עליה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים

14034812_1163578383702257_1010234977396278907_n

עליה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים. והיום, אני חוגגת 25 שנים לעלייתי לישראל.

ב 8 לאוגוסט 1991 באו המובילים – עדיין הייתי במיטה כאשר אמי העירה אותי בעדינות וביקשה שאקום: האנשים שקנו את הרהיטים שלנו באו לקחת את המיטות. בלילה האחרון בבית ישנו על השמיכות הישנות שהביאו החברים והשכנים.
מלבד שלושת המזוודות כלום לא נשאר בבית. רק הציורים שבזמנו ציירתי ליד המיטה שלי, על הטפטים עם הפרחים הכחולים הקטנים.

איך הרגשתי עם זה שכל יום באו זרים ולקחו להם חלק מהבית שלי, חלק מהדברים שהקיפו אותי כל החיים?
למעשה, לא הרגשתי כמעט כלום. רק לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 14 וישבתי לי עם הווקמן שקיבלתי לכבוד יום ההולדת ולכבוד הנסיעה, ושמעתי את השירים הלועזיים שהקלטתי מהטלויזיה ולא חשבתי יותר מדי על העתיד.

לא ידעתי כמעט כלום על ישראל לשם עמדנו לעבור לתמיד, ולא לחזור עוד – זה היה מצב העניינים כאשר עזבנו את מוסקבה.

הייתי יותר מסוקרנת ממפוחדת. רציתי לדעת האם יש בישראל MTV וסקייטבורדים אבל לאיש לא היתה תשובה, אף אחד מהחברים של אמא שלי שגם הם עלו לארץ לא ביקר בה והוויכוחים במטבח הקטן שלנו על "איך זה נראה" היו תאורטיים בלבד.

מחבריי נפרדתי עוד בסוף מאי בתום שנת הלימודים.
נאסר עליי לגלות להם לאן אנחנו עומדים לנסוע. "ליתר ביטחון", סבתא אמרה. היא שרדה את המלחמה, את השמדת משפחתה בשואה ואת הרדיפות של סטאלין, אז האמנתי לה שזה באמת מסוכן לגלות לחבורה של בני 14 אדישים שאני נוסעת לישראל.

בגיל שש סבתא גילתה לי שאני יהודיה, וגם אז ביקשה שאשמור את המידע הזה לעצמי. לאור מה שקרה עם משפחתה שהושמדה כולה ברוסטוב באקציה ענקית עם רוב יהודי העיר – שתקתי.
גם לא היה מה לספר כל כך. היא לעולם לא דיברה אתי יידיש – הפסיקה אחרי המלחמה -ולא חגגה חגים יהודים. נקמה קטנה שלה באלוהים.

המושג "יהודי" היה בעיניי אבסטרקטי בערך כמו המילה "אבסטרקטי" עצמה. במה היהודים שונים מאחרים? ולמה שונאים אותם (אותנו) כל כך בעולם? ולמה משפחתי החלה לקבל בשנת 90 מכתבי שנאה שדיברו כנגד היהודים? קראתי כמה ספרים של שלום-עליכם, אך לעולם לא חיברתי בין היהודים ההם והמנהגים שלהם אלי ולמשפחתי.
ומה זה ישראל בכלל? נקודה על המפה ליד מצרים. בקושי ראו את הנקודה הזאת על המפה באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. את תולדות מצרים העתיקה הכרתי דווקא מצוין כי התעניינתי בהיסטוריה של העולם העתיק, ובמיוחד במצרים ובשומר העתיקות. ומה באשר לישראל? כל מה שידעתי היה מן ערבוביה משונה בין "מלחמות היהודים" של לאון פייכטבנגר לספרון "ישראל לא מוכרת" עם תמונות פוטוגניות של הטיילת בנתניה אותה הפיצו בסוכנות היהודית. בגללה כמעט הגענו לנתניה. אם לא הרצון העז של אמי להתגורר בירושלים – כי היא ידעה שזאת עיר הבירה, העיר החשובה ביותר לעם היהודי וששם נמצאת האוניברסיטה העברית בה רצתה שאני אלמד – נתניה היתה לגמרי באה בחשבון.

כשהגענו לנתב"ג, נשמה טובה ממשרד הקליטה הציעה לנו בחום את דימונה "כי יש שם שירותים נפלאים לעולים", אבל אמא התעקשה על ירושלים למרות שלא היו לנו שם לא משפחה ולא חברים.

ב 9 לאוגוסט 1991 אני, אמא וסבתא עלינו על רכבת לבודפשט. באותה תקופה טרם היו טיסות ישירות לארץ. זה היה יום יפה במיוחד, חמים ורך, כולו עטוף בפלומת עצי צפצפה לבנה ורכה. רק כשהרכבת החלה לנוע ותחנת הרכבת קיאבסקיה, מבנה סולידי ויפה שהיה לחלק קבוע מנוף ילדותי, נותרה מאחור, קלטתי מה קורה.

למראה קבוצת המלווים הקטנה, בינהם אבא שלי, שעמדה שם בתחנה התחלתי קצת לייבב בשקט, זאת היתה בערך הפעם השנייה בחיים בה בכיתי.
אמא וסבתא היו אתי בקרון, אבל הרגשתי מאוד לבד. הכי לבד בעולם. פתאום לא הבנתי איך אני עומדת לחיות בלי נוף עצי הצפצפה והאוניברסיטה של מוסקבה שנשקפו מחלוני ואיך לא אראה יותר את תחנת הרכבת שבשנה האחרונה התמלאה דוכנים קטנים שם מכרו ממיטב התוצרת הפולנית, ההודית והסינית, ולא אסע ברכבת התחתית.
בהתחלה נדמה היה שאנחנו ברכבת עומדים במקום והם אלה שנוסעים לאחור, אבל אז הרכבת האיצה. השקיעה ירדה על מסילת הרכבת ונבלענו בתוך החושך הדוהר.

שני לילות ברכבת, ארבע ימים במבנה של הסוכנות בבודפשט – וכל העת הזאת לא חשבתי כלל לאיזה בית ספר אני אלך ועם מי אתיידד בארץ, כי לא יכולתי לדמיין את הארץ, לא ידעתי איך היא נראית.

כאשר ביום למחרת ההגעה שלנו התעוררתי מסנוורת מקרני שמש חצופים שחדרו מתחת לוילונות הכהים ובחנתי את הנוף שנשקף אליי מהחלון של החדר הקטן במלון דיפלומט בירושלים, הבנתי מיד מה זה מזכיר לי – את הנוף הירושלמי שמעורר מורא ותדהמה אותו תיאר בספרו "האמן ומרגריטה" הסופר הרוסי האדיר מיכאל בולגקוב. בקושי צמחיה, אדמה סלעית צהובה-חומה, נוף הררי, שמש מסנוורת שתלויה בשמים חיוורים, כאילו שכיבסו אותם יותר מדי פעמים. ירושלים.

חיפשתי בעיניי את דמותו של יוסף פלביוס או את החיילים הרומאים, אך כמובן שלא מצאתי. תוך שבועיים כבר למדתי בבית ספר – בית ספר דתי לבנות – תנ"ך, תושב"ע ומחשבת ישראל ועד מקצועות עליהם שמעתי לראשונה בחיי.
הקליטה שלי היתה רכה להפליא בזכות אותו בית הספר – כמעט ולא התגעגעתי לבית, מצאתי חברות חדשות והצטיינתי בלימודים עד כדי כך שהקפיצו אותי כיתה.

שברתי שיניים כאשר קראתי את סיפוריה של דבורה בראון ואת הכרכים העבים של ש"י עגנון ותוך תקופה קצרה גם זה הסתדר.

התגברתי על ההלם הראשוני של לשבת על האדמה – בכל מקום שאפשר לשבת ועל כך ששאלו אותי בכל מקום אשר הלכתי "האם את רוסייה ?".
מעולם לא הייתי "רוסייה" קודם – הייתי יהודיה ואזרחית של ברית המועצות. אבל כאן בארץ, בעיני כל המטרידים פתאום הפכתי לרוסיה.
בהתחלה זה עצבן, אחרי זה הכעיס, אחרי זה התרגלתי להתעלם או לענות בחצי חיוך מעושה.

למדתי לאהוב את הקרירות הירושלמית, את בתיה הלבנים , את הנופים הגליליים, את החמימות של המשפחות שעטפו אותי ואת אמא בחום כאשר בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר נפטרה סבתי ויקטוריה.היא, שאיבדה את אמונתה לאחר השואה, קבורה עכשיו בהר הזיתים. חלק ממני נמצא לתמיד באדמה הזאת שבדרכים הכי מסתוריות מצאנו את הנתיב אליה לאחר שנות גלות רבות כל כך. אני מגדלת כאן את שתי בנותיי ובונה את משפחתי. אני עונה בגאווה: "ישראלית" כאשר שואלים אותי מה אני.

לפעמים הבדידות מגיעה שוב, בלי הזמנה, מתגנבת ברגעים הכי לא צפויים ואז מתנדפת לה באוויר הלח של הקיץ.

אך המסע הזה אל הארץ שהחל אז לפני 25 שנה עדיין נמשך בכל יום, עם כל אירוע חדש, עם כל רגש חדש ותובנה חדשה על המקום המוזר והנפלא הזה שאני קוראת לו בית.

גזענות לאחר המוות

עולים רבים מברה״מ טובים מספיק בשביל לשלם מיסים, לשרת בצה"ל, להיהרג במלחמות.
במקומות מהם הגיעו היו "יהודים מידי", אך כאן, בישראל, יש שמתייחסים אליהם כ"לא יהודים מספיק".

הגזענות הזאת, חברים, ממשיכה גם לאחר המוות כאשר קוברים עולים בחלקות נפרדות בבתי עלמין.

למרות שנשיאות הכנסת דחתה שבוע אחר שבוע את הצעתי לקיים דיון בנושא במליאה בטענה כי "הבעיה לא קיימת" קיימנו היום דיון בועדת העלייה והקליטה.

כפי שטענתי בהתחלה, מתברר שהתופעה רחבה וכלל ארצית. לא מדובר במקרה בודד, אלא במדיניות גזענית!

היום, בשידור ברשת ב' הודה בכך שמדיניות כזאת היתה קיימת שנים בבית העלמין בפתח תקוה. במהלך השידור אף התקשר מאזין שסיפר על הפליה דומה בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים (להאזנה: https://youtu.be/QxF6FAkjiQw)

דרשתי בועדה לא רק למגר את המדיניות המזוויעה הזאת, אלא גם תשובות ודין וחשבון לגבי מי שהתווה אותה, וממשיך לעשות זאת במקומות אחרים.

מוזמנים להאזין לדבריי היום בדיון בוועדת העליה.

https://www.facebook.com/SvetlovaKsenia/videos/1154203457973083/

"עברית שפה קשה"

Screen Shot 2016-07-22 at 7.31.56 PM

13.07.2016

בשיר ידוע נאמר כי "עברית שפה קשה", וממשלת ישראל לא מקלה על העולים. היא מקשה עליהם.

הכנסת דחתה היום את הצעת החוק שלי שבקשה לאפשר לעולים ללמוד עברית, גם אם פספסו את ההזדמנות לעשות זאת מיד לאחר עלייתם כי היו צריכים להביא לחם הביתה ולפרנס את משפחתם.

צר לי על כך שכסף לעולים אין, אבל להתנחלויות ולמטרות מפוקפקות של הממשלה הזאת דווקא יש.

צפו בדברים שאמרתי היום במליאה.

מנציחים את הגבורה היהודית, כי בלי הניצחון ב-1945, לא היה הניצחון ב-1948.

13528175_1126479437412152_45911884699758038_o

22.06.2016

22 ביוני.
לא בחרתי במקרה את התאריך הזה, בו קיימתי היום אירוע לציון הגבורה במלחמת העולם השנייה
בשנת 1941, ביום הזה, החל מבצע ברברוסה וכ-4 מליון חיילים נאצים פלשו לברית המועצות. תאריך שעצם אזכורו גורם לצמרמורת וזיעה קרה.

אבל המלחמה הארורה ההיא נגמרה, והיא הסתיימה בניצחון של האור על החושך, של הטוב על הרוע המוחלט של המפלצת הנאצית, בזכות כל אותם גיבורים, רבים מהם יהודים, וחלק מהם הגיעו היום לכנסת.

חברים יקרים,
חשוב שנכיר את סיפורי הגבורה והניצחון של אלו שלחמו בצבא האדום ובשאר צבאות הברית בימיה של מלחמת העולם השנייה והביסו את הצורר הנאצי.
הניצחון הזה, בו לקחו חלק יהודים רבים – הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה עצר את תכניתם של הנאצים להשתלט על העולם ולהשמיד את כל היהודים.
בזכות הגבורה, נגמרה השואה. בזכות אותו ניצחון – ב-1945, הוקמה מדינת ישראל – ב-1948.

עם הכרת התודה, האירוע, שלווה שתערוכה חיה בה ווטרנים (גיבורי המלחמה) הציגו תמונות מהמלחמה, היה היחיד השנה בכנסת לציון הניצחון – יום שבכל העולם מצויין ב-8 או ב-9 במאי.
צר לי על כך שלמרות חשיבותו של היום הזה, ולמרות שמופיע בלוח השנה לאחר החלטה של הכנסת כיום של חג, לא הרבה מכירים את אותם סיפורי גבורה, ותלמידי ישראל לא מכירים כלל את סיפורי הניצחון בהם לקחו חלק רבים מבני עמנו. פניתי בנושא לשר החינוך, שהבטיח לסייע ולשנות זאת.

ראוי, נכון, חשוב מאין כמותו ללמוד על השואה – אך חבל שחלקה של הגבורה נעדר הן ממערכת החינוך ומתכני הלימוד, והן מהתודעה. סבתי ויקטוריה היתה רופאה צבאית בצבא האדום והצילה חיים רבים של אזרחים ושל חיילים. במהלך המלחמה נודע לה כי כל משפחתה נרצחה בבורות הריגה ליד עיר הולדה רוסטוב. סיפורה שלה, וסיפורם של ווטרנים רבים, ממחיש עד כמה בכאב שלנו, בזיכרון שלנו, שזורים גם סיפורי גבורה – אותם סיפורים שהביסו את הצורר הנאצי, ובזכותם עמנו לא הושמד כליל.

אני מודה ליו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג שהגיע וסיפר את סיפורו המרגש של אביו, נשיאה השישי של מדינת ישראל שגם לחם במלחמה ההיא, לח"כ ציפי לבני שהגיעה לברך מכל הלב, ליו"ר ועדת העליה, הקליטה והתפוצות, ח"כ אברהם נגוסה שריגש אותי ואת הגיבורים באכפתיות שלו מהנושא, ובנכונותו לקיים את האירוע והתערוכה הכל כך חשובה הזאת בוועדה שבראשותו, ואני מודה גם לחברי חברי הכנסת מכל סיעות הבית שבאו לחלוק כבוד ולהקשיב לאותם גיבורים.

תודה מיוחדת למוזיאון "אנרגיית הגבורה" מחדרה שהעמיד לרשותנו את אוסף התמונות והמוצגים, ולסנה בריטבסקי הנפלאה על הרעיון המבריק ועל החיבור שיצרה, ולחברי תא יוצאי ברית המועצות לשעבר באוניברסיטה העברית שהגיעו לתרגם ולסייע.

יצחק (בוז'י) הרצוג – Isaac Herzog
אברהם נגוסה – Avraham Neguise
Tzipi Livni – ציפי לבני
סטודנטים יוצאי בריה"מ באונ' העברית
Sana Britavsky
סימן שאתה רוסי #

הסרטון של מכבי, הצחוקים על עולי רוסיה, התגובות הקשות מאשדוד וההתנצלות

ashdod10.co.il

בשעות האחרונות גועשת הרשת בשל סרטון שהפיקה קופת חולים "מכבי בכיכובו של הקומיקאי, אדיר מילר, שלועג לעולי רוסיה.  בסרטון הוא משוחח עם עולה מרוסיה מאשדוד ומעביר עליה דאחקות.  לאחר אלפי תגובות קשות התנצלה מכבי והסירה את הסרטון מעמוד הנחיתה של הקמפיין ומערוץ היו טיוב. אולם העתקים שלו עדיין נמצאים בפייסבוק , למשל אצל עו"ד גבריאל כנפו מאשדוד, ממלא מקום ראש העיר, שהתלהב מאוד מהסרטון

מערכת "אשדוד 10" | רביעי, 24 פברואר 2016 18:10

במסגרת המהלך שהושק תחת הכותרת "כשאדיר עונה לשיחות במוקד מכבי, אי אפשר לדעת איך זה יסתיים" אייש הקומיקאי את עמדת המוקדנים במוקד של קופת החולים וענה לשיחות אמיתיות של אנשים שהתקשרו. כל השיחות של מילר כמוקדן של מכבי, הוצגו כאותנטיות ומתוכן נבחרו על ידי משרד הפרסום כחמש שיחות שעלו במסגרת הקמפיין, שמטרתו המוצהרת הייתה לעורר מודעות ולקדם את השירותים הדיגיטלים של מכבי. אלא שגם בבחינת משרד הפרסום מדובר בקמפיין טרולינג, כזה שמטרתו הייתה לייצר באזז נרחב, מתוך הבנה שאין כזה דבר פרסום שלילי. יתרה מכך, יותר מסביר כי אותן שיחות בויימו ותוסרטו מראש כך שיעוררו את גל התגובות המבוקש, כך מעריך מקור בענף לאתר מזבלה.

 

בנוגע לטענות כי השיחה פוברקה, בקופת חולים מכבי הגיבו כי "לאחר השיחה, אדיר התקשר אליה והציג את עצמו. אולה צחקה איתו ביחד. עברה למכבי והיא מאוד מרוצה מהשירות באשדוד". הסרטונים כאמור צלחו במשימה, עם אלפי איזכורים ברחבי פייסבוק וטוויטר וגל של תגובות זועמות מצד גולשים, לצד גם לא מעט גולשים שדווקא גיחכו לנוכח השיחה של הקומיקאי הנערץ. לא רק הגולשים נרתמו להיות שגרירים ומפיצים של מכבי, אלא גם נבחרי ציבור, ביניהם חברת הכנסת קסניה סבטלובה וגבריאל כנפו, ממלא מקום ראש העיר אשדוד שפירסם את אחד הסרטונים שצחק על דוברי רוסית. בזכות השיתוף של כנפו, הסרטון זכה לכ-8000 לייקים, מספר דומה של שיתופים ותגובות וללמעלה מ-390 אלף צפיות.

ADIR

מתוך דף הפייסבוק של גבי כנפו

אהרון בנדרסקי, פעיל תנועת אשדודים, מגיב לקמפיין הפוגעני של מכבי שירותי בריאות:"אני בארץ 20 שנה, מגיל 4, מילדות ניסיתי להיטמע ולהיות חלק מה'ישראליות', גם כשנתקלתי פעמים רבות בגזענות ובחוסר רגישות, חרקתי שיניים והמשכתי הלאה. הלכתי לתנועת נוער, לשנת שירות, לשרת בנח"ל.. אבל בכל פעם שאני בטוח שזה שאני פה כבר 20 שנה, מדבר עברית, לומד באוניברסיטה, משרת במילואים, אומר שנטמעתי ואני כבר 'ישראלי למהדרין', מגיע עוד איזה סרטון פוגעני ולא יצירתי שבוחר ללעוג לקשיי עליה וקליטה בארץ. סרטון כזה שנותן לך סטירה מצלצלת בפנים. על מה אני מתאמץ פה?! להיות חלק מהקהילה הישראלית?

התשובה היא כן, להיות חלק מישראל ומהקהילה הישראלית, כי הקהילה הזאת היא לא פחות שלי ושל ההורים שלי גם אם אנחנו דוברי רוסית. אם מישהו חושב שיש לו מונופול על הישראליות יגלה בדרך הקשה כמה הוא מיושן וטועה כאשר הוא יישכח בדפי ההיסטוריה. אנחנו לא נוותר על להפוך את החברה הזאת לבית של כולם, חברה שתרבויות רבות ושונות בה הן נכס ועושר. תודה רבה לתנועת אשדודים שלימדה אותי שיש לי כאן מקום כמו שאני ושאפשר לבנות קהילה משותפת דווקא מתוך הייחוד שלנו, בלי לוותר על המטריושקה שלי.

פניה אישית למ"מ ראש העיר גבי כנפו שהחליט לפרסם את הסרטון הזה בעמוד הפייסבוק הציבורי שלו כאיזושהיא דאחקה על חשבון עשרות אלפים מתושבי אשדוד, תודה שהזכרת לי שיש לנו עוד הרבה על מה להיאבק ואת מה לתקן. באותה נשימה, שמחתי לשמוע שמכבי שירותי בריאות החליטו להתקפל מהקמפיין בו אדיר מילר לועג למתקשרת דוברת רוסית – מתחילים לראות את העתיד בו כולנו אשדודים."

חברת הכנסת קסניה סבטלובה כתבה: "הסרטון הבזוי של קופת חולים מכבי בכיכובו של השחקן אדיר מילר, אותו הערכתי מאוד לפני הדבר הנלעג בו הסכים להשתתף. באמת, ללעוג בעזרת הומור רדוד לעולה חדשה שמתקשרת למוקד דובר רוסית ולעשות ממנה צחוק עם ה "אנטולי, אנטולי"? לא מצחיק, ממש כמו הסבתא המרוקאית שבצבצה בכמה פרסומות לאחרונה. יש דרך לצחוק על ייחודיות של כל עדה, צריך לדעת איך. ברגע שאף אחד לא צוחק – סימן שהתוצר הוא לא משהו".

לבסוף לאור התגובות הקשות פורסמה בעמוד הפייסבוק של מכבי התנצלות. "חברים יקרים שלנו, רצינו ליצור סרט מצחיק שמעורר חיוך ברוח הומוריסטית. קיבלנו הרבה מאוד תגובות חיוביות אבל גם כאלו שנפגעו ולא מצאו אותו מחויך מכיוון שלא הייתה בכוונתנו לפגוע באף אחד, החלטנו להוריד את הסרט שבו אדיר משוחח עם אולה, דוברת הרוסית. ובמציאות כמובן, מוקד מכבי מעניק שירות מלא בארבע שפות, ביניהן השפה הרוסית. שנמשיך לצחוק ובעיקר להיות בריאים".

גם כנפו הבין לבסוף שזה לא מצחיק את עולי רוסיה החליט להגיב בדף הפייסבוק שלו :" חברות וחברים יקרים, בדקות האחרונות הודיעה קופת חולים ״מכבי״ על החלטתה לגנוז את הסרטון של אדיר מילר שבו הוא משוחח עם תושבת אשדוד בת לקהילת עולי ברית המועצות, אשר פורסם גם בדף שלי וגרר תגובות אינספור.

גם אם הסרטון הופק בתום לב, הרי שברגע שיש מי שנפגע ממנו, ראוי להיות קשובים לרחשי לב הציבור.

ציבור עולי ברית המועצות הוא איכותי ויקר מאוד. לעירנו אשדוד יש חלק מיוחד בקליטת העלייה הזו שהוסיפה לעיר בכול תחום. בתרבות, בהשכלה, בכלכלה, בחיי החברה ותרבות הפנאי. הכוח שלנו הוא תמיד יחד ותמיד להיות זהירים וקשובים לרגשות של כל ציבור וציבור.

ח"כ קסניה סבטלובה ברדיו עפולה על אלימות משטרתית

'בוקר אקטואלי' ברדיו עפולה והעמקים

18.2.2016

אייטם ראשון – סגן השר ח"כ ז'קי לוי – בניית אגף שיקומי במרכז רפואי 'פוריה'

אייטם שני – ח"כ ד"ר יפעת שאשא-ביטון – רפורמה בתחבורה הציבורית

אייטם שלישי – ח"כ קסניה סבטלובה – אלימות משטרתית

פרסומות

אייטם רביעי – אליאב בטיטו – סוף למצוקת הטסטים בקרב בני הנוער

אייטם חמישי – ספורט – נעמה שפיר מהושעיה, כדורסלנית נבחרת הנשים של ישראל

האזנה נעימה!

 

 

תרבות היא נכס, לא נטל

12471882_1029144263812337_8354063543504661776_o

מחנכת בבית הספר "קורצ'אק" בקרית מוצקין חטפה מידיו של ילד בכיתה ג' ספר שקרא בהפסקה ונזפה בו בפומבי- וזה לא הכל. הסיבה: הילד קרא ספר ברוסית. משרד החינוך: "מצרים על האירוע"

עוד מקרה מצער של חוסר רגישות תרבותית, דעות קדומות הגובלות בגזענות וגסות רוח. הפעם בקריית מוצקין.

מורה תקפה והשפילה ילד כי קרא ספר ברוסית בהפסקה!!!!
צפוי כי תלמידים ישאבו השראה ממוריהם מחנכיהם, רצוי שיראו בהם דוגמא. אך לא הפעם.

המקרה התרחש בבית הספר ע"ש יאנוש קורצ'אק, ואוי לאירוניה ולבושה – אותה מורה משפילה, כנראה לא יודעת מה לקורצ'אק, מחנך דגול בעל שם עולמי שאת תורתו לומדים בכל סמינר הכשרה למורים, יש להגיד על חינוך ילדים.

בעיניי, כשילד ישראלי יושב וקורא – בכל שפה שהיא – יש לעודד אותו ולשבח אותו ואת הוריו, לא לקרוע ספר מידיו ולאסור עליו לדבר ברוסית, אמהרית, ערבית, צרפתית או כל שפה אחרת.

פניתי למשרד החינוך בדרישה לחדד את הנקודה הזאת אצל מנהלים ומנהלות, מורים ומורות ולפעול כנגד כל אפליה על רקע תרבותי, אתני, גזעי , מגדרי או דתי.

תרבות היא נכס, לא נטל.
אלו צריכים להיות מסריה של מערכת החינוך כולה.
רק כשנפנים את המסר הזה, נצליח כחברה שוויונית, דמוקרטית ופתוחה, וגם מגוונת.

מאחלת לילד החמוד הרבה שנים של קריאה והכרות טובה עם ספרות ישראלית ועולמית.

ותודה ענקית לקבוצה הנהדרת רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן ששם התפרסם הסיפור הקשה!

ספר האוכל הרוסי

12507574_1030506230342807_980945060073033752_n

צילום מתוך הספר: קירה קלצקי

בימים אלה אנחנו חוגגים 25 שנה לעלייה הגדולה מברית המועצות.

הרבה סופר על התרבות אותה הביאו איתם העולים, אך כמעט שלא דובר על הטעמים והריחות מהמטבח במולדתם הרחוקה של העולים.

המטבח הרוסי, או יותר נכון, הסובייטי, הוא יותר עשיר ממה שנדמה.

את העושר התרבותי הזה מבקשים כותבי ספר הבישול הנפלא הזה לחלוק אתכם: עולים, ילדי עולים וישראלים ילידי הארץ, שיצרו ספר בעברית שישמר את כל אלה דרך מתכונים, סיפורי אוכל וסיפורים אישיים.

אני מזמינה אתכם לחוויה של טעמים מהמטבח הרוסי, לטיול קולינארי במטבחים של סבתא שלי והסבתות של רבים אחרים, דרך רכישת הספר ותמיכה במיזם:
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=17763
תודה לודים בלומין שמוביל את הפרויקט הנפלא הזה וסיפר לי עליו.

שבת נעימה וטעימה 🙂

פרוייקט הפנסיות – ולנטינה וניקולאי

12552555_1031576513569112_8810323655215025570_n (1)

חברים יקרים,
הבטחתי להמשיך לפרסם סיפורים אישיים של ישראלים וישראליות שחיים ללא פנסיה, מתחת לקו העוני. תודה לכל הפונים. עצוב, מכעיס, ומקומם שיש כל כך הרבה, ועדיין, הבעייה הזאת נותרת ללא פתרון.

אך אל לנו להסתפק בכעס.
בשבועות הקרובים, אעלה הצעת חוק הדואגת לכל אותם רבבות קשישים, הורינו וסבינו, החיים בקושי מקצבת זקנה.
רבים מהם לא זכאים לפנסיה – כי עלו בגיל שלא יכלו לעבוד והפנסיה שצברו במדינת המוצא נמחקה עם עלייתם. חוק פנסיית חובה נכנס לתוקפו רק ב-2008, ולפני שנים אלו רבים לא חסכו משכרם הזעום גם כך.

הכירו את ולנטינה (בת 82) וניקולאי (בן 72) מנתינה.
הם עלו לארץ בשנת 2005, ושניהם אינם בקו הבריאות.

כל הכנסותיהם הן קצבת זקנה על סך 4,000 ש"ח עבור שניהם – סכום אותו הם צריכים לחלק בין אוכל, תרופות ותשלום שכר דירה. נשמע לכם אפשרי?
אז זהו, שלא!

ולנטינה וניקולאי ממתינים לדיור ציבורי, או לפחות לדירה בהוסטל, ומשרד הקליטה מניח להם להמשיך להמתין.

קשיי הפרנסה מביא אותם לכך שבגילם הם נאלצים לעבוד בקילוף בצלים בשוק, וגם כשזה לא מפסיק לכלכלתם, הם נאלצים לחפש אוכל בפחי אשפה!!!!
כשהם עושים זאת, לא הם אלו שפוגעים בכבודם – המדינה היא זו ששכחה את כבודה כאשר אנשים בגיל כזה חיים במחסור!

לולנטינה וניקולאי מגיע לחיות בכבוד, כמו לכל אדם במדינת ישראל. אסור לנו לעבור לסדר היום כאשר לנגד עיננו תמונתם של הזוג, ותמונות של קשישים נוספים שחיים בפת לחם.
זו אחריות שלנו לתקן זאת, זוהי חובתנו!

בכל שבוע נעלה סיפור אחר על קשישים שצריכים לבחור בין אוכל, דיור ותרופות – כי ממשלת ישראל מכריחה אותם.
יש לכם סבא או סבתא, אמא או אבא או קרובי משפחה שלעת זקנה לא יכולים לחיות בכבוד? שתפו אותנו!

 

פרוייקט "הפנסיות"

 

12449464_10208732541694905_27562063_o

 צילום: תמרה מרץ

,חברים יקרים

ישראל חיים כיום כ-180,000 קשישים שנמצאים מתחת לקו העוני.
כ 150,000 מהם עולים מחבר העמים, מאתיופיה וממקומות נוספים.
הם ורבבות של אחרים מתקיימים רק מקצבת זקנה שעומדת על 2,300 ₪ ליחיד בלבד (!), מה שיוצר מצב אבסרודי ובלתי אנושי בו בני אדם צריכים לבחור מדי יום בין אוכל לתרופות, ובין תרופות לחימום הבית.

כתבתי כאן לא מעט על בעיית הפנסיה במדינת ישראל – מדינה צעירה שאוכלוסייתה הולכת ומתבגרת.

שנת 2016 החלה ללא בשורה.
תקציב המדינה לשנה הנוכחית (כמו גם של השנה הקודמת ואחת שלפניה ועוד אחת ועוד אחת) אינו מתחשב בצרכים של אלו שהכי זקוקים להגנתה של המדינה.

הכנסת חוקקה את החוק שמחייב את המעסיק להפריש לפנסיה רק ב 2008, ורוב האוכלוסיות המוחלשות נשארו בחוץ.
אף איגוד עובדים חזק, אף גילדה מקצועית לא דואגת להם. עולים שהגיעו לארץ בגיל שכלל לא מאפשר צבירה לפנסיה הגיונית הופקרו לחסדי שמיים.

אני מכירה אנשים שעבדו בארץ כל חייהם ונותרו ללא פנסיה, כאלה שעבדו מהיום הראשון שהגיעו ארצה כמורים, קופאים, אחיות ועוד, וכעת מקבלים קצבה פנסיונית מגוחכת: רק 1,200-1,400 ₪ לחודש.
מרביתם שוכרים דירות, ולא הגיעו לדירה משלהם למרות שעבדו קשה כל חייהם, וכיוון שגם את מפעל הדיור הציבורי ייבשה המדינה והחריבה, כעת הם עומדים חסרי אונים אל מול המצוקה הכלכלית הגוברת שמאיימת לסחוף אותם למעגל העוני. נגזר עליהם לחיות את שארית חייהם במחסור.

עצוב שבמדינת ישראל, שמקימיה בקשו להקים מדינת מופת, המבוגרים מושלכים החוצה כמו שנהוג אצל האסקימוסים.
ראוי כי נזכור: מי שאינו זוכר את עברו, נותר ללא עתיד!
ואכן, זה מה שקורה – הטרגדיה של מחוסרי פנסיות היא רב-דורית, כי דור הילדים לא רק שאינו מקבל כל עזרה מהוריו המבוגרים, אלא להפך: מקבל עליהם אחריות, ובפועל, מפרנס שתי ולפעמים אף שלוש משפחות.

מדי שבוע, אפרסם את הסיפור של אותם ישראלים וישראליות שחיים ללא פנסיה כדי שתכירו אותם בפנים, כדי שכולכם תדעו כיצד זה מרגיש להיות קשיש ועני.
אני מבקשת את עזרתכם בהפצת הסיפורים האלה. על כולנו להיות מאוחדים בדאגתנו לגיל השלישי – דור הורינו וסבינו, ולצרכיו. להוקיר להם תודה על כך שדאגו לנו.

פעם, כשהייתי ילדה אהבתי את להקת הרגאיי UB40 , ובתרגום לעברית: "אתה תהיה בן 40".
אז כדאי שנזכור: כולנו נהיה לא רק בני 40, אלא על פי הסטטיסטיקה האחרונה גם בני 70, 80 ועם תוחלת החיים, נגיע לגילאים מופלגים ככל שעוברות השנים.
הדאגה למחר חייבת להתחיל היום, ועל כן, בקרוב אציג הצעת חוק בנושא הפנסיות, ואדרוש תשובות מראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחולון ושר הרווחה חיים כץ.

תכירו את תמרה מרץ מפתח תקווה.
היא בת 78 וממתינה לדיור ציבורי כבר 15 שנים.
תמרה היא דוקטור לביולוגיה בהשכלתה, וטרם עלייתה ארצה עבדה במרכז המחקר של האקדמיה הלאומית למדעים בדונייצק. בעלה אנאטולי היה פרופסור במכון הטכנולוגי בדונייצק.
תמרה ואנטולי הגיעו לישראל ב-2001 עם בתם נטליה שהיתה נשואה לסרגיי, ועם נכדתם סאשה שהשתחררה מצה"ל רק לפני כשבועיים.
עם עלייתם, הם התיישבו בפתח תקווה וכולם התחילו ללמוד ולעבוד.

למרבה הצער, נישואי הוריה של סאשה לא עברו את מבחן העלייה לארץ. אביה עזב את המשפחה ולא שילם מעולם מזונות ועל כן נאלצה לצאת לעבוד כבר בגיל 14.

אנטולי חולה לוקמיה, ועבר לאחרונה שבץ.
תמרה גרה עם בעלה הסיעודי, בתה ונכדתה בדירת שני חדרים.
הילדים עוזרים לה לטפל בבעל שלא יכול לזוז ללא עזרה.
כמה פעמים בחודש היא לוקחת אותו לבית חולים במונית.
תמרה ואנטולי מקבלים קצבת זקנה לזוג בת 4,366 ש"ח ותוספת מדור על סך 1,147 ש"ח. מסכום זה עליהם להוציא 400 ש"ח עבור תרופות, ולפחות פעמיים בחודש לשלם עבור אונקולג 100 ש"ח, ולא פעם, קרוב ל-1000 ש"ח עבור אמבולנס (סכום שמוחזר לאחר תקופה).

תמרה אומרת: "אנחנו לא יכולים לחיות בנפרד מילדינו, וגם לא יכולים לעזוב את פתח תקווה – לנסוע לבית החולים מלוד או רמלה יהיה בלתי אפשרי עבורנו. מבחינתנו מעבר לעיר אחרת יהיה כמו עלייה פעם נוספת. ללא עזרת הילדה והנכדה, לא היינו שורדים".

Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו משה כחלון חיים כץ