“חוק עונש מוות למחבלים – חלק מתכנית ריאליטי “הישרדות” של ראש הממשלה ושר הביטחון”

חברים יקרים, השב”כ התריע כי אם יעבור החוק, הוא עשוי להביא לחטיפות יהודים בעולם, אך מה זה לעומת חוק פופוליסטי ולא ישים שיעזור לשרידות הממשלה?

הבוקר, דיברתי על כך בתכנית הבוקר של ערוץ 10.

צפו כאן:

חברים יקרים, האזינו לראיון עימי מקודם אצל דוד חכם.

דברתי על ההתרחשויות האחרונות בגבול הצפון, ועל כך שלמרות שלסעודיה ולישראל אויבים משותפים – האינטרסים הם לא בהכרח כאלו.

שבוע טוב,

קסניה

'שיא משאיות לעזה דווקא בעידן ליברמן'

ח"כ סבטלובה תוקפת את שר הביטחון שתחת הנהגתו מגיע זרם המשאיות לעזה לשיא המייצר רווחים לחמאס, דווקא כאשר ירי הרקטות נמשך.
שמעון כהן , ל' בכסלו תשע"ח 18/12/17

לא הסתיימו 48 שעות. סבטלובה

לא הסתיימו 48 שעות. סבטלובה

צילום: מרים אלסטר. פלאש 90

 

 

שוב רקטות מרצועת עזה נורות לעבר ישראל וגורמים במערכת הביטחון סבורים שלא החמאס מאחורי הירי הזה, אלא גורמים המעוניינים להסלים את הגזרה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם חברת הכנסת קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) על התגובה הנדרשת מצידה של ישראל לירי.

"אנחנו שוב במצב שבו תושבי הדרום הופכים לבני ערובה. רק בנס החיים שלהם ניצלים אבל אל לנו להסתמך בניסים. חייבים לייצר הגנות לתושבי הדרום", אומר סבטלובה המבהירה כי למרות שהיא מודעת לזהותם של הארגונים האחראים על הירי, מבחינתה "בעל הבית ברצועת עזה הוא החמאס".

"יש מספר דרכים להבהיר לחמאס שהטפטוף הזה לא מקובל עלינו. הדרך הצבאית היא דרך אחת שזמינה לנו תמיד, אבל אני גם אזכיר שמאז שאביגדור ליברמן התמנה לשר ביטחון כמות הסחורות שנכנסת לרצועת עזה ממשיכה לגדול, ובעצם אנחנו בכמות שיא של משאיות שנכנסות דרך המעברים לתוך הרצועה".

"אנחנו אמנם מודעים להיבט האזרחי, אבל אי אפשר להתעלם מהעניין הזה. ישראל אחראית לקו החיים הזה שמחזיק את חמאס חי מתפקד ובועט ואנחנו אלה שאומרים בהתלהמות ש'48 שעות' וכו' (דבריו הזכורים של ליברמן המאיימים על אסמעיל הנייה ולפיהם כשר ביטחון יקצוב להנייה 48 שעות להחזרת גופות החיילים, ואם לא הוא יחוסל. ש.כ.), אבל איפה באמת התגובה?".

"הייתי מצפה משר הביטחון שיסביר לתושבים מה הוא עושה מול הטפטוף הרצחני הזה שאתמול כמעט פגע בבית ואי אפשר לאן הוא יגיע. אני מקווה שלא נגיע לכדי קורבנות בנפש על מנת שאז נגיד שהיינו צריכים להתחיל לפעול".

על הטענות החוזרות ונשמעות ולפיהן לא החמאס הוא האחראי על הירי אלא ארגונים קטנים המבקשים להסלים את המצב בדרום, אומרת סבטלובה: "חמאס משחק איתנו משחק של חתול ועכבר, בדיוק כמו שבאינתיפאדה השנייה שיחקה איתנו הנהגת הפתח' שאמרה שמי שמבצע פיגועים זה הארגון המרדני הזה ולא יודעים מה לעשות איתו בשעה שהם היו אלה שנתנו את האור הירוק להמשיך ולפעול. מבחינתנו זה לא משנה. הבהרנו את עצמנו בצפון שלא משנה מי היורה, אם המורדים, אנשי המשטר או חיזבאללה. מבחינתנו יש בעל בית אחד וזהו בשאר אסאד. אותה לוגיקה צריכה להיות מופעלת גם בעזה. יש את הנייה ויחיא סינוואר שמעלימים עין. הם יודעים לפעול היטב כדי למנוע את ירי. צריך להכריח אותם לעשות זאת במיידית ולא לחכות עד שניתקל במקרים של טרגדיות אנושיות".

האם ניתן באמת להפסיק את זרם משאיות הסחורה והציוד לרצועה? האם הדבר לא יגבה מחיר מדיני מישראל? חברת הכנסת סבטלובה מבהירה ומחדדת: "לא נפסיק את כל המשאיות. זה יהיה לא אנושי ויגרור תגובות קשות, אבל אנחנו יכולים לצמצם את זה למה שהיה ב-2014 וב-2013. למה דווקא עכשיו כשרקטות משוגרות לעברנו, אנחנו צריכים לצ'פר את חמאס בסחורות האלה שנכנסות ומאפשרות לו גם לגבות מיסים. כל עוד לא הועברה האחריות הביטחונית מחמאס לפתח' למרות ההסכמים המקרטעים כל שקל שנכנס מגיע לכיסו של חמאס ואנחנו אחראים לזה. אנחנו שמאפשרים להכניס כמות שיא של סחורות".

"היינו, חברי ועדת חוץ וביטחון, בכרם שלום ונדהמנו לראות את כל המשאיות האלה מתגודדות שם ונכנסות באין מפריע כשמי שנהנה מכל השפע הזה זה החמאס".

כשנשאלה מדוע אם כן הדברים אינם קורים למרות שמזה שנים עולה לדיון ציבורי הדרישה לבלום את שטף הסחורות מישראל לרצועה, משיבה סבטלובה: "אנחנו יודעים ש-48 השעות של איסמעיל הנייה לא הסתיימו וסכר אסואן עומד על מקומו למרות כל האיומים, אז יש איומים ודיבורים ויש מעשים. מבחינת המעשים הייתי חוזרת לתקופת יעלון שידע לצמצם את הדברים ולנווט במערכת הבינלאומית כדי שלא נהיה אלה שגורמים לאסון הומניטארי ברצועה וגם לא מצ'פרים את האויבים הכי גדולים שלנו, אלה שנותנים אור ירוק לארגונים הסלפים לירות עלינו".

שיא משאיות לעזה דווקא בעידן ליברמן

ח"כ סבטלובה תוקפת את שר הביטחון שתחת הנהגתו מגיע זרם המשאיות לעזה לשיא המייצר רווחים לחמאס, דווקא כאשר ירי הרקטות נמשך.

שמעון כהן , ל' בכסלו תשע"ח 18/12/17

לא הסתיימו 48 שעות. סבטלובה

לא הסתיימו 48 שעות. סבטלובה

צילום: מרים אלסטר. פלאש 90
 שוב רקטות מרצועת עזה נורות לעבר ישראל וגורמים במערכת הביטחון סבורים שלא החמאס מאחורי הירי הזה, אלא גורמים המעוניינים להסלים את הגזרה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם חברת הכנסת קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) על התגובה הנדרשת מצידה של ישראל לירי.

"אנחנו שוב במצב שבו תושבי הדרום הופכים לבני ערובה. רק בנס החיים שלהם ניצלים אבל אל לנו להסתמך בניסים. חייבים לייצר הגנות לתושבי הדרום", אומר סבטלובה המבהירה כי למרות שהיא מודעת לזהותם של הארגונים האחראים על הירי, מבחינתה "בעל הבית ברצועת עזה הוא החמאס".

"יש מספר דרכים להבהיר לחמאס שהטפטוף הזה לא מקובל עלינו. הדרך הצבאית היא דרך אחת שזמינה לנו תמיד, אבל אני גם אזכיר שמאז שאביגדור ליברמן התמנה לשר ביטחון כמות הסחורות שנכנסת לרצועת עזה ממשיכה לגדול, ובעצם אנחנו בכמות שיא של משאיות שנכנסות דרך המעברים לתוך הרצועה".

"אנחנו אמנם מודעים להיבט האזרחי, אבל אי אפשר להתעלם מהעניין הזה. ישראל אחראית לקו החיים הזה שמחזיק את חמאס חי מתפקד ובועט ואנחנו אלה שאומרים בהתלהמות ש'48 שעות' וכו' (דבריו הזכורים של ליברמן המאיימים על אסמעיל הנייה ולפיהם כשר ביטחון יקצוב להנייה 48 שעות להחזרת גופות החיילים, ואם לא הוא יחוסל. ש.כ.), אבל איפה באמת התגובה?".

"הייתי מצפה משר הביטחון שיסביר לתושבים מה הוא עושה מול הטפטוף הרצחני הזה שאתמול כמעט פגע בבית ואי אפשר לאן הוא יגיע. אני מקווה שלא נגיע לכדי קורבנות בנפש על מנת שאז נגיד שהיינו צריכים להתחיל לפעול".

על הטענות החוזרות ונשמעות ולפיהן לא החמאס הוא האחראי על הירי אלא ארגונים קטנים המבקשים להסלים את המצב בדרום, אומרת סבטלובה: "חמאס משחק איתנו משחק של חתול ועכבר, בדיוק כמו שבאינתיפאדה השנייה שיחקה איתנו הנהגת הפתח' שאמרה שמי שמבצע פיגועים זה הארגון המרדני הזה ולא יודעים מה לעשות איתו בשעה שהם היו אלה שנתנו את האור הירוק להמשיך ולפעול. מבחינתנו זה לא משנה. הבהרנו את עצמנו בצפון שלא משנה מי היורה, אם המורדים, אנשי המשטר או חיזבאללה. מבחינתנו יש בעל בית אחד וזהו בשאר אסאד. אותה לוגיקה צריכה להיות מופעלת גם בעזה. יש את הנייה ויחיא סינוואר שמעלימים עין. הם יודעים לפעול היטב כדי למנוע את ירי. צריך להכריח אותם לעשות זאת במיידית ולא לחכות עד שניתקל במקרים של טרגדיות אנושיות".

האם ניתן באמת להפסיק את זרם משאיות הסחורה והציוד לרצועה? האם הדבר לא יגבה מחיר מדיני מישראל? חברת הכנסת סבטלובה מבהירה ומחדדת: "לא נפסיק את כל המשאיות. זה יהיה לא אנושי ויגרור תגובות קשות, אבל אנחנו יכולים לצמצם את זה למה שהיה ב-2014 וב-2013. למה דווקא עכשיו כשרקטות משוגרות לעברנו, אנחנו צריכים לצ'פר את חמאס בסחורות האלה שנכנסות ומאפשרות לו גם לגבות מיסים. כל עוד לא הועברה האחריות הביטחונית מחמאס לפתח' למרות ההסכמים המקרטעים כל שקל שנכנס מגיע לכיסו של חמאס ואנחנו אחראים לזה. אנחנו שמאפשרים להכניס כמות שיא של סחורות".

"היינו, חברי ועדת חוץ וביטחון, בכרם שלום ונדהמנו לראות את כל המשאיות האלה מתגודדות שם ונכנסות באין מפריע כשמי שנהנה מכל השפע הזה זה החמאס".

כשנשאלה מדוע אם כן הדברים אינם קורים למרות שמזה שנים עולה לדיון ציבורי הדרישה לבלום את שטף הסחורות מישראל לרצועה, משיבה סבטלובה: "אנחנו יודעים ש-48 השעות של איסמעיל הנייה לא הסתיימו וסכר אסואן עומד על מקומו למרות כל האיומים, אז יש איומים ודיבורים ויש מעשים. מבחינת המעשים הייתי חוזרת לתקופת יעלון שידע לצמצם את הדברים ולנווט במערכת הבינלאומית כדי שלא נהיה אלה שגורמים לאסון הומניטארי ברצועה וגם לא מצ'פרים את האויבים הכי גדולים שלנו, אלה שנותנים אור ירוק לארגונים הסלפים לירות עלינו".

גוש בגרון: הממשלה מתעלמת מהקמת מאחזים מבלי לחשוב על ההשלכות

ח"כ קסניה סבטלובה
© סופק על ידי The Jerusalem Post Group

בכל פעם שההנהגה מסתכלת לצד השני כשמוקם עוד מאחז, אני לא רק חושבת מה יגידו בעולם, אלא גם חוזרת 12 שנה אחורה, לפינוי גוש קטיף ולתובנות שהיו לי בעקבותיו

"בואו לבקר במוזיאון למורשת גוש קטיף" – הפרסומת שהתנגנה בכמה תחנות רדיו בשבועות האחרונים חיש מהר החזירה אותי אחורה בזמן, ל־21 באוגוסט ב־2005, אז פונו היישובים עצמונה, גני טל ואחרים. הגעתי לעצמונה בלילה לפני הפינוי בתור כתבת לענייני ערבים בערוץ 9. אף שכמה מהתושבים המקומיים הציעו שנישן בביתם, הקמנו עיר אוהלים קטנה בדשא במרכז היישוב מתוך רצון לשמור על פרטיותם בלילה האחרון בביתם. שמענו את הקולות בוקעים מהבתים, נערות ונערים הסתובבו כל הלילה ברחובות של הבית היחיד שהם הכירו.

הכרתי את עצמונה היטב. לא רק את עצמונה, אלא את רוב היישובים בחבל גוש קטיף. לראשונה  הגעתי לשם בשנת 1992 כשהייתי תלמידת תיכון דתי לבנות בירושלים. העברנו כשבוע בגוש קטיף, עבדנו במטעים של היישובים בבוקר, שחינו בים בצהריים ושמענו הרצאות בערב. אני זוכרת היטב את הביקורים האלה – את הדרך לגוש, כאשר הנהג הנמיך את האורות וביקש מאיתנו לא לשבת קרוב לחלון – בדיוק עברנו ליד איזשהו מחנה פליטים  פלסטיני. כמו כל חברותיי, הייתי כבר כמה חודשים בארץ. לא ידענו כלום על החיים במקום ועל המצב הפוליטי במדינת ישראל.

"היהודים עובדים קשה, וכך בנינו את היישובים היפים האלה, בעוד שהערבים מעדיפים לקבץ נדבות ולחיות בעוני", הסבירה אחת המדריכות. רק לאחר כעשור, כשכבר הסתובבתי כעיתונאית במחנות הפלסטיניים, גיליתי שחיים שם אנשים, בשר ודם, שחלקם היו בעלי מקצוע ובעלי נכסים באותם כפרים וערים שאינם עוד, והגיעו למחנות במהלך המלחמה ב־1948.

באותו לילה חם ומיוזע באוגוסט 2005 פגשתי בגוש קטיף את עצמי. ילדה בת לא יותר מ־15 בשם מוריה, עם חולצה כתומה, באה לאוהל שלי לדבר. היא דיברה על כמה אנחנו צודקים וכמה הערבים לא. כי הארץ הזאת כולה היא הארץ המובטחת, והיא שלנו, רק שלנו לתמיד. יכולתי לשאול אותה על המחנות שמסביב, על האוכלוסייה של עזה שמוריה לא הכירה ולעולם לא תכיר, על חלקי גופות החיילים שלנו המפוזרים ברובע זייתון בעזה, על משפחת חטואל, על הפיגוע הנורא בנצרים, על הטילים והפצמ"רים שכבר שוגרו מעזה באותה עת, על כך שבעצם פרויקט גוש קטיף, עם כל היופי וההבטחה, לא הצליח ב־30 שנות קיומו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית. אך ידעתי שאין לה כוח ויכולת בשלב הזה להבין שלפעמים הניתוח הכי כואב ומסוכן הכרחי להצלת חיי החולה.

לאחר שפינו את עצמונה, נסענו עם צוות הצילום ליישוב אחר, גני טל. שקיעה אדומה ירדה על מה שהיה פעם גני טל במהירות הבזק, והחושך בלע את מה שנותר. מבחינה אישית וסימבולית, השקיעה הזו, שבלעה את ההריסות של גני טל, יישוב שהכרתי והתמונה שלו נחרתה אצלי בזיכרון לעד, הייתה בין הדברים המזעזעים שראיתי במהלך העבודה העיתונאית שלי במהלך 14 שנים.

מבחינתי, המוזיאון של מורשת גוש קטיף מסמל את הטרגדיה שבקבלת ההחלטות השגויות. להקים יישובים, ליישב את השטחים שאינם משטחי מדינת ישראל – כל זה בלי לתת את הדעת על ההשלכות ועל התוצאות. ועכשיו, בכל פעם שהממשלה מסתכלת לצד השני כאשר מוקם עוד מאחז או מאשרת עוד "עמונה", אני חושבת לא רק על מה יגידו בעולם, אלא גם על השקיעה שירדה על גני טל ועל עיי החורבות שנותרו במקום עצמונה ועל מוריה שלא הייתה מסוגלת להשלים עם המציאות של החיים, ששונה בתכלית מהחזון שהיא ורבים אחרים מאמינים בו עד היום.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני, חברת ועדת חוץ וביטחון ובעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים

שעת כושר: לאחר 11 שנים של מצור, ישראל היא קו החיים היחיד של חמאס

אם ישראל תשכיל לנצל את המצב הייחודי שאליו נקלעה חמאס, יהיה אפשר לסיים את שלטונה ברצועה ולשנות את המשוואה העזתית הסבוכה

קסניה סבטלובה

maariv.co.il

13/06/2017 22:21

תגיות: חמאס רצועת עזה
אנשי חמאס ברצועת עזה

אנשי חמאס ברצועת עזה. (צילום:עבד ראחים חטיב, פלאש 90)

עשר שנים בדיוק לאחר שחמאס ביצעה הפיכה צבאית בעזה ויצרה את מדינת חמאסטן הגובלת בישראל, המצב של התנועה מעולם לא היה מסובך יותר. על זה מעידים גם אנשי חמאס וגם גורמים אחרים, ערביים ובינלאומיים, שעוקבים אחר המתרחש ברצועת עזה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הזכיר את חמאס בשורה אחת עם דאעש וחיזבאללה; סעודיה ומצרים דורשות שקטאר תפסיק לממן את האחים המוסלמים ואת תנועת חמאס הפלסטינית;

אבו מאזן, שפעמיים בעבר הלך לממשלת אחדות עם חמאס, ככל הנראה זנח את המאמצים לפיוס; המצרים פותחים את מעבר רפיח פעם בחודש ליום־יומיים במקרה הטוב, אך מגבילים מאוד את תנועת האנשים בין עזה למצרים; ואפילו אונר"א, סוכנות האו"ם לטיפול בפליטים הפלסטינים, מתחה ביקורת חריפה על אנשי חמאס, ששוב חפרו מנהרה מתחת לשני בתי ספר ששייכים לאונר"א ברצועה.

האבטלה עברה מזמן את ה-40%, התושבים סובלים ממחסור במים וחשמל, והשיקום של הרצועה מתנהל בעצלתיים, מכיוון שרבות מהמדינות התורמות מסרבות לעמוד בהתחייבויות שנתנו. למרות כל הנסיבות הללו, חמאס יכול להמשיך להתנהל באותו אופן עוד לפחות עשור ולהמשיך להתכונן לסיבוב הצבאי הבא, שכנראה מתקרב בצעדי ענק, ולשלוט בכשני מיליון תושבי הרצועה. זאת משום שמאז משבר המאווי מרמרה ב־2010, לרצועה נכנסות רבבות של משאיות עמוסות במלט, במצרכי מזון ובכל דבר אחר שעזה צריכה כדי לשרוד.

ב־2010 לרצועה נכנסו 38 אלף משאיות, ב־2016 – 178 אלף. על פי בכירים בצה"ל, למרות המאבק למנוע את מעבר הסחורות הדו־שימושיות, כל דבר שנכנס לעזה משמש את חמאס. מתוך עשרה שקים של מלט המיועדים לשיקום של בניינים אזרחיים, כמות מסוימת תלך לבניית מנהרות. ממשלוח של קמח או עוגיות יילקח מס שגם ייקר את הסחורה עבור תושבי הרצועה וגם יספק עוד כמה שקלים לכיסה של חמאס. כך ממשיכה התנועה להשליט פחד על האוכלוסייה, לאמן את אנשיה ולייצר עד כ־90% מהנשק, שבבוא העת ישמש נגד אזרחים וחיילים ישראלים.

כך, באופן אירוני, 11 שנים לאחר החלת המצור על עזה, הפכה ישראל לקו החיים היחיד של חמאס. דווקא עכשיו, כשהמדינות הערביות הכריזו על חרם על קטאר שתומכת בחמאס, האבסורד הזה מתחוור ביתר שאת. כל עוד חמאס שולטת בעזה, הדרום שלנו נתון לאיום מתמיד, בעוד שכל ניסיון של הממשל האמריקאי להתקדמות במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נדון לכישלון. אי אפשר "להשמיד" את חמאס, אבל אם מדינת ישראל תשכיל להשתמש במצב הייחודי שאליו נקלעה חמאס כעת, יהיה אפשר לסיים את שלטון חמאס ברצועה ואת שליטתה במעברים שמחברים בין ישראל ומצרים לרצועה.

דווקא עכשיו, בתיאום עם ארצות הברית ועם מדינות האזור, אפשר להגביר את הלחץ הכלכלי על חמאס, ותמורת שחרור הסחורות וזרם החשמל להדיר את האסלאמיסטים מהמעברים, וכך לנתק אותם מהמקור הכספי שמחזיק אותם בחיים. הצעד הזה יכול להשתלב היטב בחזון המדיני החדש של הממשל האמריקאי, ששוקד על הקמת ברית אזורית נגד איראן והאסלאם הרדיקלי.

ברור שהחזרת הרצועה לידי הרשות הפלסטינית כרוכה בחזרה לשולחן המשא ומתן עם ישראל על פי הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, במקביל למשא ומתן בילטרלי עם המדינות הערביות והסדרת היחסים בינן לבין ישראל. אך לפני כל אלה, המשוואה בעזה חייבת להיפתר. מאידך גיסא, קשה לראות כל משא ומתן ממשיך בעוד בעזה רועמים התותחים. דעת הקהל בשני הצדדים לא תסבול זאת. מדינת ישראל חייבת להכות בברזל כל עוד הוא חם ולשנות מהיסוד את המשוואה העזתית הקיימת.

הכותבת היא חברה בוועדת החוץ והביטחון, שימשה בעבר כתבת ופרשנית לענייני ערבים בערוץ 9

ההסכם המקרטע: חמאס רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי

 

בחמאס רוצים ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק. הקהילייה הבינלאומית חייבת להמשיך ללחוץ על חמאס להתקדם באמת בנושא הפיוס הפנים-פלסטיני

ח"כ קסניה סבטלובה | 30/10/2017 14:12

תגיות: הסכם הפיוס, חמאס, דעות

 מאז החתימה על הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני בין פתח לחמאס שליטי עזה אינם יודעים כיצד להתנהל. מצד אחד יחיא סינוואר מבטיח לשבור את העצמות לכל מי שמתנגד לפיוס ואיסמעיל הניה מתקשר בטלפון למלך ירדן עבדאללה ה-2, מצד שני סלאח אל-ערורי, סגן ראש הלשכה המדינית יוצא לאיראן ומשקם את היחסים עם הרפובליקה האיסלאמית. מצד אחד מדברים על העברת הסמכויות לאבו-מאזן, מצד שני איסמעיל הניה מבטיח ש"הנשק של ההתנגדות" יישאר במקומו. בחמאס היו רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי – ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק.

ברמאללה לא ששים לבטל את הסנקציות נגד הרצועה, שהיו לזרז משמעותי לפיוס, לפני שרואים בשטח התקדמות כלשהי מבחינת החמאס, גם המצרים אינם ממהרים לפתוח את שעריו של מעבר רפיח לאלפי אזרחים פלסטינים שהיו רוצים לבקר את המשפחה, לצאת לטיפולים או ללימודים. בינתיים כולם יושבים על הגדר, אך בקרוב מאוד יצטרכו לרדת אל קרקע המציאות ולקבל החלטות גורליות. על מנת לבטל את הסנקציות חמאס תצטרך לחרוק שינייה ולהעביר סמכויות רבות לאנשי אבו-מאזן, בעוד שהנהגת הרשות תצטרך להתמודד עם השאלה המכרעת של השליטה במנגנוני הביטחון.

צילום: AFP

מנהגי החמאס והפת"ח עם ראש המודיעין המצרי לאחר החתימה על הסכם הפיוס. צילום: AFP

לעומת התקופות האחרות, חמאס בטוחה בעצמה הרבה פחות ומתמודדת עם הרבה יותר קשיים מבעבר. היא זקוקה לסיוע, לפרוייקטים משמעותיים בתחומי הקיימות שכן המים של עזה אוזלים וגם אלה שיש אינם מתאימים לשתייה. חמאס נמצאת תחת מכבש לחצים כבד ביותר בתוך הרצועה שכן הפגנות החשמל עוד לא נמחקו מהזיכרון, והסכסוך בין קטאר – התומכת הכמעט יחידה של חמאס – למדינות הסוניות המתונות פגע קשות בארגון האיסלאמיסטי.

אבו-מאזן מצדו יכול להרשות להמתין זמן מה ולא לבטל בינתיים את הסנקציות נגד הרצועה. לפחות לא לפני שהוא מקבל לידיו את השליטה על המעברים – ארז, כרם שלום ורפיח, וגם אז הוא – שלא שוכח עלבונות והשפלות – ישחרר את מה שצריך לשחרר טיפין-טיפין, בלי צעדים פזיזים ונמהרים. אבו-מאזן, שמבין היטב את הסכנות הכרוכות בחזרה שלו לעזה לא ימהר לסכן את עצמו או את אנשיו. הוא פשוט יכול להרשות לעצמו להמתין.

צילום: EPA

עזה במהלך הפסקת חשמל. בלי פתרון הסוגיה העזתית לא ניתן יהיה להתחיל מו"מ רציני עם הפלסטינים. צילום: EPA

ישנו עוד גורם ברצועה שגם לו תהיה השפעה על תהליך הפיוס המקרטע. הסלפים. מלבד החיסולים הפוליטיים של אנשי חמאס – קרי התנקשות בבכיר חמאס תאופיק אבו-נעים בשבוע שעבר – הגורמים הללו יכולים גם לנסות לחמם את הגזרה ולירות טילים על ישראל, מכיוון עזה או מסיני. ישראל תצטרך להכריע כיצד לטפל בטפטוף המסוכן הזה שעלול לפתוח את התיאבון גם לגורמים כאלה ואחרים בתוך החמאס, שכאמור לעולם לא הפכה לצמחונית ולא חדלה להיות ארגון טרור.

ומעל כל הנסיבות הללו יש את האינטרס הכללי של ישראל: שעזה תחדל להיות מחסן נשק ענקי שבכל רגע יכול להתפוצץ. שלא יפרוץ בעזה משבר הומניטרי שגם יפגע קשות בעזתים עצמם וגם יאיים על ישראל – הרי אין דרך לעצור מגפות או חיידקים מסוכנים שכרגע זורמים עם הביוב של עזה לים של אשקלון או אשדוד. שישלוט על עזה גורם אחראי שניתן יהיה להגיע אתו לסיכומים, בדיוק כמו שמגיעים לסיכומים היום עם אנשי אבו-מאזן בגדה המערבית.

את כל אלה אפשר יהיה להשיג אך ורק אם החמאס ידע שאין כל דרך אחרת מלבד הפיוס הפנים-פלסטיני, פירוז מנשק, העברת הסמכויות במעברים לאנשי הרשות וקבלת התנאים של הקוורטט הבינלאומי מ-2006. זה יקרה אם הקהילייה הבינלאומית תמשיך ללחוץ על חמאס, שלא יזכה לביקורים ממלכתיים במוסקבה, כפי שזה קורה היום, שלא יקבל לידיו את התרומות שנועדו לעזור לאוכלוסייה האזרחית לעזה ולא להקמת המנהרות של מחבלים. את זה חייבים להבין היטב גם בעולם הערבי – מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ – ולעבוד ביחד עם ישראל, ארה"ב ואירופה על מנת שההסכם יחזיק מים ויביא לשינוי משמעותי במישור הביטחוני וההומניטרי בעזה.

בלי פתרון הסוגיה העזתית לא ניתן יהיה להתחיל מו"מ רציני עם הפלסטינים על הסדר מדיני והגעה לפתרון המיוחל שיאפשר לישראל להיפרד ממיליוני הפלסטינים ולשמור על הבית של כולנו – מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.

קסניה סבטלובה היא חברת כנסת במחנה הציוני, בעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים

למרות הדמיון לדאעש: דין הטיפול בפיגועים בירושלים לא דין ברלין

שלא כמו אירופה, ישראל נאבקת בטרור שמקורו באוכלוסייה שאינה נמנית עם אזרחיה. האירופאים לא יכולים להיפרד מהמהגרים שבקרבם צומחים הפיגועים, ישראל עוד יכולה

ח"כ קסניה סבטלובה

maariv.co.il

15/01/2017 06:54

פיגוע דריסה בארמון הנציב בירושלים

פיגוע דריסה בארמון הנציב בירושלים. (צילום:מרק ישראל סלם)

המחבל שביצע בשבוע שעבר את פיגוע הדריסה בארמון הנציב בירושלים, פאדי אל־קנבר, בן 28 משכונת ג'בל מוכבר, נולד בשלהי האינתיפאדה הראשונה וחווה גם את השנייה, חי בירושלים השסועה, טיפח זקן ושיער דוגמת הג'יהדיסטים הלוחמים בסוריה ובעיראק ופגש מדי יום ישראלים שאינם חיים כמו בני גילו בגדה או עזה. למרות מה שטען ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר הפיגוע, אל־קנבר לא היה מזוהה עם ארגון מסוים, בטח לא דאעש, אם כי שילב בין כל המרכיבים של הסכסוכים המקומיים והאזוריים. הוא ככל הנראה הושפע ממציאות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים וגם מעלייתו של האסלאם הרדיקלי במזרח התיכון. המגמה הזאת נמשכת כמה עשורים, וביתר שאת מאז תחילת האביב הערבי.

לכאורה, הפיגוע בירושלים הזכיר את הפיגועים בבירות אירופה, אך נטעה אם נחשוב שהטיפול בסביבה שבה צומח טרור כזה הוא אותו טיפול; מהבחינה הזאת דין ירושלים אינו כדין ברלין או ניס. האירופאים מתלבטים כיצד לפעול מול טרור בקרב אוכלוסיית מהגרים בלי לרסק את הערכים הפלורליסטיים שהם גאים בהם. מצבנו שונה משל האירופאים. הפלסטינים, בהם תושבי מזרח ירושלים, אינם אזרחי מדינת ישראל. משימתם של האירופאים קשה עד בלתי אפשרית. בזירה הבינלאומית עליהם לפעול לסיום סכסוכי הדמים שקורעים את המזרח התיכון וגורמים להקצנה בקרב הצעירים, בעוד שבתוך אירופה הם חייבים להשקיע יותר בחינוך ובאינטגרציה, להגביר את השיטור, לשנות את אופיו ולהיאבק באסלאם הרדיקלי, שבמהלך עשרות שנים פעל באין מפריע בבירות האירופיות בחסות הרב־תרבותיות וחופש הביטוי.

 שלא כמו אירופה, ישראל מתמודדת עם טרור שבא מתוך אוכלוסייה שאינה נמנית עם אזרחיה. האירופאים אינם יכולים להיפרד מאוכלוסיית המהגרים שבתוכה צומח טרור, אך ישראל עדיין יכולה. בראש ובראשונה עלינו לדאוג להסדר מדיני עם שכנינו הפלסטינים ולפעול לסיום השליטה על עם אחר ולעיצוב גבולות בטוחים למדינה שלנו. במאמר מוסגר חייבים להוסיף ששליטה ישראלית בחיי הפלסטינים אינה הגורם היחיד לטרור, אבל בהחלט אחד מהם. הגיע הזמן לשים סוף לשותפות הכפויה ולהתמקד בהגנה אפקטיבית על הגבולות המוסכמים והמוכרים של מדינתנו.

אחיזה עקשנית בעיקרון שתי המדינות תוביל להפסקת החיכוך

השקט לא יקרה מיד. המרכיב האסלאמיסטי, ההסתה הפרועה והאנטישמיות הגועשת לא ייעלמו, והם ימשיכו לעצב את התפיסות של שכנינו. זאת האמת המרה. ארגוני הטרור שיצאו מבית מדרשם של האחים המוסלמים או אל־קאעידה ימשיכו להתקיים ולא ייעלמו אף הם. להפך, הסדר וחתירה לנורמליות רק יאיימו עליהם באובדן ההגמוניה שלהם. בתקופה הראשונית הם צפויים להגביר את המתקפה שלהם על הסדר החדש. גם השנאה וההסתה לא ייפסקו. ההסתה האנטישמית והאנטי־ישראלית זולגת לא רק מכיוון חמאס או הרשות הפלסטינית, אלא גם מכיוונם של ערוצי טלוויזיה ששייכים לחיזבאללה או מושפעים ממנו, כגון "אל־מנאר" או "אל־מאיידין", מדרשנים סעודים וכווייתים ומאתרים של קיצונים בירדן ובמצרים.

אולם אחיזה עקשנית בעיקרון של היפרדות מהפלסטינים במסגרת של קיום שתי מדינות לשני עמים תוביל להפסקת החיכוך בין האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית לבין חיילי צבא הגנה לישראל, והחיילים יפסיקו להיות שוטרים. ייווצרו גבולות שיתחמו את המדינה ויאפשרו שליטה טובה יותר בחיינו ושמירה על שלומנו, ובטווח הארוך השפעתם של הגורמים המתונים תגבר.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני

ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) על הצטרפות הרשות הפלסטינית למוסדות האו"ם

ד"ר הילי מודריק אבן חן (המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט) ד"ר ג'רארד שטיינברג (נשיא NGO monitor ) וח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) על הצטרפות הרשות הפלסטינית למוסדות האו"ם. "דיון נוסף" עם עו"ד קובי סודרי

ח"כ קסניה סבטלובה: "מניעת חשמל מהחמאס בעזה – צעד הכרחי"

חברת הכנסת קסניה סבטלובה התייחסה להחלטת הקבינט לצמצם את אספקת החשמל לעזה ואמרה כי ״מניעת חשמל משלטון החמאס בעזה הוא צעד קשה שללא ספק יפגע באוכלוסיה האזרחית, אך יחד עם זאת זהו צעד הכרחי. צעד זה צריך להיות חלק ממדיניות סדורה שמטרתה סיום שלטון החמאס בעזה".

היא הוסיפה: "אנשי חמאס גורשו מקטאר, ומדינות ערביות אינן מעוניינות להמשיך ולתרום כספים שנועדו לשיקום הרצועה כל עוד חמאס ממשיכה לשלוט שם. ישראל היא עד כה זו שהחזיקה את ראשה של חמאס מעל המים. לדבריה, אי אפשר לחיות ממשבר למשבר, מסבב לחימה לסבב לחימה ועל כן חייבים פתרון מתואם עם מדינות האזור וארה״ב שיאפשר מחד חיים נורמליים ברצועה, ומאידך, את סיום שלטון החמאס המהוה מכשול לכל הסדר מדיני עתידי.