מלון דיפלומט בירושלים המיועד לשגרירות ארה"ב יפונה ב-2020

(עדכון) – השגרירות הודיעה כי הסכם השכירות עם משרד הקליטה לא יוארך ■ מנכ"ל משרד הקליטה: שנה וחצי לפני תום החוזה נעדכן את הדיירים – אנחנו מחפשים חלופה

מלון דיפלומט בירושלים / צלם: איל יצהר

כ-500 קשישים זכאי משרד הקליטה, המתגוררים במלון דיפלומט בירושלים, התבשרו לאחרונה כי אין בכוונת בעלת המלון, שגרירות ארה"ב בישראל, לחדש את הסכם השכירות עם משרד העלייה והקליטה כך שיוכלו להמשיך להתגורר במקום. המשמעות: הדיירים ייאלצו לפנות את המבנה בשנת 2020, השנה שבה מסתיים הסכם השכירות הנוכחי.

לאחר חשיפת "גלובס" מלפני כשבועיים, כי גובר החשש בקרב דיירי מלון דיפלומט לגורלם לאחר הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי שגרירות ארה"ב צפויה לעבור לירושלים, נפגשה שרת הקליטה סופה לנדבר (ישראל ביתנו) עם הדיירים והבטיחה להם כי יימצא פיתרון לכל אחד מהם בתוך ירושלים. יחד עם זאת, לא ניתן להם כל פירוט איזה פיתרון בדיוק יינתן וכיצד ימומש. הבוקר (ב') דנה ועדת הקליטה של הכנסת בגורלם של הקשישים, לבקשת ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), לאחר שבקשתם להבין ממשרד העליה והקליטה איזה פיתרון יינתן להם לא נענתה.

"המאמצים שלי להבין איך בדיוק יתבצע המעבר של 500 קשישים לדיור חלופי לא צלחו, וביקשתי לקיים דיון בכנסת כדי לקבל תשובות עבורם. הקשישים מרגישים שלא מעדכנים אותם ושהם תמיד האחרונים לדעת". אמרה סבטלובה.

בדיון שהתקיים בראשות ח"כ אברהם נגוסה (ליכוד) התבקשו הצדדים, בדגש על משרד העלייה והקליטה, להסביר איזה פיתרון יספק המשרד לקשישים הזכאים וכיצד ימומש. אלא שבפועל, לא התקבלו תשובות מדויקות בדיון. מנכ"ל משרד העליה והקליטה, אלכסנדר קושניר, הבהיר כי שנה וחצי לפני סיום חוזה השכירות, המשרד יעדכן את הדיירים בפיתרון שנמצא, אך ביקש לא לפרט איזה מגעים מנהל המשרד כדי לא לפגוע באותם מגעים.

"למשרד העלייה והקליטה היה די זמן לפני הדיון, ולמרות זאת לא נערכו עם פתרון, ואפילו לא עם תשובות", אמרה סבטלובה ."לתדהמתי, מנכ”ל המשרד הבהיר כי הוא אינו חייב לספק תשובות בפורום הזה, והוא הסתפק ב'יהיה בסדר'.

"אם דיון סטטוטורי בכנסת הוא לא הפורום המתאים, אז איזה פורום כן מתאים למשרד העלייה והקליטה לעדכן בו את הדיירים? מדובר בזלזול בכנסת ובתפקיד חבריה לפקח על עבודת הממשלה, ויותר מכך, זלזול במאות קשישים שיפונו מהמלון. אנחנו לא דורשים פירוט התקשרויות עסקיות, אך מחובתנו לדרוש תשובות מספקות כדי שנדע אם הכיוון בו פועל המשרד הוא נכון".

סבטלובה, ששהתה בעצמה במלון דיפלומט כשעלתה לישראל, הוסיפה כי דיירי מלון דיפלומט קשישים בשנות ה-80 לחייהם, חיים בחרדה קיומית באשר לעתידם, ולא יודעים אם יישלחו לערים אחרות כשכל מרכז חייהם הוא בירושלים. תמיכה לכך, נתנה דיון גם רחל פוסטולובסקי, עובדת סוציאלית מטעם עיריית ירושלים, שהבהירה כי "משרד הקליטה צריך לעבוד יחד איתנו. הדיירים הם אנשים מבוגרים שנתונים לחרדות וללחצים. מדובר בתהליך שדורש הכנה מראש ואני חרדה לגורלם. פנינו למשרד הקליטה ולא נענינו. משרד הקליטה צריך לעבוד יחד איתנו".

באשר ליכולת של שוק השכירות בירושלים לקלוט 500 דיירים הוסיפה סבטלובה בדיון כי "מצוקת הדיור בבירה ידועה. אי אפשר לברוא יש מאין מאות יחידות דיור לאותם קשישים שיתאימו לצרכים שלהם. פניות רבות שהגיעו ללשכתי מעידות כי בעבר האריכו את חוזיהם אחת לארבע שנים, אך כעת, שמתקרב המועד, מתעלמים מהם. פניתי במספר שאילתות למשרד העלייה והקליטה, וקיבלתי תשובות מתחמקות, ועל כן יזמתי את הדיון".

מנהל רשות הקליטה בעיריית ירושלים, פיני גלינקביץ, הבהיר גם הוא בדיון כי "אני לא קונה את דברי המנכ"ל. אנחנו באיחור של שנתיים. חייבים להיערך ברמה עירונית למצוא פיתרון לכל משפחה ומשפחה. אין מספיק פתרונות בירושלים, ואף אחד מגורם מקצועי לא היה בסיור במלון דיפלומט. נקבעו שתי פגישות מטעם העירייה ביומן והן לא התקיימו. אחת באוגוסט והשנייה לפני שבוע. שתיהן נדחו בטענה ש"יהיה בסדר". אנחנו מכירים את בעיר ויכולים לסייע".

בתום הדיון, נקבע כי ועדת העלייה והקליטה תקיים סיור במקום וכי דיון נוסף ובו עדכון על פתרון דיור לדיירים הזכאים, ייתקיים עוד במושב הנוכחי של הכנסת. "חשוב לנו לשמור על זכויות הדיירים, ולא להוריד את הנושא מסדר היום, על מנת שמשרד הקליטה ייערך לפיתרון מעכשיו ולא ברגע האחרון" אמר נגוסה. "גם אני בדעה שאין צורך לחשוף משאים ומתנים שמתנהלים כדי לא לפגוע בהם, לטובת הדיירים".

מבקר המדינה: סכומי עתק

יש לציין כי גם אם משרד העלייה והקליטה מחפש בקדחתנות פיתרון דיור אחר למאות הקשישים במלון דיפלומט, הרי שמדובר במהלך שמתבצע באיחור רב. כבר בדוח מבקר המדינה לשנת 2009, נמתחה ביקורת חריפה על משרד העלייה והקליטה, השוכר עבור 500 עולים קשישים דירות במלון דיפלומט, הממוקם בשכונה היוקרתית ארנונה, ובשל כך משלם מקופת המדינה שכר דירה בסכומי עתק . בביקורת שנמתחה על המשרד צוין כי החוזה עם מלון דיפלומט נחתם עוד בשנת 1991 ומשרד המבקר קבע כי התעריף שמשלם משרד הקליטה עבור בית המלון גבוה במידה ניכרת מהתעריף של מקבצי דיור באזורים אחרים בבירה. החוזה עמו הוארך שוב ושוב באישור ועדת הפטור ממכרז במשרד האוצר, ובפעם האחרונה, הוארך העד שנת 2020. משרד המבקר קבע שהיה מקום לבחון אלטרנטיבות זולות יותר לשיכון העולים.

אלכס טנצר, ממובילי המאבק למען דיור ציבורי, אמר אף הוא כי "במשך שנים משרד הקליטה לא הכין תוכנית לאכלוס דיירי מלון דיפלומט במקום חלופי. מלון דיפלומט נחשב למקבץ הדיור הכי יקר בארץ ועלות שכירותו לקופת המדינה במשך 30 שנה תגיע לכמיליארד שקל. בכסף הזה היה אפשר לתת פתרונות לעוד אלפי משפחות. משרד הקליטה מחכה עד הרגע האחרון למצוא פיתרון ומשלם בינתיים את המחיר הכי יקר בארץ לדירות 18 מ"ר במלון דיפלומט, במקום לבנות הוסטלים בירושלים. אם אכן יהיה פינוי של קשישים ממלון דיפלומט, בתנאי השוק הקיימים, הדבר יעלה לקופת המדינה מיליונים רבים, ויקפיץ את דמי השכירות בשוק החופשי. האחראים הישירים לכך יהיו משרדי הקליטה והשיכון".

למרות פניות חוזרות למשרד העלייה והקליטה, לא נמסרה תגובה.

אור יהודה – ח״כ קסניה סבטלובה מבקרת במוזיאון לוב

ononews.co.il

נציגים מקהילת יוצאי לוב ונציגי הווטרנים מאשדוד נפגשו במוזיאון מורשת יהדות לוב באור יהודה, ביוזמת ח״כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני). ח״כ קסניה סבטלובה בביקור במוזיאון למורשת יהדות לוב באור יהודה: ״אני מקווה שכל מי שמנסים לזרוע פילוג בעם היהודי ילמדו עד כמה חזק הקשר בין האנשים. קשר החוצה ארצות מוצא, שיוך עדתי ושפה״

ח״כ קסניה סבטלובה במוזיאון יהדות לוב

המפגש בין נציגי יהדות לוב ונציגי הלוחמים בצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השניה, הוא המשכו של קשר הנבנה תקופה ארוכה בין שתי הקהילות כחלק מפעילותה של ח״כ סבטלובה לחיזוק המכנה המשותף בעם היהודי. המוזיאון להנצחת מורשת יהדות יוצאי לוב באור יהודה מנוהל ע״י עמותה בראשה עומד שמעון דורון. את הסיור הוביל פעיל בעמותה וניצול שואת יהודי לוב, אבי פדהצור.

הסיור החל בתפילת יזכור בגלעד הניצב בפתח המוזיאון ולאחריו הניחה ח״כ סבטלובה זר במקום. נעים הדריך את הסיור והציג את המורשת התרבותית העתיקה של יהדות לוב בת כ-2500 שנים, ספרי קודש עתיקים שלכל אחד מהם סיפור מרתק, הווי וטקסי החיים וסיפור שואת יהודי לוב, אשר אינו מוכר בציבור.

ח״כ קסניה סבטלובה במוזיאון יהדות לובמר אפריים פפרני מנציגי הלוחמים היהודים בצבא האדום סיפר כיצד כחיילים הגיעו עם כוחות השחרור לברלין, וינה ולמחנות הריכוז, שם מצאו קרונות רכבת בהם היו יהודים שהובלו למחנות הריכוז. ביניהם היו יהודים יוצאי לוב. הם ניסו לשוחח עימם באידיש אולם היהודים שהגיעו מלוב ומארצות המזרח והבלקן לא הכירו את השפה. למרות קשיי השפה, החיבור האנושי והיהודי, ניצח וגישר על חוסר השפה המדוברת.

ח״כ קסניה סבטלובה במוזיאון יהדות לוב

ח״כ סבטלובה הקימה בכנסת את השדולה לשימור מורשת יהדות ארצות ערב והאיסלם. כבת לקהילה של יוצאי חבר העמים, היא מקדמת את המודעות לגבורת היהודים בתקופת מלחמת העולם השניה ותרומתם העצומה לניצחון על הנאצים, כלוחמים ומפקדים בצבא האדום, אשר הביס את האוייב הנאצי ושחרר את מחנות הריכוז וההשמדה.
ח״כ סבטלובה מסרה: ״הסיור במוזיאון נערך במסגרת מערכת היחסים החמה שנרקמה בין שתי הקהילות המבקשות להעביר את מסר האחדות והמכנה המשותף במציאות המפלגת השוררת כיום. אני מקוה שכל מי שמנסים לזרוע פילוג בעם היהודי ילמדו עד כמה חזק הקשר בין האנשים. קשר החוצה ארצות מוצא, שיוך עדתי ושפה״
צילום – ויקטוריה פולאק

"הילד אמר לי: אמא, מה אני כל כך רע שאת לא קונה לי אוכל?"

נשים חסרות מעמד הן כיום האוכלוסיה הכי שקופה ומדורדרת ואומללה בישראל. לאחר נישואים שהתפרקו או התעללות, הן מוצאות את עצמן ללא אפשרות לעבוד, ומידרדרות מהר מאוד לרחוב ולזנות, כשהן מוכנות לעשות הכל בכדי שילדיהן לא יגורשו

גבר נכנס למועדון חשפנות
ריצ'רד פרי / ניו יורק טיימס

לפני ארבע שנים, במסגרת כתבה שתיעדה זירות זנות בחיפה ובצפון, פגשתי בשעת ערב מוקדמת את סופיה (שם בדוי), אישה קטנת קומה, נטולת איפור, בת 33 ואם לילד קטן. היא נולדה במולדובה והגיעה לישראל לפני 12 שנה בעקבות בן-זוגה. מקרעי המשפטים שלה עלתה תמונת חיים אלימה – כלכלית ופיזית. ב-2009 אזרה אומץ וברחה מהאלימות של בן-זוגה למולדתה. במנוסתה נטשה מאחור גם את הניסיונות להשיג מעמד כאזרחית ישראלית. כעבור שנה חזרה לישראל, לבעלה, שמצבו הבריאותי הידרדר. "חזרתי ואחרי תקופה גם האלימות חזרה", סיפרה בלקוניות. עם שובה לישראל גילתה שהפכה לחסרת מעמד. "אין לי אפילו תעודת זהות", אמרה. "משרד הפנים ביקש שאתחיל את כל התהליך הארוך של תושבות מחדש".

היא החלה לעבוד בזנות כשמצבו הבריאותי של בעלה החמיר. "לפני שברחתי עבדתי בסופרמרקט", סיפרה. "כשחזרתי מצאתי את עצמי בלי מעמד, בלי תעודת זהות ובלי אפשרות לעבוד. מי יעסיק אותי בלי תעודת זהות? בעלי גסס. החובות הצטברו. לא היה לי שקל לקנות לילד אוכל. אני זוכרת שהילד אמר לי יום אחד 'אמא, מה, אני כל-כך רע שאת לא קונה לי אוכל?' ואני אמרתי לעצמי 'מה, את עוד חושבת, על מה?'", סיפרה בבכי. "התקשרתי לחברה שדיברה איתי על עבודה בזנות, וככה התחלתי".

בן זוגה נפטר והתגלו לסופיה חובות שהותיר שהיא נדרשת לשלם. "אני עובדת היום ב'דירה דיסקרטית' בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע כדי לכסות את החובות ולשרוד", סיפרה. "כשהבטן כואבת – אני לא עובדת". סופיה תיארה בדמעות את חיי הדלות שלה ופרמה את המיתוס שנשים בזנות מתעשרות ומגלגלות סכומי עתק מתעשיית הזנות: "הילד שלי ישן עכשיו על הרצפה. אין אצלנו ריהוט. קודם נתתי לו את המיטה שלי אבל הוא נופל ממנה. אז העברתי אותו לרצפה. קיבלתי מהכנסייה מכונת כביסה ותנור. יש עוד קצת ריהוט בסלון שמצאתי ברחוב – שולחן קטנצ'יק לילד בחדר. היום עשיתי 200 שקל וקניתי אוכל הביתה".

נשים בזנות בדרום תל אביב
אילן אסייג

כשנשאלה אם הם חווים מצבי רעב השיבה, "הילד לא רעב, אני כן לפעמים". כששאלתי אותה איך משפיעה עליה העבודה בזנות, ענתה: "זה לא קל, אני חייבת לעבוד גם בימי מחזור. אני רוצה להרוג את כולם אבל נושכת את עצמי", היא הפשילה את הסוודר, חשפה את זרועה ונשכה את עצמה להמחיש כשדמעות מציפות את עיניה. התמונה הזאת לא עוזבת אותי מאז. היא נצרבה עמוק בלבי.

לאורך שנות הסיקור חזרתי ופגשתי נשים חסרות מעמד שהגיעו לישראל כ"כלה בהזמנה" (תופעת בת של סחר בנשים) ממזרח אירופה ומהמזרח הרחוק; וקורבנות סחר ממדינות חבר העמים שנותרו בישראל והתחתנו עם גבר ישראלי – לרוב מהרשת שסחרה בהן, מתוך רצון להינצל, אך התבוססו בחיים אלימים. לכל האוכלוסייה הזאת נוספו באחרונה גם מבקשות המקלט מאריתריאה ומסודאן שנשאבות למעגלי הזנות או שסובלות מאלימות במשפחה ודלתות המקלטים לנשים מוכות פתוחות עבורן במשורה, ודלתות מרכזי השיקום לנשים בזנות סגורות בפניהן באופן מוחלט.

בשבוע שעבר התקיים דיון בכנסת בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי תחת הכותרת: "השקופות – נשים חסרות מעמד". מצער היה לגלות שאף גוף תקשורת לא התייחס לדיון ולא מצא לנכון להציף את הנושא הכאוב הזה. ממלאת מקום יו"ר הוועדה, חברת הכנסת מירב בן-ארי ("כולנו") הדגישה את האחריות של המדינה לטיפול בנושא ומיקדה את הדיון בנשים חסרות המעמד שמתמודדות עם אלימות בנסיבות שונות וכיום אינן זכאיות למרבית המענים הניתנים על ידי הרשויות לנשים נפגעות אלימות בעלות אזרחות ישראלית.

נ', אישה חסרת מעמד שהגיעה לישראל ממולדובה, אם לילדה בת שמונה, נשברה בבכי כשחלקה את סיפור חייה: "הייתי נערה חסרת כל והרגשתי שאין לי סיכוי בעולם הזה", סיפרה. "הכרתי גבר ישראלי באינטרנט שהבטיח שאם אגיע לישראל הוא ייתן לי הכל. הוברחתי ב-2001 ממצרים לישראל. הוא לקח לי את הדרכון והתעלל בי, עשה בגופי מה שרצה. הבנתי שעשיתי את טעות חיי. הוא אסר עלי לצאת או לדבר עם אנשים. יום אחד אזרתי אומץ וברחתי. הייתי ברחובות, לא היה לי שקל בכיס אבל העדפתי למות ברחוב מאשר אצלו בידיים.

"לאחר מכן נכנסתי להיריון מבחור ישראלי אחר שהכרתי, שלאחר מכן השתלט גם הוא על חיי. ברחתי עם הבת שלי למעון לנשים מוכות. עד היום אני בלי מעמד, בלי קופת חולים, בלי אישור עבודה ומשרד הפנים אמר לי לצאת מהארץ. לא בחרתי לחיות כאן באופן לא חוקי, אני מצטערת על טעויותיי אבל אם איאלץ לחזור למולדתי איענש על מה שאנשים שפלים גרמו לי. אני מבקשת שיתנו לי להישאר ולגדל כאן את בתי ולא במדינה שלא ראתה מעולם".

חברת הכנסת קסניה סבטלובה
מוטי מילרוד

חברת הכנסת קסניה סבטלובה ("המחנה הציוני") שיזמה את הדיון הדגישה ש"אין שבוע שאני לא מקבלת פניות בנושא הזה". היא שירטטה איך הופכת הרשות לאוכלוסין המעלימה עין מהתופעה לגוף המנוצל על ידי הגברים הישראלים האלימים לדיכוי הנשים ולהתעללות בהן: "במקרים בהם מגיעה לישראל אישה שאינה ישראלית או יהודייה מחו"ל לצורך נישואים, בני הזוג פונים לרשות האוכלוסין לקבלת מעמד קבע ואז הבעל צריך לחתום באופן קבוע במשך חמש שנים על כך שהם נמצאים בזוגיות. לצד נישואים תקינים קיימים מקרים בהם הבעל מתעלל באשתו – פיזית, מנטלית, כלכלית ומינית. האישה חוששת להתלונן כי הוא מאיים שיפסיק את ההליך שמקנה לה מעמד. במקרה כזה שבו ההליך נפסק, היא מגורשת למדינת המוצא והילדים הופכים מיד לקלף מיקוח במאבק. במקרים אחרים, חודשים ספורים לפני סיום חמש השנים של התהליך, הגבר פונה לרשות ההגירה ואומר שהזוגיות הגיעה לסיומה ומבקש להחזיר את האישה למדינתה כמו סחורה שאפשר להחזיר לשולח".

חברת הכנסת סבטלובה ציינה עוד כי קיים מ-2006 נוהל במשרד הפנים שמכיר בכך שיש להגן על נשים מהגרות מוכות ומאפשר את הסדרת מעמדן אבל הנוהל אינו ידוע ונגיש לנשים.

עלוה קולן, מקדמת מדיניות בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט) הוסיפה כי נשים מבקשות מקלט נפגעות אלימות במשפחה, כמו כלל הנשים חסרות המעמד מקבלות כיום טיפול ממשרד הרווחה רק במצב של סכנה מיידית לשלומן ולחייהן. לדבריה, "אין ליווי שוטף, אין זיהוי מוקדם, אין מרכזים למניעת אלימות. מי שנותן להן מענה הם רק המקלטים שעושים עבודת קודש, אבל בלי כלים כמו ביטוח בריאות והנגשה לשונית (אף אחד מהצוותים במקלטים לא דובר טיגרינית) קשה מאוד להעניק את הטיפול. הן גם לא זכאיות להבטחת הכנסה בזמן שהייתן במקלט ולא למענק הסתגלות כשהן יוצאות ממנו. רבות נאלצות לחזור לבית המכה כי אין להן איך לפרנס את עצמן ואת ילדיהן".

הנושא אינו חדש לרשויות הממשיכות לעצום עין ולהימנע מלטפל בתופעה. דו"ח מבקר המדינה מ-2014 התייחס לנושא בחריפות והפנה אצבע מאשימה למשרד הרווחה שהפקיר אותן. משרד הרווחה בתגובה פרסם תוכנית לטיפול בבגירים שאינם בני הרחקה הכוללת מענה לארבע אוכלוסיות מוחלשות, בהן גם קורבנות סחר ונשים חסרות מעמד שהן קורבנות אלימות. משרד הרווחה דרש לטיפול בתופעה תקצוב של 40 מיליון שקלים ממשרד האוצר. בדיון בכנסת התגלה כי משרד האוצר אישר בשנת 2017 העברה של 10 מיליון שקל למשרד הרווחה לצורך מימוש חלקי של התוכנית,  אך עד כה המדיניות לא מומשה.

אפרת שרעבי, סגנית מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה מסבירה: "מאחר והתוכנית תוקצבה כרגע רק ב-10 מיליון שקל, היינו צריכים להחליט מי האוכלוסיות שהכי זקוקות למענה המיידי והוחלט להעניקו למי שזקוקים לטיפול בהגנה תחת קורת גג, 24 שעות ביממה במסגרת חוץ ביתיות. בימים הקרובים התקציבים יחולקו לטובת המכסות".

לשון אחר: 25% מהתקציב הועבר למשרד הרווחה כבר לפני חצי שנה. משרד הרווחה עשה שימוש אחר בתקציב שיועד לנשים חסרות מעמד נפגעות אלימות וקורבנות סחר ושוב דחק את האוכלוסייה השקופה הזאת לשוליים. חברות הכנסת בן-ארי וסבטלובה הזדעקו בצדק מההתעלמות מצרכי הנשים חסרות המעמד – קורבנות הסחר וקורבנות האלימות, והדגישו את חיוניות העזרה ומניעת הידרדרותן.

הדס דריקס, ראש דסק ברשות האוכלוסין וההגירה הסבירה כי הוועדה הבין-משרדית שדנה בבקשות אזרחות של אזרחים זרים מטעמים חריגים (הוועדה ההומניטרית) מתכנסת אחת לחודש ופועלת על פי קריטריונים ידועים. עוד לדבריה הנוהל של הפסקת הליך מדורג לקבלת אזרחות בעקבות אלימות מפורסם באתר וגם הפקידים מונחים להגיש בקשה אם מזוהה מקרה כזה. "מדי שנה יש כ-20 בקשות כאלה, הרוב מתקבלות. מי שמגישה בקשה מקבלת מעמד זמני עד תום הדיון בבקשה וכבר אינה חסרת מעמד. גם מקרים שלא עומדים בתנאי הסף של הנוהל אנחנו כן מעבירים לוועדה הבין משרדית", אמרה.

חברת הכנסת מירב בן ארי
אמיל סלמן

חברת הכנסת חנין זועבי ("הרשימה המשותפת") העירה בצדק שההגנה הכי יעילה שישראל יכולה לספק לנשים אלה היא מעמד. "הנשים האלה חוות אלימות ומפחדות להתלונן כי זה יגרום להן לאבד הכל". חברת הכנסת זועבי ביקרה את אופן פעולת הוועדה לעניינים הומניטריים ברשות האוכלוסין וההגירה והצביעה על העדר השקיפות והקריטריונים העלומים של הוועדה והסחבת הבירוקרטית שבה היא מתנהלת.

עו"ד ליאת שטיינברג המייצגת נשים חסרות מעמד מוכות שפונות לוועדה ההומניטרית ציינה ש"בקשות רבות לא עוברות את הסינון של ראשי הדסק ברשות האוכלוסין וההגירה וכלל לא מגיעות לוועדה ההומניטרית. אני אישית מגישה יותר מ-20 בקשות בשנה, 95% מהן נדחות. האבסורד הוא שגם ילד בעל אזרחות ישראלית לא מקנה מעמד לאמא ואז נוצר מצב שגם האמא מגורשת וגם הילד".

הדיון ננעל בדרישה של חברת הכנסת בן-ארי לקבל ממשרד הרווחה את פירוט חלוקת התקציבים באופן שישקף איזה מענים בדיוק יינתנו לנשים חסרות מעמד נפגעות אלימות. כמו כן דרשה ממשרד האוכלוסין וההגירה פירוט של כל הבקשות של נשים חסרות מעמד נפגעות אלימות שהועברו לוועדה ההומניטרית ושקיפות של ההליך לפיו מתקבלות ההחלטות הרות הגורל.

יש לקוות שהצפת הנושא באמצעות הדיון בכנסת והפניית המבט למחדלי משרד הרווחה ולאדישות של משרד האוכלוסין תביא לטיפול הומאני בנשים חסרות המעמד, ושהממסד הישראלי לא ייראה בהן נשים שקופות אלא בנות-אדם.

חברים יקרים, מדינה קולטת עליה חייבת לעזור לעולים ולהכיר בתארים האקדמיים שלהם ע״מ לשלבם בשוק העבודה.

לצערנו, המצב רחוק מלהיות אידאלי. ישראל לא מכירה בתארים של עולים רבים בעלי השכלה מצויינת וכישורים נפלאים. כך היה המצב גם כשלפני 18 שנים  עבדתי כסטודנטית במחלקה להערכת תארים אקדמיים מחול במשרד החינוך. עברו 18 שנים וכלום לא השתנה. צפו בדבריי בדיון בועדת העליה והקליטה היום.

צפו בדברים שאמרתי היום בועדת העליה והקליטה:

קסניה

 

מלון דיפלומט בירושלים המיועד לשגרירות ארה"ב יפונה ב-2020

מלון דיפלומט בירושלים / צלם: איל יצהר
מלון דיפלומט בירושלים / צלם: איל יצהר
כ-500 קשישים זכאי משרד הקליטה, המתגוררים במלון דיפלומט בירושלים, התבשרו לאחרונה כי אין בכוונת בעלת המלון, שגרירות ארה"ב בישראל, לחדש את הסכם השכירות עם משרד העלייה והקליטה כך שיוכלו להמשיך להתגורר במקום. המשמעות: הדיירים ייאלצו לפנות את המבנה בשנת 2020, השנה שבה מסתיים הסכם השכירות הנוכחי.

לאחר חשיפת "גלובס" מלפני כשבועיים, כי גובר החשש בקרב דיירי מלון דיפלומט לגורלם לאחר הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי שגרירות ארה"ב צפויה לעבור לירושלים, נפגשה שרת הקליטה סופה לנדבר (ישראל ביתנו) עם הדיירים והבטיחה להם כי יימצא פיתרון לכל אחד מהם בתוך ירושלים. יחד עם זאת, לא ניתן להם כל פירוט איזה פיתרון בדיוק יינתן וכיצד ימומש. הבוקר (ב') דנה ועדת הקליטה של הכנסת בגורלם של הקשישים, לבקשת ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), לאחר שבקשתם להבין ממשרד העליה והקליטה איזה פיתרון יינתן להם לא נענתה.

"המאמצים שלי להבין איך בדיוק יתבצע המעבר של 500 קשישים לדיור חלופי לא צלחו, וביקשתי לקיים דיון בכנסת כדי לקבל תשובות עבורם. הקשישים מרגישים שלא מעדכנים אותם ושהם תמיד האחרונים לדעת". אמרה סבטלובה.

בדיון שהתקיים בראשות ח"כ אברהם נגוסה (ליכוד) התבקשו הצדדים, בדגש על משרד העלייה והקליטה, להסביר איזה פיתרון יספק המשרד לקשישים הזכאים וכיצד ימומש. אלא שבפועל, לא התקבלו תשובות מדויקות בדיון. מנכ"ל משרד העליה והקליטה, אלכסנדר קושניר, הבהיר כי שנה וחצי לפני סיום חוזה השכירות, המשרד יעדכן את הדיירים בפיתרון שנמצא, אך ביקש לא לפרט איזה מגעים מנהל המשרד כדי לא לפגוע באותם מגעים.

"למשרד העלייה והקליטה היה די זמן לפני הדיון, ולמרות זאת לא נערכו עם פתרון, ואפילו לא עם תשובות", אמרה סבטלובה ."לתדהמתי, מנכ”ל המשרד הבהיר כי הוא אינו חייב לספק תשובות בפורום הזה, והוא הסתפק ב'יהיה בסדר'.

קיראו עוד ב"גלובס"

"אם דיון סטטוטורי בכנסת הוא לא הפורום המתאים, אז איזה פורום כן מתאים למשרד העלייה והקליטה לעדכן בו את הדיירים? מדובר בזלזול בכנסת ובתפקיד חבריה לפקח על עבודת הממשלה, ויותר מכך, זלזול במאות קשישים שיפונו מהמלון. אנחנו לא דורשים פירוט התקשרויות עסקיות, אך מחובתנו לדרוש תשובות מספקות כדי שנדע אם הכיוון בו פועל המשרד הוא נכון".

סבטלובה, ששהתה בעצמה במלון דיפלומט כשעלתה לישראל, הוסיפה כי דיירי מלון דיפלומט קשישים בשנות ה-80 לחייהם, חיים בחרדה קיומית באשר לעתידם, ולא יודעים אם יישלחו לערים אחרות כשכל מרכז חייהם הוא בירושלים. תמיכה לכך, נתנה דיון גם רחל פוסטולובסקי, עובדת סוציאלית מטעם עיריית ירושלים, שהבהירה כי "משרד הקליטה צריך לעבוד יחד איתנו. הדיירים הם אנשים מבוגרים שנתונים לחרדות וללחצים. מדובר בתהליך שדורש הכנה מראש ואני חרדה לגורלם. פנינו למשרד הקליטה ולא נענינו. משרד הקליטה צריך לעבוד יחד איתנו".

באשר ליכולת של שוק השכירות בירושלים לקלוט 500 דיירים הוסיפה סבטלובה בדיון כי "מצוקת הדיור בבירה ידועה. אי אפשר לברוא יש מאין מאות יחידות דיור לאותם קשישים שיתאימו לצרכים שלהם. פניות רבות שהגיעו ללשכתי מעידות כי בעבר האריכו את חוזיהם אחת לארבע שנים, אך כעת, שמתקרב המועד, מתעלמים מהם. פניתי במספר שאילתות למשרד העלייה והקליטה, וקיבלתי תשובות מתחמקות, ועל כן יזמתי את הדיון".

מנהל רשות הקליטה בעיריית ירושלים, פיני גלינקביץ, הבהיר גם הוא בדיון כי "אני לא קונה את דברי המנכ"ל. אנחנו באיחור של שנתיים. חייבים להיערך ברמה עירונית למצוא פיתרון לכל משפחה ומשפחה. אין מספיק פתרונות בירושלים, ואף אחד מגורם מקצועי לא היה בסיור במלון דיפלומט. נקבעו שתי פגישות מטעם העירייה ביומן והן לא התקיימו. אחת באוגוסט והשנייה לפני שבוע. שתיהן נדחו בטענה ש"יהיה בסדר". אנחנו מכירים את בעיר ויכולים לסייע".

בתום הדיון, נקבע כי ועדת העלייה והקליטה תקיים סיור במקום וכי דיון נוסף ובו עדכון על פתרון דיור לדיירים הזכאים, ייתקיים עוד במושב הנוכחי של הכנסת. "חשוב לנו לשמור על זכויות הדיירים, ולא להוריד את הנושא מסדר היום, על מנת שמשרד הקליטה ייערך לפיתרון מעכשיו ולא ברגע האחרון" אמר נגוסה. "גם אני בדעה שאין צורך לחשוף משאים ומתנים שמתנהלים כדי לא לפגוע בהם, לטובת הדיירים".

מבקר המדינה: סכומי עתק

יש לציין כי גם אם משרד העלייה והקליטה מחפש בקדחתנות פיתרון דיור אחר למאות הקשישים במלון דיפלומט, הרי שמדובר במהלך שמתבצע באיחור רב. כבר בדוח מבקר המדינה לשנת 2009, נמתחה ביקורת חריפה על משרד העלייה והקליטה, השוכר עבור 500 עולים קשישים דירות במלון דיפלומט, הממוקם בשכונה היוקרתית ארנונה, ובשל כך משלם מקופת המדינה שכר דירה בסכומי עתק . בביקורת שנמתחה על המשרד צוין כי החוזה עם מלון דיפלומט נחתם עוד בשנת 1991 ומשרד המבקר קבע כי התעריף שמשלם משרד הקליטה עבור בית המלון גבוה במידה ניכרת מהתעריף של מקבצי דיור באזורים אחרים בבירה. החוזה עמו הוארך שוב ושוב באישור ועדת הפטור ממכרז במשרד האוצר, ובפעם האחרונה, הוארך העד שנת 2020. משרד המבקר קבע שהיה מקום לבחון אלטרנטיבות זולות יותר לשיכון העולים.

אלכס טנצר, ממובילי המאבק למען דיור ציבורי, אמר אף הוא כי "במשך שנים משרד הקליטה לא הכין תוכנית לאכלוס דיירי מלון דיפלומט במקום חלופי. מלון דיפלומט נחשב למקבץ הדיור הכי יקר בארץ ועלות שכירותו לקופת המדינה במשך 30 שנה תגיע לכמיליארד שקל. בכסף הזה היה אפשר לתת פתרונות לעוד אלפי משפחות. משרד הקליטה מחכה עד הרגע האחרון למצוא פיתרון ומשלם בינתיים את המחיר הכי יקר בארץ לדירות 18 מ"ר במלון דיפלומט, במקום לבנות הוסטלים בירושלים. אם אכן יהיה פינוי של קשישים ממלון דיפלומט, בתנאי השוק הקיימים, הדבר יעלה לקופת המדינה מיליונים רבים, ויקפיץ את דמי השכירות בשוק החופשי. האחראים הישירים לכך יהיו משרדי הקליטה והשיכון".

למרות פניות חוזרות למשרד העלייה והקליטה, לא נמסרה תגובה.

השפלה במשרד הפנים: עלה לארץ ב-1990, עבר ברית מילה – אבל תויג "רוסי" ו"נוצרי"

לאוניד וינשטיין עלה לארץ עם הוריו לפני 27 שנה מאוזבקיסטן. האיש, ששירת כקצין רפואה בצה"ל, פנה למשרד הפנים לעדכון פרטים במרשם האוכלוסין. לתדהמתו, במסמך שהונפק לו צוין כי הוא משתייך ללאום "רוסי" ולדת הנוצרית. וינשטיין, שעבר ברית מילה, זועם: "חפשי מדינה מי יילחם בשבילך"

"תחושת עלבון". וינשטיין

"תחושת עלבון". וינשטיין

כף רגלו לא דרכה מעולם ברוסיה, הוא לא הוטבל בכנסייה, והמצווה ההלכתית שאותה חווה הייתה דווקא ברית מילה בטקס יהודי. אבל כל אלה לא הפריעו למשרד הפנים לתייג את לאוניד וינשטיין, בן 31 מאזור המרכז, כשייך ללאום "רוסי" ולדת הנצרות. "זאת תחושת עלבון", אמר וינשטיין ל-ynet בעקבות מסמך רשמי שקיבל ביום חמישי האחרון. לאחר שביקש הסברים לנכתב במסמך, השיבה לדבריו הפקידה במשרד הפנים: "ככה אומרים לנו לרשום עכשיו, חייבים לרשום דת ולאום לכולם".

 

הוא עלה לארץ מאוזבקיסטן ב-1990 כשהיה בן ארבע וחצי עם אם שדתה אינה מוגדרת ואב יהודי. האב אף הביע נכונות לעלות לישראל כבר ב-1979 ובשל כך ישב בכלא שלוש שנים ונמנה עם אסירי ציון. "אבא שלי נעצר כי רצה לעלות לישראל, הוא היה מסורב עלייה. אנחנו משפחה ציונית, אבל כשאתה בא למשרד הפנים אחרי כל כך הרבה שנים במדינה ומתייגים אותך 'רוסי' ו'נוצרי' זו תחושה קשה", אמר וינשטיין.

 

לדברי וינשטיין, "לפני שנה התחתנתי בחו"ל ורציתי לעדכן את הפרטים שלי ושיצוין גם פה שאני נשוי. הלכתי למשרד הפנים להוציא תמצית רישום של מרשם האוכלוסין לצורך עדכון הפרטים שלי, וקיבלתי את המסמך שעליו רשום שהלאום הוא רוסי ובדת נכתב 'נוצרי'".

המסמך של משרד הפנים: לאום "רוסי, דת "נוצרי"

המסמך של משרד הפנים: לאום "רוסי, דת "נוצרי"

תעודת הזהות של וינשטיין

תעודת הזהות של וינשטיין

האיש החליט לא לשתוק על ההשפלה שספג, ובחר לפרסם בפייסבוק את תחושותיו. "רמת ייאוש ותסכול ממדינת ישראל – 10 מתוך 10", ציין וינשטיין בפוסט. "היום, 14.12.17 גיליתי לראשונה שאחרי יותר מ-27 שנים במדינת ישראל, ארבע שנים בצבא (שנה קבע), מילואים של 10 שנים בתור קצין רפואה – מדינת ישראל החליטה שהיא מתייגת אותי בלאום 'רוסי' (כן, כן, אפילו עדיין לא זכיתי להיות ישראלי) ושאני בעצם 'נוצרי'".

 

הוא הוסיף בפוסט כי "אז הנה הפתעה – מעולם לא הוטבלתי בכנסיה כדי להיות 'נוצרי'. כף רגלי מעולם לא דרכה בשטחה של רוסיה. אין לי כל קשר לרוסיה ואפילו אימא לא נולדה ברוסיה (אין לי שום דברים נגד רוסים אבל בכל זאת אני פשוט לא). עובדת היותה של אימא לא יהודייה לא היה חדש לי אבל בברית המועצות מה לעשות, דת הייתה נגד החוק ולכן לא הייתה דת. אבא דרך אגב יהודי, ואפילו עברתי ברית מילה. אבל הרי מה זה משנה? ככה הפקידים החליטו.

 

"כשהראיתי לפקידת הרישום ('ראש ענף') במשרד הפנים שאפילו בתעודת הזהות שלי לא רשום 'רוסי' וגם בדרכון לא רשום 'רוסי' או 'נוצרי' אלא אזרח ישראלי – היא אמרה 'אבל כשהגעת לארץ ככה חתמת'. (הייתי בן 4.5 כשעליתי לארץ אבל מה זה משנה נכון? חתמתי…). כשהבינה את השטות המביכה שהיא אמרה היא הודתה 'ככה אומרים לנו לרשום עכשיו, חייבים לרשום דת ולאום לכולם'".

 

למה לתייג אותי בתור רוסי?

עם יציאתו מלשכת משרד הפנים הבין וינשטיין שאין לו עם מי לדבר. "זאת הרגשה קשה ומשפילה, למה צריך את כל התיוגים האלה? למה זה חשוג לתייג אותי בתור רוסי? אני לא מצליח למצוא רציונל לזה".

 

בסיום הפוסט כתב וינשטיין: "אז הנה, למרות שכל חיי אני חי במדינת ישראל ולמרות שמעולם לא החזקתי דרכון ו/או אזרחות 'רוסית' אני מסתבר רוסי, לא ישראלי. לכן מדינה יקרה וכל מי שמנהל אותה – לכי לחפש מי ישלם לך מסים, מי יילחם בשבילך במלחמות ומי ירצה את טובתך בעתיד. אני איתך ועם ההזויים שמנהלים את המדינה הזאת – סיימתי. 10 קבין של גזענות וטמטום ירדו על העולם וכולם נחתו על מדינת היהודים".

הפוסט של וינשטיין

הפוסט של וינשטיין

"דורשת להפסיק את היחס הפסול". ח"כ סבטלובה (צילום: גיל יוחנן)

"דורשת להפסיק את היחס הפסול". ח"כ סבטלובה(צילום: גיל יוחנן)

ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) פנתה בנושא בשאילתה לשר הפנים: "כיצד ייתכן שאזרח ישראלי שמעולם לא ביקר ברוסיה, ומוצא הוריו אינו רוסי, כתוב במסמכים הרשמיים כבעל לאום רוסי?", ציינה סבטלובה בפנייתה. לדבריה, "לאוניד וינשטיין הוא אזרח ישראלי שמעולם לא ביקר ברוסיה או החזיק אזרחות רוסית, ואף הוריו אינם ממוצאי רוסי, אך משרד הפנים החליט על דעת אנשיו לכתוב בסעיף הלאום במסמכים הרשמיים כי הוא רוסי.

 

"אם לא די בכך, למרות שמעולם לא הוטבל לנצרות, אביו יהודי ואמו חסרת דת, עוד נכתב בתעודות כי דתו היא נצרות. האם מדובר בטעות? בורות? דעות קדומות? אולי כל הדברים האלו גם יחד? אני לא מסתפקת בתשובות מהשר, אני דורשת גם להפסיק את היחס הכל כך פסול, כל כך פוגעני, למספר גדול של ישראלים שלהם אין בית אחר בעולם".

 

טרם נמסרה תגובת משרד הפנים לכתבה.

מורן אזולאי השתתפה בהכנת הידיעה

לפנייה לכתב/ת 

לא התחתנתם ברבנות? אין לכם מקום בהתנחלות קדומים

4.06.2017

מרגריטה ואלכסנדר בקשו לגור בקדומים. הם יצרו קשרים נפלאים עם האנשים שגרים שם, ועדת הקבלה דחתה אותם. נחשו למה? כי לא התחתנו ברבנות.

ההתנחלות קדומים מתוקצבת על ידי הממשלה במיליוני שקלים בשנה – ביחס גדול בהרבה מישובים אחרים שבתוך ישראל.

גם אם נניח בצד את ההצדקה התמוהה לתקציבים כה גדולים להתנחלות שמחוץ לגושי ההתיישבות, נותרת שאלה קשה לא פחות – האם יש סמכות למאן דהו להפלות זוגות על בסיס נישואיהם?

החוק הישראלי הקובע כי ליישוב בו מעל 400 משפחות (קדומים הוא יישוב כזה) אסור לקיים ועדת קבלה. לכך שלחלק מהמתנחלים מותר הכל אנחנו כבר רגילים, אך בנוסף חוק זה לא חל בגדה המערבית ממש כמו שחוק שקיות הניילון לא חל שם, וכמו שעוד חוקים המתייחסים למוסר לא חלים שם. אך חוקים המתקצבים ישובים אלו? חלים גם חלים.

המקרה מזכיר מקרה אחר. לפני כשנתיים חברת "באמונה" המשווקת דירות למגזר הדתי בקריית גת העלתה סרטון פרסומי המציג באופן נלעג ישראלים ממוצא מזרחי: "נכון שלא תרצו לגור לידם?", שאל הסרטון הגזעני.

עם מציאות זו בה מופלים בני אדם אסור לנו להשלים. בשום מקום.
תפקידה של המדינה למנוע זאת – זאת על אחת כמה וכמה כאשר הגופים המפלים נהנים מהמימון שלה.

אני מאחלת לזוג שימצא ויבנה בית בישראל, במקום שם יקבלו אותם בחום ובאנושיות – מבלי להתערב בעניין שהוא פרטי אך ורק להם כמו היכן ואיך נישאו.

ישראל חופשית

לזכרו של יון דגן – גיבור מלחמת העולם השניה, שריונר, רופא ומדען, משורר ובן-אדם עם לב ענקי.

אפריל 30 .2017

חברות וחברים יקרים,

היום ליוויתי בדרכו האחרונה את יון לזרביץ׳ דגן, שהלך לעולמו בגיל 92.
יון דגן הוא מאחרוני הנפילים של גיבורים וגיבורות מהקהילה הדוברת רוסית, שהולכים ונעלמים מחיינו. דמויות מופת מעוררות השראה.

חלקם היו רק בני 16 כשהתגייסו לצבא האדום במלחמת העולם השניה ולחמו מול הנאצים ושותפיהם. יון היה אחד מאלו.

הוא לחם בחזיתות מסוכנות וקשות, נפצע, אושפז וחזר לשדה הקרב.
במהלך הקרבות, צוות הטנק של יון דגן השמיד 12 טנקים ו4 משחיתי טנקים גרמנים ובנוסף לכך גם מספר תותחים ומרגמות. על אומץ ליבו בקרבות עוטר יון דגן בעיטור הדגל האדום, עיטור המלחמה הפטריוטי הגדול מדרגה ראשונה וב-2 עיטורי המלחמה הפטריוטי מדרגה שנייה.
לאחר שחרורו מהצבא התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה בעיר צ'רנוביץ. מסיום לימודיו, עבד כרופא אורתופד והיה בין המובילים בתחום הטראומטולוגיה בברית המועצות.
בשנת 1977עלה לישראל, התיישב בגבעתיים והמשיך לעבוד כאורטופד במשך למעלה מ-20 שנה.

יון היה גם משורר וסופר.

אקדיש לזכרו את אחד משיריו שכתב לזכר חבריו משדה הקרב בתקופת מלחמת השניה, בתרגומו של המשורר הישראלי-הרוסי ולדימיר גלוזמן:

חברי – אל תסגוד לגסיסה שלך,
אל תקרא לחבריך לשוא
בדמך – בוא תועיל לי במשהו
אחמם את ידי באדיו.
על תבכה, אל תצעק – לא תינוק אתה,
לא פצוע – הרוג, די לבכות…
בוא אוריד מגפיך – לזכור אותך
בדרכי מלחמה ארוכות.

יון לזרביץ׳ דגן, נפטר ב-28 באפריל 2017 בביתו שבגבעתיים.

יהי זכרו ברוך.

החרות האמיתית מתחילה באמונה שיש בכוחנו לשנות ולהשתנות!

10 אפריל .2017

חברות וחברים יקרים,
עוד מעט נסב על שולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח, המכונה גם חג החירות.

פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שפסח זה בעיקר מסורת עתיקה ויפה, שולחן החג ואפיקומן לילדים. אבל המסר של פסח הוא הרבה יותר עמוק מזה: הסיפור של יציאת מצרים מראה לנו שגם אלה שאין להם כלל אמונה ביכולתם, אלה שתלויים בכל דבר בדבר אדונם, אלה שהורגלו לא לחשוב לבד – גם הם יכולים לצאת למעבדות לחרות!

לעבדות יכולות להיות צורות רבות ושונות. גם עבודה של עובד או עובדת קבלן העובדים תמורת שכר מינימום ולא מקבלים את הזכויות הבסיסיות – זוהי עבדות מודרנית.

גם אי הידיעה האם תהיה לך פרנסה מחר? כי האדון הגדול שם למעלה יושב ותולש עלי חרצית באומרו "כן יפתח התאגיד, לא ייפתח התאגיד” – זו צורה של עבדות.

ויש גם את העבדות הגרועה מכל, העבדות המחשבתית שמונעת מאתנו להתפתח, להתקדם, לפעול ולחשוב בצורה עצמאית. זה נכון לגבי תלמיד תיכון, סטודנטית או חייל משוחרר המתלבטים לגבי עתידם ולא מעיזים לפעמים לחלום בגדול.

זה נכון גם לגבי כולנו שממשיכים לעשות דברים מ"כוח ההרגל”.

כשהייתי קטנה היו אומרים אצלנו "ההצלה היא האחריות של הטובעים". נשמע קצת אכזרי, במיוחד במדינה שחולמת להיות מדינת רווחה, ומצד שני – יש באמרה הזאת מסר מאוד חשוב של אחריות אישית למה שמתרחש: אם העובדים לא יתארגנו על מנת לעמוד כצוק איתן נגד אלה שגוזלים את זכותם, אם לא נדע לשלב ידיים ולעבוד ביחד על מנת לדרוש ולהשיג את מה שחשוב לנו: עתיד טוב וברור יותר הכולל בתוכו צדק חברתי והסדר מדיני, אם לא נצא מקבעון מחשבתי מסוכן המוכתב לנו מלמעלה ומציג נוסחה מקובעת שהכל נגדנו! שהכל מפחיד ואנו בסכנה קיומית! אם לא נשכיל להבין שמה שמנהל אותנו ואת החיים שלנו אלו רגשות של פחד והשרדות, אם לא ניקח לידינו את העוז והאומץ כמו משה רבינו, שהוביל את עם העבדים מעבדות לחירות במצב של חוסר סיכויים – אז נמשיך להיות עבדים אילמים וחסרי רצון אישי, התלויים באדונם בכל דבר ועניין.

אני מאחלת לכולנו שנמצא קצת זמן בתוך המולת החג על מנת לחשב את המסלול שלנו מחדש, כפרטים וכחברה, על מנת לא לאבד את הדרך.

ועוד דבר, את הפוסט הזה אני מקדישה לשני ישראלים שהחירות הפיזית שלהם נמנעה מהם וטרם חזרו הביתה למשפחות שלהם.

הראשון הוא אברה מנגיסטו ששבוי בעזה קרוב ל 1000 ימים ואין ממנו בשורה ואף סימן חיים שיאותת למשפחתו ולנו מה עלה בגורלו.

השני הוא הבלוגר אלכסנדר לפשין, שיושב בבית מעצר באזרבייג'אן על כך שהעז לכתוב דברי ביקורת אודות נשיא אזרביג׳אן בעת ביקורו בשטחים השנויים במחלוקת בחבל נגורני קראבאך.

במקרה של שניהם המדינה חייבת להתערב ולפעול על מנת להחזיר את הבנים הביתה. גם הם הילדים של המשפחה שלהם.

מי יתן ובחג פסח הבא הם ייהנו מחירותם, יסבו אל שולחן הסדר עם יקיריהם ויקראו את סיפור יציאת מצרים המופלא.

כשיהודי לוב פגשו את גיבורי מלחמת העולם השניה. או פשוט יותר: ישראלים שצריכים, ובעיקר רוצים, להכיר זה את זה.

2017 ,23 מרץ 

עכשיו במוזיאון לגבורת היהודים במלחמת העולם השניה שבאשדוד בהנהלתו של אפריים פפרני, במפגש מרגש שיזמתי בין מנהלי מוזיאון יהדות לוב, שמעון דורון ואבי פדהצור, לגיבורי מלחמת העולם השניה.  

חברים יקרים,
לא הרבה מכירי את סיפורה הנפלא של יהדות לוב – קהילה כבת 2500 שנים שרובה עלתה לישראל, וגם לא את שואת יהודי לוב. באותה המידה, לא הרבה מכירים את סיפורי הגבורה של גיבורי מלחמת העולם השניה, חלק גדול מהם עלו לארץ מבריה״מ לשעבר בשנות ה-90.

כשאחים נפגשים לאחר שנים בהם לא נפגשו, לא ירצו לדעת מה עלה בגורל אחד של השני בשנים בהם היו רחוקים? ודאי שכן.

לכן מתקיים עכשיו הביקור הזה, ולכן בעוד מספר שבועות יקיימו הווטרנים ביקור גומלין במוזיאון יהדות לוב באור יהודה.

РУ⬇כשיהודי לוב פגשו את גיבורי מלחמת העולם השניה. או פשוט יותר: ישראלים שצריכים, ובעיקר רוצים, להכיר זה את זה.עכשיו במוזיאון לגבורת היהודים במלחמת העולם השניה שבאשדוד בהנהלתו של אפריים פפרני, במפגש מרגש שיזמתי בין מנהלי מוזיאון יהדות לוב, שמעון דורון ואבי פדהצור, לגיבורי מלחמת העולם השניה.חברים יקרים,לא הרבה מכירי את סיפורה הנפלא של יהדות לוב – קהילה כבת 2500 שנים שרובה עלתה לישראל, וגם לא את שואת יהודי לוב. באותה המידה, לא הרבה מכירים את סיפורי הגבורה של גיבורי מלחמת העולם השניה, חלק גדול מהם עלו לארץ מבריה״מ לשעבר בשנות ה-90.כשאחים נפגשים לאחר שנים בהם לא נפגשו, לא ירצו לדעת מה עלה בגורל אחד של השני בשנים בהם היו רחוקים? ודאי שכן.לכן מתקיים עכשיו הביקור הזה, ולכן בעוד מספר שבועות יקיימו הווטרנים ביקור גומלין במוזיאון יהדות לוב באור יהודה.Как ливийские евреи встретились с героями Второй мировой войны. Или проще: израильтяне, которым нужно – и хочется – ближе узнать друг друга.По моей инициативе, в ашдодском Музее героизма еврейского народа в годы Второй мировой войны, которым заведует Эфраим Паперни, прошла трогательная встреча руководителей Музея ливийского еврейства Шимона Дорона и Ави Падецура с героями Второй мировой.Дорогие друзья! Немногие знакомы с потрясающей 2500-летней историей ливийского еврейства, общины, практически все представители которой репатриировались в Израиль. Также не все знают о Катастрофе, постигшей евреев Ливии. С другой стороны, мало кто из них знаком с историями еврейских героев Второй мировой войны, большая часть которых репатриировались в Израиль из бывшего СССР в 90-х годах.Когда братья встречаются после долгой разлуки, они всегда с интересом делятся друг с другом рассказами о том, что им довелось пережить.Именно для этого и была проведена эта встреча, а через несколько недель ветераны Второй мировой посетят Музей ливийского еврейства в Ор-Иегуде.

‎Posted by ‎קסניה סבטלובה – Ксения Светлова‎ on‎ חמישי 23 מרץ 2017