפסה די למעלה, אבל זה מקרה שנחשב נדיר".
עוד הוא טען: "החברה הישראלית מעדיפה להישאר חד גונית. היא חסרת יכולת להכיל אנשים מחוץ לחברה היהודית. רוב גדול מקרב הערבים רוצים להשתלב במערכות השונות במדינה, אבל הם מודרים".
תמר אסרף, דוברת המועצה האיזורית מטה בנימין, אמרה כי כלי התקשורת המרכזיים נכשלו בהבאת סיפורים מהמתרחש בחברה הערבית, החרדית וגם מהמגזר ההתיישבות ביהודה ושומרון. "מצאתי דרך להתגבר חלקית על המצב הבעייתי הזה", היא סיפרה. " מכיוון שהתקשורת אינה להוטה אחר סיפורים חיוביים מהנעשה בהתנחלויות, פתחתי בלוג שנקרא 'מתנחלות ברשת' ובו מתפרסמים פוסטים על החיים ביהודה ושומרון וכבר הגענו ללמעלה מ-100 אלף צפיות". אסרף סיפרה כי באחרונה היא ניסתה לעניין כמה עיתונים מרכזיים כדי שידווחו על שביל אופניים חדש שנסלל ביהודה ושומרון, החולף על פני נופים מקסימים, ואולם שום עיתון לא היה מוכן לפרסם כתבה בנושא. "הבלוג שפתחתי מאפשר לנו להתגבר על המחסום הגבוה שהציבו בפנינו", היא סיכמה.
אייל מלובן, חבר מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, אמר שקיימת אפלייה של נשים בעיתונות, המקבלת ביטוי, לדוגמא, בכך שמתוך 124 עיתונאים שקיבלו עד כה את פרס סוקולוב לעיתונות, רק 12 הן נשים. לדבריו, במיוחד מודרות מהתקשורת הנשים הערביות. "מועצת הרשות החליטה להקים בעוד כחודשיים ערוץ חדש בשפה הערבית, ואולי בו יוכלו נשים ערביות לקבל ביטוי", הוא אמר.
על כך העיר לו ח"כ בהלול: "זו בדיוק הבעיה. אתם מקימים ערוצים יעודיים הפונים לפלח אוכלוסיה מאוד מוגדר. בערוצים אלה, שאין להם הרבה צופים אוכלוסיות מודרות יכולים להשתלב, אבל זה לא פותר את בעיית אי הייצוג של אוכלוסיות אלה בערוצי התקשורת המרכזיים".
עינאק מואסי, סופרת ואשת תקשורת, סיפרה שהיא נתקלת בחסמים "בגלל הלבוש המסורתי שלי". יחד עם זאת היא קראה לערבים המבקשים להשתלב בעיתונות הישראלית המיינסטרימית "לגלות את נקודות החוזקה שלהם ולהתמקד בהם, כדי לנסות ולהגישם את חלומם". לדבריה, זו משימה לא פשוטה, מכיוון שהתקשורת אינה נוטה לבטא את המתרחש במגזר העברי ואינה מעוניינת לשלב בתוכה כתבים ועורכים ערבים. "התקשורת אמורה להיות 'נאורה', אבל במציאות היא חוטאת חטא חמור כאשר היא אינה משלבת ערבים ובורחת מלעסוק בחשיפת החברה הערבית".
ח"כ בהלול הוסיף: "כלי התקשורת המרכזיים אינם אוהבים לארח אינטלקטואלים ערבים בפאנלים בנושאים שונים. הם מעדיפים להציג את המגזר הערבי רק ברגעי הסבל שלו. לא פלא שהרוב הציבור הישראלי מגלה בורות בכל הקשור לחברה הערבית. התקשורת הישראלית נושאת באחריות לא מבוטלת לכך. היא למעשה מועלת בתפקידה וביעודה"

"בדמוקרטיה לא מאיימים על עיתונאים שעושים את עבודתם במאסר"

b.walla.co.il
וואלה ברנז'ה 

הצעת "חוק ההמלצות" של ח"כ דוד אמסלם המבקשת להטיל עונש של שנת מאסר על כל עיתונאי שפרסם מסקנות חקירה של המשטרה או כל מידע על חקירה כזאת, מעוררת ביקורת חריפה. ארגון העיתונאים: "דיווח על חקירה פלילית יהפוך בעצמו לעבירה פלילית"

הצעת "חוק ההמלצות" של ח"כ דוד אמסלם המבקשת להטיל עונש של שנת מאסר על כל עיתונאי שפרסם מסקנות חקירה של המשטרה או כל מידע על חקירה כזאת, מעורר ביקורת חריפה. כזכור, לפי הצעת החוק, על המשטרה ייאסר לפרסם את המלצותיה בתום חקירותיה, כאשר רק אחרי החלטת היועמ"ש תפורסם האחרונה.בארגון העיתונאים אומרים הבוקר (שני) כי מדובר בפגיעה חמורה בחופש העיתונות ובדמוקרטיה וכי למעשה דיווח על חקירה פלילית יהפוך בעצמו לעבירה פלילית. "ארגון העיתונאים שמח על כך שח"כ דוד אמסלם התכחש בראיון שהעניק הבוקר לרזי ברקאי ובועז ביסמוט בגלי צה"ל לנוסח שהוא עצמו הניח על שולחן ועדת הפנים של הכנסת", נמסר מהארגון.

גם יו"ר השדולה לחופש הביטוי והעיתונות בהכנסת, ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), התייחסה ליוזמת החקיקה, ואמרה כי "בדמוקרטיה לא מאיימים על עיתונאים שעושים את עבודתם במאסר. יוזמות החקיקה הדרקוניות שצצות כמו פטריות אחרי הגשם נועדו לתכלית אחת, שאינה ראויה: שמירה כמו אתרוג על ראש הממשלה שנמצא בעיצומן של חקירות. מי שלו אין דבר להסתיר לא ישלח את שליחיו לחוקק חוקים כאלו".

"הצעת החוק שלי, אותה דחתה הממשלה, שדרשה לעגן את חופש הביטוי והעיתונות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, רלוונטית מתמיד. אני דורשת מחברי הקואליציה לזכור את עבודתם: אצל הציבור, לא אצל ראש הממשלה. כשיזכרו זאת, ויתעלו את האנרגיות לחקיקה חברתית למען הציבור, מצבנו יהיה טוב בהרבה. מצפה שכך ינהגו", לשון התגובה.

"מתפללים ואז אונסים": ראיון עם היזידית שהפכה לשפחה של דאעש

יאסר עוקבי

24/07/2017

www.maariv.co.il

נאדיה מוראד טאהא

נאדיה מוראד טאהא. (צילום:מרק ישראל סלם)

רק בת 23, היא פעילה יזידית מהכפר קוצ'ו באזור סינג'אר שבעיראק שנחטפה ושועבדה על ידי ארגון הטרור במהלך כיבוש סינג'אר בחודש אוגוסט 2014. היא הצליחה לברוח ומצאה מקלט אצל משפחה סונית בעיר מוסול, שהצליחה להבריח אותה אל מחוץ לתחומי הח'ליפות האסלאמית אבל רק לאחר שלושה חודשים בשבי ועשרות פעמים שבהן נמכרה כשפחת מין לבעלים שונים. היום היא נודדת ברחבי העולם ומשמיעה את קולם של היזידים, מקווה שבכך תצליח להגשים את החלום שלה לשחרר את כל הנשים והילדים היזידים שעדיין נמצאים בשבי דאעש.

אתמול הגיעה טאהא לבית הספר הדו־לשוני בירושלים. היא ראתה איך יהודים ומוסלמים לומדים ביחד והתרגשה. "אני רוצה שכך יהיה בכל העולם", היא אומרת, "אני רוצה שערבים ילמדו לצד יזידים, כורדים וטורקמנים גם בעיראק. זה החלום שלי. החלום שלי שהעם שלי יחיה בשלום ובשלווה. לא יהיה עם נרדף".

את חושבת על מה שקרה אתך בשבי דאעש?
"אני לא חושבת על מה שקרה איתי, אלא על מה שקרה עם הבנות האחרות שנשארו שם. אני בטוחה שהן עברו הרבה מאוד ידיים וגברים כשפחות. אי אפשר למחוק מהזיכרון שלי את המראות של אונס נשים ונערות, שחלקן אף עברו הפלות, הפרדת התינוקות מהאמהות ואונס ברוטלי של ילדות קטנות".

אמרת בפגישתך עם נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי כי אם המוסלמים לא יחליטו להילחם בדאעש – אז הארגון ימשיך להתקיים. את מאמינה בזה גם היום?
"אמרתי את זה גם בפגישות שלי עם מנהיגי כוויית. אם המוסלמים לא יהיו נגד דאעש, הם לא יחוסלו, אלא ילכו ויתרבו. אני בקשר עם קצינים עיראקים במוסול, והם מספרים לי שלצערם יש משפחות מקומיות שממשיכות לצדד בדאעש, וכועסות שלוחמי הארגון הובסו. אם לא יילחמו ברעיון, אז זה יילך ויהיה קשה עוד יותר. דאעש הגיע בשם האסלאם, ולכן רק המוסלמים הקנאים לדתם יכולים לחסל אותו".

יזידים נמלטים מדעאש. "אם המוסלמים לא יהיו נגד הארגון הם הוא יגדל". צילום: רויטרסיזידים נמלטים מדעאש. "אם המוסלמים לא יהיו נגד הארגון הם הוא יגדל". צילום: רויטרס

מטופלת נפשית בגרמניה

יזידים הם בני דת מזרח־תיכונית קדומה, שלטענתם עתיקה אף יותר מיהדות. שורשה של הדת, במאות שלפני הספירה, מתאפיין בקרבתה לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. היזידים ספגו מסורות שונות, מהאסלאם הסוּפי וכן מתרבויות נוספות במסופוטמיה.

בדומה למוסלמים, היזידים מתפללים חמש פעמים ביום. בדומה לזורואסטרים, הם שומרים על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגוף האנושי ומאמינים בגלגול נשמות.

שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם "בני שטן". היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת, ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח' עדי בן מוסאפר בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. הקהילה היזידית בעיראק שמהווה את חלק הארי של העם היזידי ומונה כיום כ־650 אלף נפש שחיים בעמק נינווה באזור העיר מוסול שבצפון עיראק. קהילות גדולות נוספות חיות בגלות בסוריה, ארמניה וגרמניה.

ב־3 באוגוסט 2014 פשטו כוחות דאעש על העיירה סינג'אר ועל כפרים בסביבתה, כוחות הפֶּשְׁמֶרְגַה (צבא החבל האוטונומי הכורדי בעיראק) ברחו, מה שהוביל להשתלטות מלאה של דאעש על העיר ועל האזור כולו. אנשי דאעש אילצו באיומים את הנוצרים בני המיעוטים להתאסלם, בעוד שליזידים לא ניתנה האפשרות להתאסלם. רצח, התעללות ואונס של אלפי גברים, נשים, ילדים וילדות היו מנת חלקם בשנים שעברו מאז.

טאהא נחטפה על ידי אנשי ארגון המדינה האסלאמית, יחד עם למעלה מ־150 מבנות עמה. הם הובלו למה שהיה עד לפני פחות משבועיים בירת דאעש – העיר מוסול. עד לפני שנתיים היא הייתה בשבי חמושי ארגון הטרור. היא נאנסה כמה פעמים, נמכרה לאנשי הארגון, וכאשר ניסתה באחד המקרים להימלט, התבקשה על ידי השומר שלה להתפשט, ולאחר שיצא נכנסו שלושה משומריה במטה – ונאנסה על ידם.

היא מטופלת נפשית כעת בגרמניה, שם היא חיה אצל אחותה. "הייתי שפחה, נמכרתי והושכרתי עשרות פעמים במוסול, תלעפר, חמדאניה למשך שלושה חודשים", מספרת טאהא, שהתייתמה מאביה ב־2003, עם פלישת ארצות הברית לעיראק והפלת המשטר.

עד שנחטפה, היא חיה עם אמה, שלושת אחיה ושתי אחיותיה בכפר קוצ'ו, באזור סינג'אר. במוסול היא שימשה ביחד עם שאר היזידיות שנחטפו שם כשפחת מין עבור חמושי הארגון. "הם היו מתפללים ולאחר מכן אונסים אותנו", היא מספרת, "עשו את כל מה שאדם דתי עשה, התפללו חמש פעמים, והם גם אנסו ורצחו את מה שנראים בעיניהם כופרים. בעצם, לרוב הם ביצעו את הפשעים שלהם כלפי מוסלמים שלא האמינו בדרכם. הייתה איתי אחיינית שלי, אך בדרך הפרידו בינינו. לאחר מכן חילקו אותנו כל אחת לחודש. הייתי מוכרחה לשבת ולאכול איתם. לאחר שנכשלתי בבריחה הראשונה, ברחתי שוב מנהג שעובד עם הארגון. הגעתי לבית של משפחת מוסלמי סוני במוסול, הוא יצר קשר עם אחי שהיה במחנה פליטים בחבל כורדיסטן עיראק, ששלח אליו כסף, והוא דאג להנפיק עבורי תעודת זהות כאילו הייתי אשתו המוסלמית ולאחר מכן להבריח אותי, עד שהתאחדתי עם אחי. לאחר מכן, הגעתי ללונדון, דיברתי שם על החטופות, ואז חזרתי למחנה הפליטים בכורדיסטן".

בעיניים פקוחות

לאחר שחרורה שהתה טאהא במחנה פליטים בכורדיסטן העיראקית ולאחר מכן שולבה בתוכנית שיקום מיוחדת לנשים יזידיות ששוחררו מן השבי בחסות ממשלת גרמניה ובתחומה. אחרי מספר חודשי שיקום בגרמניה, יצאה מוראד למסע במדינות שונות בעולם שבו ביקשה להשמיע את זעקתן של הנשים היזידיות החטופות ולדרוש מן הקהילה הבינלאומית להתערב להצלתן ולהילחם במשעבדיהן.

בחמישה בינואר 2016 הגישה ממשלת עיראק את מועמדותה של מוראד לפרס נובל לשלום לשנת 2016, בשל הפעילות הציבורית להעלאת המודעות לסוגיה היזידית ולסוגיית הנשים היזידיות החטופות שנותרו בשבי "המדינה האסלאמית".

ח"כ קסניה סבטלובה. "זה התרחש מול עיני האנושות כולה". צילום: מרים אלסטר, פלאש 90ח"כ קסניה סבטלובה. "זה התרחש מול עיני האנושות כולה". צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בספטמבר 2016 נתמנתה מוראד לשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם למען כבודן של ניצולות סחר בבני אדם. מוראד פועלת יחד עם עורכת הדין אמל קלוני להבאתם של פשעי דאעש לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג.

טאהא אינה מסתירה את שמחתה משחרור מוסול לאחרונה. היא מספרת כי כיום חיים 400 אלף מבני עמה במחנות פליטים בכורדיסטן. 40 אלף משפחות חזרו לצפון סינג'אר וכי הכפר שלה דומה לעיי חרבות. בביקור שערכה שם לפני חודשיים, היא גילתה שרק משפחה אחת העזה לשוב למקום. "כאשר נסעתי לשם, עברו עליי שעות קשות", היא מספרת, "פעם המיליציות השיעיות עיכבו אותי, פעם הפשמרגה הכורדית ופעם נוספת שוטרים עיראקים. אי אפשר לדעת בידי מי נמצאת השליטה במקום".

טאהא, שעוברת כעת טיפול פסיכולוגי בגרמניה, שם היא מתגוררת לצד אחותה, מתרגשת לקראת המפגש עם הגורמים בארץ והנאום שהיא תישא בכנסת ישראל. "אני מתרגשת וחוששת מעמדתם של חברי הפרלמנט הישראלי לא תהיה לצד היזידים העיראקים", היא אומרת. "אולם אני בטוחה שעם שעבר רדיפה ושואה יבין את מצב העם שלי. אני מאמינה שהם הולכים להכריז על עמידה לצד היזידים באמצעות הפרלמנט הישראלי. אני מקווה שישראל תסייע ליזידים ולקורבנות, כדי שהם יצליחו לעמוד מחדש על רגליהם ויחזרו לשגרה".

מה המסר שתעבירי למנהיגים בישראל?
"המסר שלי לא רק להנהגה בישראל אלא לעולם כולו, שאני כקורבן של טרור נאלצתי להיות רחוקה מאמי ומהאחים והאחיות שלי – ולכן על העולם כולו להתאחד נגד הטרור, להפסיק את המלחמות בעולם. המסר שלי הוא בעיקר למוסלמים, שאם לא תילחמו בטרור של דאעש – אז הוא ימשיך להיות נוכח, בועט וקיים כאן. מבחינת דאעש – שרצח 700 גברים מהכפר שלי בשעה אחת, כולל אחי – כל מי שנגדו הם כופרים".

"רצח העם היזידי על ידי דאעש התרחש ממש בעת האחרונה, מול עיניה הפקוחות של האנושות כולה. כמעט ולא נעשה דבר כדי להתערב ולמנוע אותו, ולהציל בני אדם מהציפורנים האכזריות של דאעש", אומרת ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), שהגישה לפני כחודש הצעת חוק להכרה ברצח העם היזידי.

"בסיומה של השואה נקבע הציווי ההיסטורי 'לעולם לא עוד'. זאת כדי להמחיש את כוונות מדינות ועמי העולם, ובפרט, העם היהודי, שהפשע האנושי החמור ביותר – רצח עם – לא ישוב, ובני האדם לא יעמדו עוד מהצד כשמתרחשים פשעים שכאלו נגד האנושות. אנחנו עכשיו אחראים לגורלנו – לרשותנו צבא חזק שיגן עלינו, אך האם מבחינה מוסרית נוכל להרשות לעצמנו לעמוד מהצד כשזה קורה לאחרים? ולכן, חובתה המוסרית של מדינת ישראל היא להכיר בפשע הנורא הזה, הן בשל ההיסטוריה שלנו והן בשל התחייבות אבות האומה להתייצב לצד כל עם בעולם ברגעים קשים כאלו".

בהכנת הכתבה השתתפה תמר דרסלר.

הורסים את בתי הכנסת

קבר הנביא יחזקאל באל־כיפל שבעיראק הוסב למסגד והכתובות העבריות שבו כוסו במלט • בית הכנסת "אליהו הנביא" בג'ובר שבדמשק הופצץ ונחרב • ובתי העלמין היהודיים בלוב, שחוללו בתקופת קדאפי, הרוסים עתה לחלוטין • התגייסות ארגונים יהודיים מעכבת קצת את הקץ, בינתיים

 ח"כ קסניה סבטלובה
  • מבנה יפהפה שעמד במרכז הקהילה היהודית בדמשק. השלט בכניסה לבית הכנסת "אליהו הנביא" // צילום: מתוך אתר האינטרנט "ALL FOR SYRIA"
    מבנה יפהפה שעמד במרכז הקהילה היהודית בדמשק. השלט בכניסה לבית הכנסת "אליהו הנביא"
    צילום:
    מתוך אתר האינטרנט "ALL FOR SYRIA"
תיירים רבים יירדו מהאוטובוס הצבעוני. מי נהר הפרת הסמוך יזרמו בשלווה תחת צילם של דקלים תמירים המעטרים את שתי הגדות. הילדים המקומיים יגיעו בריצה – למכור לתיירים מזכרות ובקבוקי מים. ברוכים הבאים לאל־כיפל – עיר קטנה, לא הרחק מבגדד ומהגנים התלויים של בבל, שבה שוכן על פי המסורת קבר הנביא יחזקאל. לאחר ביקור קצר, יוביל אתכם האוטובוס לצפון המדינה, לאל־כוש, עיר אשורית, שם נמצא קברו של נחום הנביא, ולאחר מכן למוסול, להתפלל במקום שבו – כך מאמינים היהודים, המוסלמים והנוצרים – קבור הנביא דניאל.
כך היתה יכולה להיראות תיירות יהודית בעיראק, ארץ עתיקה שבה חיו ומתו אישים תנ"כיים רבים. עד 2003, עת פלישת האמריקנים לעיראק, עוד אפשר היה לחלום על הילולה בקברו של הנביא נחום, חגיגה שהיתה אחת המפוארות בעיראק, תפילות בנקודת ציון קברו של הנביא יחזקאל וביקור ברובע היהודי בבגדד.
אבל ארמון החלומות התנפץ בשנים האחרונות על ראשם של כל אלו שחלמו על עתיד טוב יותר לעיראק של פוסט סדאם חוסיין. מתברר שעיראק החדשה אכזרית הרבה יותר למורשת שלה – הבבלית, הנוצרית, המוסלמית וכמובן היהודית – מאשר עיראק הישנה. טרור יומיומי, הקצנה דתית וממשלה חלשה ומושחתת – כל אלו הביאו להרס ולחורבן של חיי אדם ושל אתרי מורשת חשובים ברחבי המדינה.
קול של פיצוץ נשמע באוויר, עוד כיפה זהובה של מסגד שיעי עתיק נופלת פנימה אל תוך מבנה; עוד מוזיאון נבזז על ידי לובשי השחורים של דאעש; עוד בית יהודי עתיק מתכלה בלהבות. המסגדים בעיר השיעית החשובה נג'אף הופצצו אינספור פעמים על ידי המחבלים הסונים; המוזיאון של בגדד נבזז; בבבל העתיקה נשארו שרידים של מרכבות כבדות שלא היו ידועות בתקופה הקדומה – טנקים אמריקניים.
גורלם של האתרים היהודיים במציאות ההרס והביזה הזו היה צפוי וידוע. כמה בתי כנסת עוד עומדים על תילם בבגדד הבירה, אך קברו של הנביא יחזקאל הוסב למסגד, רוב הכתובות העבריות העתיקות בו הושמדו או כוסו במלט. קברו של הנביא דניאל במוסול הופצץ על ידי אנשי דאעש, המתנגדים לפולחן קברים באופן כללי, בין שאלו קברים של נביאים יהודים ובין שאלו של בני משפחתו של הנביא מוחמד במכה ובמדינה. באזורים אחרים דאעש ואחיהם הג'יהאדיסטים מארגונים אחרים משמידים את קברי הקדושים השיעים ולא פוסחים על המסגדים המפוארים שלהם, או על הכנסיות של הנוצרים.
האטמוספירה ההרסנית האיסלאמיסטית לא פסחה גם על סוריה. נזק עצום הוסב לאחרונה לשוק ההיסטורי של חאלב, למסגד האומיי בדמשק וכן לאתרים יהודיים רבים. בית כנסת ג'ובר באחד מפרברי דמשק, שאף ידוע בכינוי "אליהו הנביא", הופצץ במאי השנה. רובו של בית הכנסת נהרס ואין מי שיושיט יד ויציל את מה שנשאר מהמבנה היפהפה שנבנה על ידי הקהילה היהודית בימי הביניים. לפני כמעט 20 שנה הוצאו בפעולה נועזת של המוסד "כתרי דמשק" – כתבי יד של תורה שנכתבו בטבריה במאה העשירית לספירה. הכתרים נגנבו ב־1944 מבית הכנסת "חוש אל־באשה" שבדמשק ובמהלך הפעולה הוצאו מסוריה. כעת "כתרי דמשק" נמצאים בספרייה הלאומית בירושלים, רחוקים מידי אלה שחולמים על כליה לספרים ולאנשים.

זיכרונות מפעולת המוסד

בעידן שבו אזורים נרחבים בעיראק ובסוריה נשלטים על ידי קיצונים, בעיצומה של מלחמת אזרחים מדממת, קשה לקבל תמונה בהירה לגבי מצבם של אתרי מורשת יהודיים באותם אזורים. ובכל זאת, פרופ' שמואל מורה מהאוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל לספרות ערבית ויליד בגדד שאף חיבר את הספר "בגדד אהובתי", מספר על חבורה של עיראקים אמיצים שנוטלים על עצמם את המשימה הלא פשוטה – לצלם ולתעד את הנזק שנגרם למקומות הקדושים ליהודים, לבתי כנסת ולבתי העלמין, ולשכונות המגורים של אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח התיכון.
"ידידים שלנו, שיעים וסונים, לרוב אקדמאים המועסקים באוניברסיטאות בעיראק, סופרים ומשוררים, מתעדים בשבילנו את מה שקורה בארצם", מגלה פרופ' מורה, "כאשר הופיעו בתקשורת הערבית ידיעות על 'עבודות שיפוץ' בקברו של הנביא יחזקאל, שלחנו כמה ידידים לאל־כיפל, והם הביאו רשמים ותמונות משם. התברר שבמסווה של עבודות השיפוץ השיעים השמידו את הכתובות בעברית, והפכו את המקום למסגד".
מורה מספר כי לפי בקשתו, החבר – אחד מאותם העיראקים המבכים אשר חולמים על החזרת התרבות היהודית לעיראק – ביקר בשכונה שבה הוא גדל וצילם את הבית ואת בית הכנסת "מאיר טוויג", שם התפלל מורה בילדותו. הוא מוסיף כי השליחים הם אנשים פרטיים שלעיתים קרובות מסכנים את חייהם, ובכל זאת מכתתים רגליהם, מתעדים ומספרים על מה שראו לחבריהם הישראלים.
הדאגה של מורה אינה בודדה במערכה. במרכז למורשת יהודי לוב מספרים על ניסיונות תיעוד לשארית הפליטה של אתרי המורשת היהודיים במדינה. "בתקופתו של קדאפי היינו בקשר עם השלטונות וגם עם עיתונאים שביקרו בלוב. הם צילמו עבורנו את השרידים של בתי קברות ומוסדות ציבוריים עתיקים", מספר ההיסטוריון יעקב חג'ג'־לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב. על פי חג'ג'־לילוף, שנים ארוכות קדאפי הוביל מהלך להחרמת הרכוש היהודי, להרס של בתי העלמין ולהפיכתם של בתי כנסת למסגדים. ואולם בשנים האחרונות לשלטונו, כאשר ניסה להתחבב על המערב, נפגש קדאפי עם נציגים של יהדות לוב וניהל מו"מ על הענקת פיצויים ליהודים שאינם אזרחי ישראל, וכן על ביקור של ח"כ משה כחלון בלוב (ביקור זה לא יצא אל הפועל).
אלא שכבר אז, תחת קדאפי, הזכר לחיים יהודיים במדינה כמעט נמחק. הקברים בבתי הקברות נחרבו כי המקומיים השתמשו באבני המצבות לבנייה, בתי כנסת הוסבו למסגדים או למוסדות ציבור. בעת ביקורי בלוב בשנת 2005 ראיתי את בתי העלמין ההרוסים והנטושים בעיר זליתן (כ־70 ק"מ מטריפולי), ואותיות עבריות בודדות נותרו כתזכורת אבודה במקומות שונים במדינה העתיקה של טריפולי. "כשהכנופיות החמושות החלו להשתלט על לוב לאחר הפלתו ורציחתו של קדאפי, כבר לא היה מה להציל", מסכם גורם שהיה פעיל בזמנו במו"מ מול קדאפי.
גם ארגון יוצאי דמשק עוקב בדאגה אחר המתרחש בסוריה, אך אנשיו מעדיפים שלא להרחיב על ניסיונות התיעוד, שכנראה קשורים לאותם יהודים בודדים החיים עדיין בסוריה. לפני כמה שנים עקב משה שמר, עורך כתב העת "מכאן ומשאם", אחר פרויקטים של חידוש של הרובע היהודי בדמשק – מכיוון שהחלו לצוץ בו מלונות בוטיק ומסעדות. עתה דאגתו נתונה לאותם שרידים של קהילה מפוארת, שעלולים לבעור בלהבות של המלחמה ארוכת השנים.
מאמינים בהשמדה פיזית של אנשים ושל היסטוריה. אנשי דאעש בסוריה, ביוני השנה // צילום: איי.פי
העיתונות הערבית סיקרה בהרחבה את החורבן. הריסות בית הכנסת "אליהו הנביא" בדמשק, שנחרב על ידי דאעש // צילום: מתוך אתר האינטרנט "ALL FOR SYRIA"

מבגדד לניו יורק

למרות המלחמה, יש גם פרויקטים שיזמו מקומיים לתיעוד ולשימור. מובילים אותם חובבי התרבות, סטודנטים לארכיאולוגיה ואזרחים מן השורה שחרדים לגורל המורשת התרבותית בארצם. במאמרו "עוד לא מאוחר מדי להציל את המורשת התרבותית של סוריה", שהתפרסם בכתב העת האמריקני "פורינג פוליסי ג'ורנל", כתב פרנקלין לאמב, מחבר הספר "המורשת המאוימת של סוריה", על מאמצי המשטר הסורי והמתנדבים המקומיים בתחום תיעוד הנזק שהוסב לאתרים עתיקים, וכן על מאמצי השיפוץ של המסגד האומיי ושל קראק דה שבלייה – מבצר צלבני מפואר במערב סוריה.
לאמב ידוע בקשריו הטובים למשטר אסד ולחיזבאללה בלבנון – עובדה שכנראה סייעה לכך שבמאמר אין התייחסות לאתרים יהודיים. אך בעמודי הפייסבוק באנגלית ובערבית שמוזכרים במאמר יש גם חומר על בית הכנסת ההרוס בג'ובר ועל מקומות אחרים שנהרסו מירי הפגזים. הסורים עצמם מעידים כי במקרים אחדים אין אפשרות לבדוק את האתרים, מכיוון שמדובר באזורי קרב. במקרים אחרים יש ידיעות על נזק, אך אין מימון או מומחים שיכולים לסייע בשיקום. כמו מקומות רבים במזרח התיכון, סוריה עדיין לא נחקרה בצורה יסודית, וחפירות ארכיאולוגיות פיראטיות, שמבצעים בה עכשיו גורמים אינטרסנטיים שתרים אחר אוצרות הצלבנים, יכולות להסב נזק כבד לעבר ולעתיד של סוריה, כך כותב בלוגר המכנה עצמו "אבן חאלב".
לפעמים המזל דווקא מאיר פנים למורשת. כאשר פלשו האמריקנים לעיראק, איתרו הלוחמים לא מעט אוצרות יהודיים – ספרי תורה, תעודות ותכשיטים שהיו ספונים בארמונותיו של סדאם חוסיין. האוסף היה עשיר ומדהים, והצבא האמריקני העביר אותו לארה"ב כדי שהחוקרים יוכלו ללמוד ולחקור את הממצאים. האוצר הוצג לציבור הרחב בארכיון הלאומי ואחר כך במוזיאון ניו יורק למורשת יהודית.
קנת' בנדלר, מנהל מחלקת יחסי הציבור בוועד היהודי־אמריקני, חשף במאמרו "הגנה על מורשת" כי ממשלת עיראק דרשה מארה"ב להחזיר את האוסף לבגדד כבר ביולי השנה. גורמים, ובהם הסנאט, גרסו כי החזרת הפריטים לבגדד תהיה צעד לא הגיוני, ודרשו ממחלקת המדינה לגבש הסכם חדש עם עיראק שלעת עתה ימנע את החזרת האוסף. באוגוסט השנה כוחות דאעש – ארגון שמאמין בהשמדה פיזית של אנשים ושל היסטוריה – עמדו בשערי בגדד.
פרופסור מורה, שידידיו העיראקים קוראים לו סמי מועלם, נחרד מעצם המחשבה שהאוסף יכול היה להימסר לעיראק. "זהו רכוש של יהודי עיראק", הוא אומר, "יש שם, בין השאר, את תעודת הבגרות שלי. מדוע שארה"ב תעביר את האוסף לממשלת עיראק? אם כבר, אנו, בני הקהילה היהודית, זכאים לקבל את האוסף הזה לידינו. יש בישראל מוזיאון ליהדות בבל שיכול לשמור היטב על האוצר, אבל אם חייבים לבחור בין ארה"ב לעיראק – שיישאר בארה"ב. פעם ביקרתי עם עמיתים עיראקים במוזיאון בברלין והם התפעלו מאוסף של פסלים ואמנות עיראקית שהוצגו שם. הם אמרו שהם שמחים על כך שהגרמנים, יחד עם הבריטים והצרפתים, הצילו את המורשת התרבותית של ארצם – שאחרת בוודאי היתה נחרבת".

תחייה בלבנון

באופן מפתיע, הרס והשמדה של עתיקות ואתרי מורשת יהודיים דווקא עוררו תשומת לב ויצרו שיח בכמה מדינות בדבר תפקידה של מורשת יהודית בארצות ערב. בעיתונות הלבנונית פורסמו כמה מאמרים המגנים את הרס בית הכנסת ג'ובר בדמשק במאי השנה. בלבנון שוקם לאחרונה בית הכנסת "מגן אברהם" במימון משותף של יהודים יוצאי לבנון ושל קרן רפיק אל־חרירי לשיקום אתרי מורשת לבנוניים.
במצרים, מספרים על נהירה חסרת תקדים של מבקרים מקומיים לבית הכנסת "אבן עזרא" בפוסטאט – קהיר העתיקה. עם זאת, בגלל המהפכה כמעט הופסקו לחלוטין ביקורים של יהודים לקברו של אבו חצירא בדמנהור ויש שמועות על הידרדרות של האתר. בעבר הלא רחוק מאות יהודים מישראל ומחו"ל היו עורכים הילולה במקום.
בעיראק, מספר שמואל מורה על הוצאה לאור ששמה "מסופוטמיה", המפרסמת ספרי שירה של משוררים יהודים נודעים, וספרים אחרים על היסטוריה של יהודי עיראק. אחד הספרים הללו הוא "שירת אחווה אנושית ופטריוטית", שנכתב על ידי ד"ר ג'באר ג'מאל א־דין מאוניברסיטת כופה. הספר כולל שירי געגועים ליהדות עיראק ומדבר על הנסיבות שבהן היהודים, שעם השיעים נרדפו על ידי הממשלה הסונית, עזבו את ארצם.
הזיכרונות של פרופ' מורה, הכתובים בערבית ספרותית מעודנת, הופיעו בשנים האחרונות בכתב העת הסעודי "אילאף" וזכו לתגובות נלהבות בעיראק ובמדינות ערביות אחרות. זאת, אף שהפרופסור לא חסך בביקורת כלפי המשטרים העיראקיים לדורותיהם, וכן הקדיש תשומת לב רבה לנושא האנטישמיות בעיראק, לסיבות שהובילו ל"פרהוד" – הטבח של 1941 – וכן ליחס ליהודים בארצות ערב בכלל.
יש לא מעט עיראקים שמסכימים עם דעותיהם של מורה ועמיתיו, האקדמאים העיראקיים, ובשקט מקדמים שלום פרטי עם חבריהם מבגדד, מכופה ומבצרה. הגורם המחבר ביניהם הוא התשוקה לספרות ולשירה, והבנה שרק אם הטובים – בישראל, בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים – יתאחדו, הם יוכלו לגבור על כוחות החושך שמטרתם לשכתב ולרמוס את ההיסטוריה – חלום של כל כוח רשע מימי קדם.
האם הניסיונות הללו יצלחו? אין לדעת. מה שברור הוא שגם אם לא כל אתרי המורשת ישרדו את הכאוס האיסלאמיסטי בעיראק, בסוריה ובלוב – הגשרים התרבותיים שנבנו במדינות אלה במהלך שנים רבות ימשיכו להתקיים.

"מתפללים ואז אונסים": ראיון עם היזידית שהפכה לשפחה של דאעש

במשך 3 שנים הוחזקה נאדיה מוראד טאהא בשבי הארגון הרצחני. בביקור בכנסת היא ביקשה מהמדינה לסייע לקורבנות, כדי שיצליחו להשתקם: "היהודים מבינים מה זו רדיפה"

יאסר עוקבי

24/07/2017 17:38

תגיות: דאעש יזידים
maariv.co.il
נאדיה מוראד טאהא

נאדיה מוראד טאהא. (צילום:מרק ישראל סלם)

הבוקר (שני) עמדה נאדיה מוראד טאהא מול כנסת ישראל וסיפרה על זוועות שהמוח מתקשה לתפוס, ועדיין קורותהיזידית הנטבחים בידי דאעש בעיראק מזה שלוש שנים. היא סיפרה לחברי הכנסת על העדה היזידית ולבקש שכנסת ישראל תכיר בה ובבני המיעוט שלה בעיראק כעם נרדף. "אני מאמינה שיקבלו את הבקשה שלי", ההיא אמרה לפני עלייתה לירושלים בראיון ל"מעריב המגזין". "היהודים, שעברו שואה, יודעים את המשמעות של עם נרדף".

רק בת 23, היא פעילה יזידית מהכפר קוצ'ו באזור סינג'אר שבעיראק שנחטפה ושועבדה על ידי ארגון הטרור במהלך כיבוש סינג'אר בחודש אוגוסט 2014. היא הצליחה לברוח ומצאה מקלט אצל משפחה סונית בעיר מוסול, שהצליחה להבריח אותה אל מחוץ לתחומי הח'ליפות האסלאמית אבל רק לאחר שלושה חודשים בשבי ועשרות פעמים שבהן נמכרה כשפחת מין לבעלים שונים. היום היא נודדת ברחבי העולם ומשמיעה את קולם של היזידים, מקווה שבכך תצליח להגשים את החלום שלה לשחרר את כל הנשים והילדים היזידים שעדיין נמצאים בשבי דאעש.

אתמול הגיעה טאהא לבית הספר הדו־לשוני בירושלים. היא ראתה איך יהודים ומוסלמים לומדים ביחד והתרגשה. "אני רוצה שכך יהיה בכל העולם", היא אומרת, "אני רוצה שערבים ילמדו לצד יזידים, כורדים וטורקמנים גם בעיראק. זה החלום שלי. החלום שלי שהעם שלי יחיה בשלום ובשלווה. לא יהיה עם נרדף".

את חושבת על מה שקרה אתך בשבי דאעש?
"אני לא חושבת על מה שקרה איתי, אלא על מה שקרה עם הבנות האחרות שנשארו שם. אני בטוחה שהן עברו הרבה מאוד ידיים וגברים כשפחות. אי אפשר למחוק מהזיכרון שלי את המראות של אונס נשים ונערות, שחלקן אף עברו הפלות, הפרדת התינוקות מהאמהות ואונס ברוטלי של ילדות קטנות".

אמרת בפגישתך עם נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי כי אם המוסלמים לא יחליטו להילחם בדאעש – אז הארגון ימשיך להתקיים. את מאמינה בזה גם היום?
"אמרתי את זה גם בפגישות שלי עם מנהיגי כוויית. אם המוסלמים לא יהיו נגד דאעש, הם לא יחוסלו, אלא ילכו ויתרבו. אני בקשר עם קצינים עיראקים במוסול, והם מספרים לי שלצערם יש משפחות מקומיות שממשיכות לצדד בדאעש, וכועסות שלוחמי הארגון הובסו. אם לא יילחמו ברעיון, אז זה יילך ויהיה קשה עוד יותר. דאעש הגיע בשם האסלאם, ולכן רק המוסלמים הקנאים לדתם יכולים לחסל אותו".

יזידים נמלטים מדעאש. "אם המוסלמים לא יהיו נגד הארגון הם הוא יגדל". צילום: רויטרסיזידים נמלטים מדעאש. "אם המוסלמים לא יהיו נגד הארגון הם הוא יגדל". צילום: רויטרס

מטופלת נפשית בגרמניה

יזידים הם בני דת מזרח־תיכונית קדומה, שלטענתם עתיקה אף יותר מיהדות. שורשה של הדת, במאות שלפני הספירה, מתאפיין בקרבתה לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. היזידים ספגו מסורות שונות, מהאסלאם הסוּפי וכן מתרבויות נוספות במסופוטמיה.

בדומה למוסלמים, היזידים מתפללים חמש פעמים ביום. בדומה לזורואסטרים, הם שומרים על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגוף האנושי ומאמינים בגלגול נשמות.

שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם "בני שטן". היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת, ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח' עדי בן מוסאפר בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. הקהילה היזידית בעיראק שמהווה את חלק הארי של העם היזידי ומונה כיום כ־650 אלף נפש שחיים בעמק נינווה באזור העיר מוסול שבצפון עיראק. קהילות גדולות נוספות חיות בגלות בסוריה, ארמניה וגרמניה.

ב־3 באוגוסט 2014 פשטו כוחות דאעש על העיירה סינג'אר ועל כפרים בסביבתה, כוחות הפֶּשְׁמֶרְגַה (צבא החבל האוטונומי הכורדי בעיראק) ברחו, מה שהוביל להשתלטות מלאה של דאעש על העיר ועל האזור כולו. אנשי דאעש אילצו באיומים את הנוצרים בני המיעוטים להתאסלם, בעוד שליזידים לא ניתנה האפשרות להתאסלם. רצח, התעללות ואונס של אלפי גברים, נשים, ילדים וילדות היו מנת חלקם בשנים שעברו מאז.

טאהא נחטפה על ידי אנשי ארגון המדינה האסלאמית, יחד עם למעלה מ־150 מבנות עמה. הם הובלו למה שהיה עד לפני פחות משבועיים בירת דאעש – העיר מוסול. עד לפני שנתיים היא הייתה בשבי חמושי ארגון הטרור. היא נאנסה כמה פעמים, נמכרה לאנשי הארגון, וכאשר ניסתה באחד המקרים להימלט, התבקשה על ידי השומר שלה להתפשט, ולאחר שיצא נכנסו שלושה משומריה במטה – ונאנסה על ידם.

היא מטופלת נפשית כעת בגרמניה, שם היא חיה אצל אחותה. "הייתי שפחה, נמכרתי והושכרתי עשרות פעמים במוסול, תלעפר, חמדאניה למשך שלושה חודשים", מספרת טאהא, שהתייתמה מאביה ב־2003, עם פלישת ארצות הברית לעיראק והפלת המשטר.

עד שנחטפה, היא חיה עם אמה, שלושת אחיה ושתי אחיותיה בכפר קוצ'ו, באזור סינג'אר. במוסול היא שימשה ביחד עם שאר היזידיות שנחטפו שם כשפחת מין עבור חמושי הארגון. "הם היו מתפללים ולאחר מכן אונסים אותנו", היא מספרת, "עשו את כל מה שאדם דתי עשה, התפללו חמש פעמים, והם גם אנסו ורצחו את מה שנראים בעיניהם כופרים. בעצם, לרוב הם ביצעו את הפשעים שלהם כלפי מוסלמים שלא האמינו בדרכם. הייתה איתי אחיינית שלי, אך בדרך הפרידו בינינו. לאחר מכן חילקו אותנו כל אחת לחודש. הייתי מוכרחה לשבת ולאכול איתם. לאחר שנכשלתי בבריחה הראשונה, ברחתי שוב מנהג שעובד עם הארגון. הגעתי לבית של משפחת מוסלמי סוני במוסול, הוא יצר קשר עם אחי שהיה במחנה פליטים בחבל כורדיסטן עיראק, ששלח אליו כסף, והוא דאג להנפיק עבורי תעודת זהות כאילו הייתי אשתו המוסלמית ולאחר מכן להבריח אותי, עד שהתאחדתי עם אחי. לאחר מכן, הגעתי ללונדון, דיברתי שם על החטופות, ואז חזרתי למחנה הפליטים בכורדיסטן".

בעיניים פקוחות

לאחר שחרורה שהתה טאהא במחנה פליטים בכורדיסטן העיראקית ולאחר מכן שולבה בתוכנית שיקום מיוחדת לנשים יזידיות ששוחררו מן השבי בחסות ממשלת גרמניה ובתחומה. אחרי מספר חודשי שיקום בגרמניה, יצאה מוראד למסע במדינות שונות בעולם שבו ביקשה להשמיע את זעקתן של הנשים היזידיות החטופות ולדרוש מן הקהילה הבינלאומית להתערב להצלתן ולהילחם במשעבדיהן.

בחמישה בינואר 2016 הגישה ממשלת עיראק את מועמדותה של מוראד לפרס נובל לשלום לשנת 2016, בשל הפעילות הציבורית להעלאת המודעות לסוגיה היזידית ולסוגיית הנשים היזידיות החטופות שנותרו בשבי "המדינה האסלאמית".

ח"כ קסניה סבטלובה. "זה התרחש מול עיני האנושות כולה". צילום: מרים אלסטר, פלאש 90ח"כ קסניה סבטלובה. "זה התרחש מול עיני האנושות כולה". צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בספטמבר 2016 נתמנתה מוראד לשגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם למען כבודן של ניצולות סחר בבני אדם. מוראד פועלת יחד עם עורכת הדין אמל קלוני להבאתם של פשעי דאעש לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג.

טאהא אינה מסתירה את שמחתה משחרור מוסול לאחרונה. היא מספרת כי כיום חיים 400 אלף מבני עמה במחנות פליטים בכורדיסטן. 40 אלף משפחות חזרו לצפון סינג'אר וכי הכפר שלה דומה לעיי חרבות. בביקור שערכה שם לפני חודשיים, היא גילתה שרק משפחה אחת העזה לשוב למקום. "כאשר נסעתי לשם, עברו עליי שעות קשות", היא מספרת, "פעם המיליציות השיעיות עיכבו אותי, פעם הפשמרגה הכורדית ופעם נוספת שוטרים עיראקים. אי אפשר לדעת בידי מי נמצאת השליטה במקום".

טאהא, שעוברת כעת טיפול פסיכולוגי בגרמניה, שם היא מתגוררת לצד אחותה, מתרגשת לקראת המפגש עם הגורמים בארץ והנאום שהיא תישא בכנסת ישראל. "אני מתרגשת וחוששת מעמדתם של חברי הפרלמנט הישראלי לא תהיה לצד היזידים העיראקים", היא אומרת. "אולם אני בטוחה שעם שעבר רדיפה ושואה יבין את מצב העם שלי. אני מאמינה שהם הולכים להכריז על עמידה לצד היזידים באמצעות הפרלמנט הישראלי. אני מקווה שישראל תסייע ליזידים ולקורבנות, כדי שהם יצליחו לעמוד מחדש על רגליהם ויחזרו לשגרה".

מה המסר שתעבירי למנהיגים בישראל?
"המסר שלי לא רק להנהגה בישראל אלא לעולם כולו, שאני כקורבן של טרור נאלצתי להיות רחוקה מאמי ומהאחים והאחיות שלי – ולכן על העולם כולו להתאחד נגד הטרור, להפסיק את המלחמות בעולם. המסר שלי הוא בעיקר למוסלמים, שאם לא תילחמו בטרור של דאעש – אז הוא ימשיך להיות נוכח, בועט וקיים כאן. מבחינת דאעש – שרצח 700 גברים מהכפר שלי בשעה אחת, כולל אחי – כל מי שנגדו הם כופרים".

"רצח העם היזידי על ידי דאעש התרחש ממש בעת האחרונה, מול עיניה הפקוחות של האנושות כולה. כמעט ולא נעשה דבר כדי להתערב ולמנוע אותו, ולהציל בני אדם מהציפורנים האכזריות של דאעש", אומרת ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), שהגישה לפני כחודש הצעת חוק להכרה ברצח העם היזידי.

"בסיומה של השואה נקבע הציווי ההיסטורי 'לעולם לא עוד'. זאת כדי להמחיש את כוונות מדינות ועמי העולם, ובפרט, העם היהודי, שהפשע האנושי החמור ביותר – רצח עם – לא ישוב, ובני האדם לא יעמדו עוד מהצד כשמתרחשים פשעים שכאלו נגד האנושות. אנחנו עכשיו אחראים לגורלנו – לרשותנו צבא חזק שיגן עלינו, אך האם מבחינה מוסרית נוכל להרשות לעצמנו לעמוד מהצד כשזה קורה לאחרים? ולכן, חובתה המוסרית של מדינת ישראל היא להכיר בפשע הנורא הזה, הן בשל ההיסטוריה שלנו והן בשל התחייבות אבות האומה להתייצב לצד כל עם בעולם ברגעים קשים כאלו".

בהכנת הכתבה השתתפה תמר דרסלר.

הממשלה מוכרת לכם פחד בזול ובכמויות מסחריות – אל תקנו!

חברות וחברים יקרים,

היום אני רוצה לדבר אתכם על פחד. לא על פחד בריא, המוכתב על ידי האינסטינקטים שלנו, כזה שתפקידו לשמור עלינו מצרות צרורות, אלא על פחד הורס שדומה לחומצה רעילה, פחד שמעוור, מערער את שיקול הדעת וראיית האמת ומונע מאדם את החיים עצמם.

הממשלה שלנו לא יודעת להציע פתרונות או דרך לשינוי המציאות שלנו ופחד הוא הסחורה היחידה והזולה שיש לה להציע בשפע. אני חייבת לומר – היא יודעת לעשות בו שימוש מעולה: פעם מדובר בסודנים המסרטנים אותנו, בערבים שנעים לקלפיות בכמויות אדירות וכמובן בהשוואת השמאל לכל אלו. את הפחד ההרסני והמשתק הזה, שיכללו לדרגת אמנות ממש גלעד ארדן | Gilad Erdan, השר לביטחון פנים והמפכ"ל שלו, רוני אלשיך. כי תכלס מה יכול להיות מפחיד יותר מדאע"ש?
בימים אלו בדיוק סיימתי לקרוא את הספר המעולה של צור שיזף על הארגון הרצחני ויש שם לא מעט חומר מפחיד אליו ארדן ואלשייך פשוט עוד לא נחשפו ולכן עדין לא שיווקו לנו. אבל גם עם מה שיש הם יודעים להסתדר היטב. העובדות לא מבלבלות את האנשים האלו, לכן, ללא שום בדיקה מוקדמת, בעיצומו של ארוע קשה באום אל-חיראן (ארוע שאותו אפשר וניתן היה למנוע אם לא היו מזדרזים לפנות את הבדווים באישון לילה על מנת לכסות על הבושה) הודיעו שהנהג החשוד בדריסה, יעקוב אבו אל-קיעאן ז"ל משתייך לארגון דאע"ש.

אנו זוכרים את סרטון התעמולה של הליכוד הנוטף רעל מתקופת הקמפיין של 2015 ובו איש שנראה כאיש דאע"ש שואל כיצד להגיע לירושלים ונענה "קח שמאלה". כולם הבינו את ההקבלה בין דעא״ש ומפלגות השמאל כי זוהי האמנות של ההפחדה מהולה במנה גדושה של פופוליזם זול. הרי לכולם ברור שאי אפשר להצביע על השתייכות לארגון הרצחני רק בגלל שבביתו הצנוע של המנוח (שנהרס בינתיים), היה עיתון ובו כתבה אחת על דאע"ש. מעניין מה היה אומר ארדן אם היה מוצא אצל אבו אל-קיאען את הספר "דאע"ש" עב הכרס של צור שיזף? כזה כמו שנמצא בספריה שלי?

אבל למעשה לא מדובר לא ביעקוב אבו אל-קיעאן ולא בדאע"ש. מדובר בנסיון עלוב לנהל את רגשותיו ותודעתו של העם שלך באמצעות יצירת שנאה ופחד מהאחר. בדיוק כמו בספרו הידוע של אורוול "שתי דקות השנאה". רק להבדיל מעולם המדומיין של אורוול, אזרחי ישראל מקבלים מדי יום מנות גדולות בהרבה של פחד ושנאה המשווקים על ידי השרים, אנשי הקואליציה ובכירי המשטרה. אנו צופים במהדורת החדשות הארוכות, מתחברים לרשת ב' כל חצי שעה למבזק החדשות וניזונים מהפושים שמגיעים מאתרי החדשות מדי דקה אשר כולם מכילים את המסרים המגיעים היישר מהסמכויות השלטוניות שלנו, היורקות עלינו את מנות הפחד והשנאה הארוזות במסרים מחושבים היטב: "המחבל מאום אל-חיראן השתייך לדאע"ש", "שלטון הימין בסכנה, הערבים נעים בכמויות לקלפי", "לא נקבל מדינה בתוך מדינה" ו"התקשורת בולשביקית".

רבים כותבים עכשיו שגלעד ארדן ורוני אלשייך חייבים לבקש התנצלות. ממי? איך אפשר לבקש התנצלות על הכפשה של איש חף מפשע שברגע אחד עשית ממנו מחבל דאע"ש? את מי זה בדיוק מנחם?

חייבת לקום ועדה עצמאית שתבדוק את ההתנהלות של הארועים באום אל-חיראן ותחקור גם את ההתנהלות של המפכ"ל והשר שהתרשלו בתפקידם. מישהו גם חייב לקחת אחריות על ההרעלה ההמונית של נפשם ותודעתם של אזרחי מדינת ישראל מדי יום במסרי פחד ושנאה תהומיים הפוגעים קודם כל בנו-בכולנו.
אני מפנה את האצבע קודם כל למישהו בשם Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו, אדם מפוחד ומבוהל שמפרק ממשלות ובאמצעות הפחד שהוא זורע ובאמצעות אותו הפחד הוא מקים אותן שוב. אבל הדבר היחיד שהוא חרד ממנו כל כך זהו אבדן השלטון.

אסיים במילים של איש גדול ודגול, הנשיא פרנקלין רוזוולט, שאמר פעם כי ״הדבר היחיד שאנו חייבים לפחד מפניו הוא הפחד עצמו״.

אז חברות וחברים יקרים, אני קוראת לכם להתנער ממילים מכשפות וחסרות אחריות של אנשים חסרי אחריות, להתרומם מעל חומות הפחד שנבנו סביבנו ולהתחיל לפעול למעננו ולמען ילדינו, באומץ, בלי פחד ומתוך אמונה עזה בכוחנו לשנות את חיינו לטובה.
אם לא נעשה כך, הפחד הדביק והמצחין יכתים גם את הנפשות שלהם וינציח את הייאוש לתמיד.

(צולם בספטמבר 1995, צומת רעננה, הפגנת הימין בהובלת יו״ר הליכוד בנימין נתניהו. באדיבות ערוץ 1 ויס דוקו)

Image may contain: 2 people, people standing