העולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אך האנטישמיות עדיין לא נעלמה

חברות וחברים יקרים,
השבוע נציין יחד עם מדינות העולם את יום השואה הבינלאומי. יום זה משמר את הזיכרון ההיסטורי הבינלאומי של מלחמת העולם השנייה האכזרית ואת זכרם של ששת המיליונים יהודיים, שנרצחו רק משום שהיו יהודים. ציון יום זה מפנה זרקור אל מפלס האנטישמיות שלא נעלמה מן העולם לאחר השואה וכיום, שבעים שנה אחרי, האנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער.

לקראת יום השואה הבינלאומי, הכין משרד התפוצות דוח מדאיג במיוחד המציג עליה ניכרת המתרחשת בשנה האחרונה, בגילויי האנטישמיות ובתקיפות אלימות נגד יהודים ברחבי העולם.

אנטישמיות היא חיידק ותיק ואלים הקיים כמעט כמו משך חייו של העם היהודי. היא לא צריכה סיבות כדי להתקיים. מספיק להיות ולהיראות שונה, מספיק שיהיה לך שם יהודי, מספיק שמזוזה תהיה תלויה על מפתן ביתך, מספיק שתבלוט ותצליח. מספיק שתהיי יהודיה.

כשהייתי בת שמונה, תלמידת כיתה ב' במוסקבה, בן כיתתי החליט לעלוב בי וקרא לי "ז'ידובקה" (יהודונת). כולם צחקו, אני לא הבנתי מה הוא אומר והחלטתי שמדובר בכינוי גנאי שלא מוכר לי. כשהגעתי הביתה ושאלתי את סבתי לפשר המילה היא חיבקה אותי ואמרה לי שאין מה להתבייש. הוא רק אמר שאני יהודיה. אבל תחושת העלבון לא נעלמה, כאילו סטרו לי סטירה כואבת. לא בגלל יהדותי אלא בגלל שגיליתי כי זו הדרך של ילדים אחרים לנסות להשפיל אותי.
אלפים רבים של ילדים יהודיים החיים גם היום ברחבי העולם, חווים את העלבונות הללו בכל השפות ובכל הדרכים., למי שלא חווה זאת קשה להסביר כמה שזה קשה.

אנו במדינת ישראל לא יכולים לשתוק לנוכח המציאות הקשה הזאת. לא נוכל להשמיד את החיידק האלים והמסוכן הזה שזורע שנאה מדורי דורות, אבל אנו חייבים להיערך מולו בידיעה ובהכרה צלולה. כאשר פשע שנאה אלים מתרחש בצרפת על ידי מחבלים ג'יהדיסטיים או כשסגן יושב ראש הפרלמנט הרוסי מאשים את "הנינים של אלה שעזבו את תחום המושב והרסו את הכנסיות שלנו ב 1917" , אסור למדינת ישראל, מדינת יהודים היחידה בעולם לשתוק כי אנחנו יודעים איך יכולה להיגמר השתיקה הזאת.

צפו בדבריי אודות האנטישמיות בוועדת העלייה והקליטה.

https://www.facebook.com/SvetlovaKsenia/videos

מאות אנשים ליוו את רב״ט ויאצ'יסלב (סלבה) גרגאי בדרכו האחרונה

16142345_1312075552185872_904930745851413066_n

חברים יקרים
השבוע לא היה שבוע פשוט. חקירת רוה״מ החושפות בפנינו מציאות נהנתנית ומנותקת, פינוי אלים של הישוב הבדווי אום אל חיראן ומותו הטראגי של השוטר ארז לוי ז"ל. מלחמת הגרסאות שוב קורעת את החברה הישראלית, אך גם בתוך העצב והטרגדיה יש נקודות קטנות של אור – הקריאה של אמו של החייל סלבה גרגאי, גרמה להמונים שלא הכירו אותו, לבוא ללוותו בדרכו האחרונה.

הרגעים המרגשים והעצובים בהם מתגלה האחווה והלכידות של עם ישראל: אתמול ליוו מאות אנשים את רב״ט ויאצ'יסלב (סלבה) גרגאי בדרכו האחרונה, בעקבות הפוסט שהעלתה אמו טניה, שקראה לציבור להגיע להלוויה. גרגאי ז״ל נקבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בראשון לציון בהתאם לתקנות הקבורה לחיילים שאינם יהודים. עצוב ומקומם לראות שמפרידים בין אחים לנשק בקבורה. במדינות רבות בעולם קוברים את החיילים ללא קשר למוצא או דת ביחד, לא כך בישראל.
יהי זכרו ברוך ותנחומי החמים למשפחתו.

מסך עשן
השבוע, פונה בכוח את הישוב הבדווי אום אל-חיראן. תושביו הבדווים יושבו במקום לפני 60 שנה. בקרוב יוקם במקום ישוב יהודי חדש.
התוצאות הטרגיות הוא מותו של שוטר ארז לוי ז"ל, שדרס אותו יעקוב אבו אל-קיאען, תושב המקום. המשטרה אומרת "פיגוע", המשפחה אומרת "אסון", סרטון הוידאו מעלה שאלות רבות והפוליטיקאים כבר מסיתים עוד בטרם הסתיימה החקירה של המקרה. לא מסכימה עם ההסתה וגם לא עם הפוסט המזעזע של חן אלמליח, שדרנית בגל"צ שכתבה כי "היתה גם דורסת שוטר אם היה בא לפנות אותה". אין כל ספק שחן אלמליח, שדרנית מוכשרת וצעירה, איננה תומכת טרור, אך קריאה כזאת מעודדת אי ציות לחוק ופגיעה בלובשי המדים באשר הם, וכאן מדובר כבר בפגיעה ביסוד שלטון החוק במדינה שלנו. את זה לא נרשה, לא לפוליטיקאים ולא לאזרחים.

חשוב להדגיש גם ששהחמרה של מדיניות הריסות הבתים במגזר הערבי במקום הידברות ונסיון לפתור את הסוגיות בדרכי שלום לא התרחשה במקרה. רה"מ השקוע עד הצוואר בפרשות שחיתות שונות דוחף ליצירת מסך עשן סמיך באום אל-חיראן, קלאנסווה ומקומות אחרים. זהו המשך ישיר של מדיניות ה"ערבים נוהרים" , "ערבים מציתים" ו"ערבים מחבלים" בה נקט במהלך השנים האחרונות על מנת לקדם את האינטרסים פוליטיים שלו, להפחיד את הציבור ולהסית נגד המיעוט הערבי.

קמפיין המפקדים יצא לדרך – חבל שאף אחד ברח' בלפור לא מקשיב
קמפיין המפקדים "נפרדים מהפלסטינים" יצא לדרך השבוע. היו רבים שהזדעזעו מהבוטות, אך לשם כך הוא נועד-לזעזע. להדגים כיצד תראה המציאות שלנו אם לא נוביל את התהליכים המדיניים וניתן ל"ניהול הסכסוך" לגרור אותנו למציאות הבלתי-אפשרית של מדינה דו-לאומית בפועל.
חבל שברח' בלפור עסוקים בשינון המנטרה "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" במקום להקשיב לאנשי הביטחון המנוסים שיודעים דבר או שניים על שמירה על אינטרסים הביטחוניים של המדינה שלנו. השאלה היא: האם מי שדווקא בוחר לשמור על ארגון החמאס הרצחני ולהחזיק אותו בחיים שומר על האינטרסים הללו?
האם הציבור יודע שהממשלה לא רק מעבירה לחמאס מלט וחומרי בניין אחרים, אלא גם דנה באפשרות של הקמת נמל ימי בעזה (רעיון של לא אחר אלא ישראל כ"ץ שלא מסתפק בלשפר את החיים לאזרחי ישראל אלא מנסה לשפר גם את החיים של מנהיגי חמאס).
השבוע שוב הפגינו ברצועה תושבים נזעמים נגד מחסור בחשמל ונגד אלה שדרדרו את עזה למקום החשוך שהיא כיום. עוד בתור כתבת לענייני ערבים בערוץ 9 סיקרתי את ההפגנות הללו ב-2006, כאשר נחטף גלעד שליט וחיל האוויר הישראלי הפציץ את תחנת החשמל בעזה. הזעם היה גדול, ובחלקו הגדול הוא היה מופנה אל אנשי חמאס שבאו לנתק חשמל בשכונה אחת ולחבר שכונה אחרת. החמאס מתעלל לא רק באזרחי ישראל אלא גם בפלסטינים. במקום לחזק ולהידבר אתו, צריך לפגוע ביכולתיו ולהחליש אותו על מנת שיצטרך לוותר על השלטון על עזה.

מפגש עם האופוזיציה הסורית
ביום שלישי השבוע, הנחיתי כנס ייחודי במכון טרומן בירושלים. בכנס התארחו פעילים מהאופוזיציה הסורית שהגיעו להפגש עם הקהל בישראל. אני תמיד אומרת כי ישראל איננה אי ואנחנו לא חיים בבועה. עלינו לתחזק ולפתח קשרים עם הגורמים המתונים בכל החזיתות, ובמיוחד בחזית הסורית שנמצאת במשבר כה עמוק.
במהלך הערב היו גם סטודנטים ערבים בקהל שכעסו על הגעתם של הסורים. אלו מצידם הסבירו להם שאנו לא חיים במציאות אידיאלית וצריך להתקדם.
כדאי שנקשיב ונפתח את העיניים מול הקורה מעבר לגבול הסורי – ביצירת קשרים וכריתת בריתות עם אנשים בעלי ערכים משותפים עימנו.

אליעזר בן יהודה של הארמים
בימים אלו אושרה בכנסת הצעת חוק שהגיש ח״כ עודד פורר ושמחתי מאוד לתמוך בה, המעניקה לארמים הקלות ברישום עצמם ומשפחתם כארמים והזכות להתגייס לצה״ל. למי שאינם יודעים,הארמים חיים בכפר ג׳יש שבגליל ועל פי דתם הם נוצרים מרונים.
שאדי ח׳לול רישא, ארמי, סרן במיל׳ וידיד טוב שלי, הוא גם ה״אליעזר בן יהודה״ של הקהילה הארמית החיה בישראל: שאדי עוסק היום בהחייאת השפה העתיקה והפיכתה לשפה השגורה בפי כל העם הארמי. מינקותם ועד זקנתם. מאחלת לשפה הארמית שעתידה יהיה כמו העברית.

אני לא מפסיקה להתפעל מהמורכבות המרהיבה של החברה הישראלית. הנה קמים בה צאצאי העולם העתיק, משיבים לעצמם את זהותם הלאומית ומחיים מורשת בת אלפי שנים של נכסי התרבות והלשון שלהם. יש לנו הזכות והיכולת רק להתעשר מכך.

שבת שלום

נוביגוד שמח!

15740812_1292490024144425_3727575305927954520_n

28.12.2016

אמש חגגנו את הנוביגוד יחד עם חברות וחברים בפאב בילי גי'ין בתל אביב.
בחוץ היה קור מקפיא ובפנים היה חם, שמח, מתוק כמו הסופגניות שאכלנו ותוסס כמו השמפניה ששתינו לחיי השנה החדשה.

ציפי לבני ובוז'י הרצוג נשאו דברים וברכו את דוברי הרוסית לנוביגוד וחנוכה שמח. הם התמקדו בעיקר במשמעות של אור קטן המסוגל להביס חושך גדול ומאיים. בהתאם לתקופה בה אנו שרויים.

הסטנדאפיסט המבריק גיורא זינגר הופיע במונולוגים מלאי הומור עצמי על הנכסים התרבותיים והקולינריים הרוסיים מבית אבא ואמא . לכו לראות אותו הוא פשוט מצויין!

הנוביגוד הוא חג מאוד משפחתי המכנס את המשפחות החוגגות ביחד לשמחה אינטימית ומלאת חום. זה מה שהיה אתמול.
ברוח זו אני מברכת את עם ישראל : "ס נובים גודום" !
שנה אזרחית טובה, וחנוכה שמח.

האירוע נערך במסגרת פרוייקט "מעגלים מתרחבים" של "המחנה הציוני".
בהזדמנות זאת, תודה ענקית Or Ziv ו- Alon Visserנפלאים שהרימו מסיבה לתפארת, ותודה ל Gilad Rabinovich ול Azulay Daniel וכמובן לצוות לשכתי: ו Victoria Polak, Shay Gal ו Gila Livni Zamir, ולמתנדבות הנפלאות שלנו Katya Lipovetsky ו Anna Nemkov.

פוסט של אור קטן וטוב

15780991_1290833560976738_4685281398574948437_n

חג החנוכה הוא חג של תקוה, היכולת של כוח קטן להיות כוח גדול, להיות מקור לעוצמה ולהביא את האור.
הדברים שאספר קשורים בדרך מופלאה לבן גוריון, המנהיג שכבר יותר מ-40 שנה לא עימנו ורוחו עדיין שורה עלינו. אולי משום שהיה מנהיג צנוע הליכות שהוביל חזון. שקידם את רעיון המדינה הישראלית במנהיגות נחושה שהובילה להקמת מדינה פורצת דרך ומעוררת השראה. כנגד כל הסיכויים והתנאים הבלתי אפשריים של אותם ימים.

אתמול ראיתי את התקוה הזו בביקורי בנגב בירוחם, שם ארח אותי ראש העיר מיכאל ביטון.
ירוחם היא עוד עיר פריפריאלית שנשכחה מתודעתם של חברי הקואליציה וממשלת ישראל. הפוטנציאל ואופק הצמיחה שראיתי במקום מחמם את הלב והיה יכול היה להיות ממומש וגדול פי כמה לו היתה ממשלת ישראל מזרימה משאבים ומנופי צמיחה למקום כפי שהיא דואגת לעשות עבור ההתנחלויות
פגשתי ראש עיר אופטימי ונחוש להפוך את עירו למקום צומח אשר ייתן מענה בדיור ותעסוקה לצעירים ולאוכלוסיה המחפשת איכות חיים ברחבי הארץ. כמה אנחנו צריכים אנשים כאלו, שיהפכו למציאות את החזון של בן גוריון לגבי הנגב – בכל רחבי המדינה!

אתמול פרצה אש במתקן של בתי הזיקוק בחיפה. חיפה היא עיר שאני אוהבת מאוד. אפשר למצוא בה חיים בכבוד הדדי, סובלנות נדירה ואוירה מיוחדת המשלבת את כלל התרבויות שחיות בה בשותפות. האש שבערה אתמול היא איום מתמשך על בריאותם ושלומם של מיליון איש החיים במקום. המשך חוסר העשייה הממשלתי לטובת פיתרון שפוי עבור תושבי המפרץ הוא בלתי יסולח.
בחיפה היתה גם שריפה גדולה לפני כחודש, שריפה שכילתה אזורים ירוקים יפהפיים ובתים על תכולתם. הניסיונות להצית אש של הסתה פרועה שתסכסך בין האוכלוסיות החיות בעיר כשלו. כי כזו היא חיפה, לא נכנעת להסתות.
אני מציעה לכולם לנסוע לשדרות בן גוריון שבמושבה הגרמנית ולראות את יופיין, התאורה, הקישוטים החגיגיים של החגים: חנוכה, כריסמס, ונוביגוד. המוני אנשים מבלים במקום בנעימות ובשמחה, חיים את התקווה לחיים טובים יותר, חיים של שוויון ושותפות אמיתית.

ואם כבר מדברים על תקווה.
היום נר שלישי של חנוכה, אדליק נר עם תפילה לשובו של אברה מנגיסטו הנמצא כבר 841 ימים בידי החמאס. אני מצפה ודורשת מממשלת ישראל כי תפעל לשחרורו והשבתו לחיק משפחתו. כולי תקווה שבחנוכה הבא ועוד לפני כן אברה מנגיסטה ישוב אלינו בריא ושלם.

חג חנוכה שמח לכל בית ישראל וחג המולד שמח לכל אזרחי מדינת ישראל הנוצרים שחוגגים את החג הזה.
מיכאל ביטון

img_2761

חברים יקרים,
30 שנה עברו מאז אסון צ'רנוביל, שנחשב לאחד האסונות האקולוגיים החמורים ביותר במאה ה20. הייתי בת 9 כאשר קרה האסון ואני זוכרת היטב את החדשות המחרידות שהחלו להסתנן לאט לאט למרות האיפול המוחלט באמצעי התקשורת, את הפחד לשתות מים מהברז או להירטב מגשם – המבוגרים אמרו שייתכן שכל המים מורעלים מהקרינה ושזה יכול לגרום לסרטן. בזמן הפיצוץ עצמו נהרגו 33 מהנדסים, טכנאים וכבאים וחיילים שניסו להאבק באש הרדיואקטיבית בידיים חשופות. אלפים רבים חלו ומתו מהקרינה הגבוהה חודשים ושנים לאחר האסון. אם לא העובדים האמיצים של הכור ורבים אחרים שנלחמו באש ובהתפשטות הקרינה בגבורה והקריבו את חייהם ואת בריאותם, ייתכן שההשלכות של האסון היו מורגשות גם ברחבי אירופה וגם במזה"ת. כ 1400 מאותם לוחמים – מהנדסים וטכנאים – חיים כאן, במדינת ישראל. הם עלו ארצה בתחילת שנות התשעים. רבים מהם נפגעו מהקרינה וסובלים ממחלות קשות, אף אחד לא מצטער על כך שנטל חלק בהגנה על האנושות מפני האויב הבלתי נראה, הקרינה.
לפני מספר ימים ציינתי יחד אתם ארוע חשוב ביותר – הקמת כיפה ענקית שתאטום את הכור ההרוס בצורה מיטבית ותגן על בני האדם מפני הסכנה.
כיפה ענקית הסוכרת על הפסולת הרדיואקטיבית מהאסון הגרעיני בצ'רנוביל החלה לרדת למקומה השבוע, במטרה לשמור על האתר נקי וטהור לטובת הדורות הבאים. עלותה של הכיפה כ 1.6 מיליארד דולר והיא נבנתה בחסותו של 'הבנק האירופי לשיקום ופיתוח'. כך העולם ממשיך לשלם על כשלים טכניים ורשלנות פושעת במהלך מספר דורות – בחיי אדם, בבריאות ובכסף.
אני מודה לאלכסנדר קלנטירסקי, יו"ר עמותת "ברית הליקווידטורים צ'רנוביל" שהיה מהנדס ראשי באחת מ-12 המחלקות שבנו את חיפוי הבטון שאטם את הדליפה מהכור ההרוס, על שהכיר לי את העמותה ואת חבריה. אז, לפני שלושים שנה הם עשו כל שביכולתם על מנת לנצח בקרב הזה למען האנושות. מאז שעלו ארצה רבים מצאו תעסוקה לישראל אך היו מבוגרים מדי מכדי לחסוך סכום מכובד לפנסיה, וחולים מדי מכדי לזכות בביטוח חיים. הבטחתי שאעשה כל שביכולתי על מנת לעזור להם. כולי תקווה שאצליח במשימתי כי הזמן לא משחק לטובתם.
אני מאחלת לאלכסנדר קלנטירסקי ולחברי העמותה בריאות וצדק. אסור שהאסון הזה יחזור על עצמו, לכן חשוב כל כך לנקוט באמצעי הזהירות בכל מה שקשור לחומרים מסוכנים. אסור לדחות את העתקת מכלי האמוניה ממפרץ חיפה, אסור להתמהמה כשזיהום חריג פוגע בבריאותם של תושבי חיפה. אם לא נלמד מהעבר, נסכן את העתיד שלנו ושל ילדינו.

בתמונה: עם אלכסנדר קלנטירסקי, יו"ר עמותת "ברית הליקווידטורים צ'רנוביל".

 

שנתיים בשבי החמאס

img_2760

חברים יקרים, על אברה מנגיסטו שמעתם?

אברה הוא אזרח ישראלי שהיום ימלאו שנתיים להימצאותו בשבי החמאס. מדובר בצעיר תשוש נפש עם רקע קשה של עוני, שכל חטאו היה שנקלע לגבול בין ישראל לעזה.

משפחתו המסורה של אברה עושה לילות כימים על מנת לפעול לשחרורו, אך נתקלת בכתף קרה מצד מקבלי ההחלטות פעם אחר פעם.

נפגשתי בחודש שעבר עם משפחתו של אברה, ושמעתי את סיפורו הקשה. כרגע לא ידוע דבר באשר לגורלו, והמשפחה נתונה לחסדי הרשויות שכאמור לא מגלות שום רגישות או נחישות לעניין שחרורו.

מנגיסטו באמהרית משמעותו "שליט". האם ראש הממשלה ושר הבטחון היו מתעלמים כך ממשפחתו, אם צבע עורו היה שונה ואם שם משפחתו היה שליט?

בחירתי לחברת הכנסת המצטיינת במושב החולף בכל הקשור לחקיקה למען עולים

www.news1.co.il

אני שמחה וגאה על בחירתי לחברת הכנסת המצטיינת במושב החולף בכל הקשור לחקיקה למען עולים.

חברים יקרים,
מדינת ישראל הוקמה על ידי עולים ולמען עולים. אין יהודי ישראלי שלא עלה בעצמו או ילד או נכד לעולים.

רבים חושבים שהעליה היא השלב הקשה ביותר, אך קשיי הקליטה, הם השלב הקשה באמת שנמשך שנים ארוכות – לעתים חיים שלמים.

אני מאמינה שאנו, נבחרי הציבור, אלו שעלו בעצמם וגם אלו שנולדו כאן, נמצאים בכנסת גם לשם כך.

בדיונים הרבים בועדת העלייה והקליטה שעסקו בחלק מהנושאים האלו, הקשורים לעליות מכל התפוצות, נוכחתי לדעת עד כמה זה חשוב.

עליה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים

14034812_1163578383702257_1010234977396278907_n

עליה זה סיפור מסע שאורך חיים שלמים. והיום, אני חוגגת 25 שנים לעלייתי לישראל.

ב 8 לאוגוסט 1991 באו המובילים – עדיין הייתי במיטה כאשר אמי העירה אותי בעדינות וביקשה שאקום: האנשים שקנו את הרהיטים שלנו באו לקחת את המיטות. בלילה האחרון בבית ישנו על השמיכות הישנות שהביאו החברים והשכנים.
מלבד שלושת המזוודות כלום לא נשאר בבית. רק הציורים שבזמנו ציירתי ליד המיטה שלי, על הטפטים עם הפרחים הכחולים הקטנים.

איך הרגשתי עם זה שכל יום באו זרים ולקחו להם חלק מהבית שלי, חלק מהדברים שהקיפו אותי כל החיים?
למעשה, לא הרגשתי כמעט כלום. רק לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 14 וישבתי לי עם הווקמן שקיבלתי לכבוד יום ההולדת ולכבוד הנסיעה, ושמעתי את השירים הלועזיים שהקלטתי מהטלויזיה ולא חשבתי יותר מדי על העתיד.

לא ידעתי כמעט כלום על ישראל לשם עמדנו לעבור לתמיד, ולא לחזור עוד – זה היה מצב העניינים כאשר עזבנו את מוסקבה.

הייתי יותר מסוקרנת ממפוחדת. רציתי לדעת האם יש בישראל MTV וסקייטבורדים אבל לאיש לא היתה תשובה, אף אחד מהחברים של אמא שלי שגם הם עלו לארץ לא ביקר בה והוויכוחים במטבח הקטן שלנו על "איך זה נראה" היו תאורטיים בלבד.

מחבריי נפרדתי עוד בסוף מאי בתום שנת הלימודים.
נאסר עליי לגלות להם לאן אנחנו עומדים לנסוע. "ליתר ביטחון", סבתא אמרה. היא שרדה את המלחמה, את השמדת משפחתה בשואה ואת הרדיפות של סטאלין, אז האמנתי לה שזה באמת מסוכן לגלות לחבורה של בני 14 אדישים שאני נוסעת לישראל.

בגיל שש סבתא גילתה לי שאני יהודיה, וגם אז ביקשה שאשמור את המידע הזה לעצמי. לאור מה שקרה עם משפחתה שהושמדה כולה ברוסטוב באקציה ענקית עם רוב יהודי העיר – שתקתי.
גם לא היה מה לספר כל כך. היא לעולם לא דיברה אתי יידיש – הפסיקה אחרי המלחמה -ולא חגגה חגים יהודים. נקמה קטנה שלה באלוהים.

המושג "יהודי" היה בעיניי אבסטרקטי בערך כמו המילה "אבסטרקטי" עצמה. במה היהודים שונים מאחרים? ולמה שונאים אותם (אותנו) כל כך בעולם? ולמה משפחתי החלה לקבל בשנת 90 מכתבי שנאה שדיברו כנגד היהודים? קראתי כמה ספרים של שלום-עליכם, אך לעולם לא חיברתי בין היהודים ההם והמנהגים שלהם אלי ולמשפחתי.
ומה זה ישראל בכלל? נקודה על המפה ליד מצרים. בקושי ראו את הנקודה הזאת על המפה באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. את תולדות מצרים העתיקה הכרתי דווקא מצוין כי התעניינתי בהיסטוריה של העולם העתיק, ובמיוחד במצרים ובשומר העתיקות. ומה באשר לישראל? כל מה שידעתי היה מן ערבוביה משונה בין "מלחמות היהודים" של לאון פייכטבנגר לספרון "ישראל לא מוכרת" עם תמונות פוטוגניות של הטיילת בנתניה אותה הפיצו בסוכנות היהודית. בגללה כמעט הגענו לנתניה. אם לא הרצון העז של אמי להתגורר בירושלים – כי היא ידעה שזאת עיר הבירה, העיר החשובה ביותר לעם היהודי וששם נמצאת האוניברסיטה העברית בה רצתה שאני אלמד – נתניה היתה לגמרי באה בחשבון.

כשהגענו לנתב"ג, נשמה טובה ממשרד הקליטה הציעה לנו בחום את דימונה "כי יש שם שירותים נפלאים לעולים", אבל אמא התעקשה על ירושלים למרות שלא היו לנו שם לא משפחה ולא חברים.

ב 9 לאוגוסט 1991 אני, אמא וסבתא עלינו על רכבת לבודפשט. באותה תקופה טרם היו טיסות ישירות לארץ. זה היה יום יפה במיוחד, חמים ורך, כולו עטוף בפלומת עצי צפצפה לבנה ורכה. רק כשהרכבת החלה לנוע ותחנת הרכבת קיאבסקיה, מבנה סולידי ויפה שהיה לחלק קבוע מנוף ילדותי, נותרה מאחור, קלטתי מה קורה.

למראה קבוצת המלווים הקטנה, בינהם אבא שלי, שעמדה שם בתחנה התחלתי קצת לייבב בשקט, זאת היתה בערך הפעם השנייה בחיים בה בכיתי.
אמא וסבתא היו אתי בקרון, אבל הרגשתי מאוד לבד. הכי לבד בעולם. פתאום לא הבנתי איך אני עומדת לחיות בלי נוף עצי הצפצפה והאוניברסיטה של מוסקבה שנשקפו מחלוני ואיך לא אראה יותר את תחנת הרכבת שבשנה האחרונה התמלאה דוכנים קטנים שם מכרו ממיטב התוצרת הפולנית, ההודית והסינית, ולא אסע ברכבת התחתית.
בהתחלה נדמה היה שאנחנו ברכבת עומדים במקום והם אלה שנוסעים לאחור, אבל אז הרכבת האיצה. השקיעה ירדה על מסילת הרכבת ונבלענו בתוך החושך הדוהר.

שני לילות ברכבת, ארבע ימים במבנה של הסוכנות בבודפשט – וכל העת הזאת לא חשבתי כלל לאיזה בית ספר אני אלך ועם מי אתיידד בארץ, כי לא יכולתי לדמיין את הארץ, לא ידעתי איך היא נראית.

כאשר ביום למחרת ההגעה שלנו התעוררתי מסנוורת מקרני שמש חצופים שחדרו מתחת לוילונות הכהים ובחנתי את הנוף שנשקף אליי מהחלון של החדר הקטן במלון דיפלומט בירושלים, הבנתי מיד מה זה מזכיר לי – את הנוף הירושלמי שמעורר מורא ותדהמה אותו תיאר בספרו "האמן ומרגריטה" הסופר הרוסי האדיר מיכאל בולגקוב. בקושי צמחיה, אדמה סלעית צהובה-חומה, נוף הררי, שמש מסנוורת שתלויה בשמים חיוורים, כאילו שכיבסו אותם יותר מדי פעמים. ירושלים.

חיפשתי בעיניי את דמותו של יוסף פלביוס או את החיילים הרומאים, אך כמובן שלא מצאתי. תוך שבועיים כבר למדתי בבית ספר – בית ספר דתי לבנות – תנ"ך, תושב"ע ומחשבת ישראל ועד מקצועות עליהם שמעתי לראשונה בחיי.
הקליטה שלי היתה רכה להפליא בזכות אותו בית הספר – כמעט ולא התגעגעתי לבית, מצאתי חברות חדשות והצטיינתי בלימודים עד כדי כך שהקפיצו אותי כיתה.

שברתי שיניים כאשר קראתי את סיפוריה של דבורה בראון ואת הכרכים העבים של ש"י עגנון ותוך תקופה קצרה גם זה הסתדר.

התגברתי על ההלם הראשוני של לשבת על האדמה – בכל מקום שאפשר לשבת ועל כך ששאלו אותי בכל מקום אשר הלכתי "האם את רוסייה ?".
מעולם לא הייתי "רוסייה" קודם – הייתי יהודיה ואזרחית של ברית המועצות. אבל כאן בארץ, בעיני כל המטרידים פתאום הפכתי לרוסיה.
בהתחלה זה עצבן, אחרי זה הכעיס, אחרי זה התרגלתי להתעלם או לענות בחצי חיוך מעושה.

למדתי לאהוב את הקרירות הירושלמית, את בתיה הלבנים , את הנופים הגליליים, את החמימות של המשפחות שעטפו אותי ואת אמא בחום כאשר בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר נפטרה סבתי ויקטוריה.היא, שאיבדה את אמונתה לאחר השואה, קבורה עכשיו בהר הזיתים. חלק ממני נמצא לתמיד באדמה הזאת שבדרכים הכי מסתוריות מצאנו את הנתיב אליה לאחר שנות גלות רבות כל כך. אני מגדלת כאן את שתי בנותיי ובונה את משפחתי. אני עונה בגאווה: "ישראלית" כאשר שואלים אותי מה אני.

לפעמים הבדידות מגיעה שוב, בלי הזמנה, מתגנבת ברגעים הכי לא צפויים ואז מתנדפת לה באוויר הלח של הקיץ.

אך המסע הזה אל הארץ שהחל אז לפני 25 שנה עדיין נמשך בכל יום, עם כל אירוע חדש, עם כל רגש חדש ותובנה חדשה על המקום המוזר והנפלא הזה שאני קוראת לו בית.

גזענות לאחר המוות

עולים רבים מברה״מ טובים מספיק בשביל לשלם מיסים, לשרת בצה"ל, להיהרג במלחמות.
במקומות מהם הגיעו היו "יהודים מידי", אך כאן, בישראל, יש שמתייחסים אליהם כ"לא יהודים מספיק".

הגזענות הזאת, חברים, ממשיכה גם לאחר המוות כאשר קוברים עולים בחלקות נפרדות בבתי עלמין.

למרות שנשיאות הכנסת דחתה שבוע אחר שבוע את הצעתי לקיים דיון בנושא במליאה בטענה כי "הבעיה לא קיימת" קיימנו היום דיון בועדת העלייה והקליטה.

כפי שטענתי בהתחלה, מתברר שהתופעה רחבה וכלל ארצית. לא מדובר במקרה בודד, אלא במדיניות גזענית!

היום, בשידור ברשת ב' הודה בכך שמדיניות כזאת היתה קיימת שנים בבית העלמין בפתח תקוה. במהלך השידור אף התקשר מאזין שסיפר על הפליה דומה בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים (להאזנה: https://youtu.be/QxF6FAkjiQw)

דרשתי בועדה לא רק למגר את המדיניות המזוויעה הזאת, אלא גם תשובות ודין וחשבון לגבי מי שהתווה אותה, וממשיך לעשות זאת במקומות אחרים.

מוזמנים להאזין לדבריי היום בדיון בוועדת העליה.

https://www.facebook.com/SvetlovaKsenia/videos/1154203457973083/

"עברית שפה קשה"

Screen Shot 2016-07-22 at 7.31.56 PM

13.07.2016

בשיר ידוע נאמר כי "עברית שפה קשה", וממשלת ישראל לא מקלה על העולים. היא מקשה עליהם.

הכנסת דחתה היום את הצעת החוק שלי שבקשה לאפשר לעולים ללמוד עברית, גם אם פספסו את ההזדמנות לעשות זאת מיד לאחר עלייתם כי היו צריכים להביא לחם הביתה ולפרנס את משפחתם.

צר לי על כך שכסף לעולים אין, אבל להתנחלויות ולמטרות מפוקפקות של הממשלה הזאת דווקא יש.

צפו בדברים שאמרתי היום במליאה.