סורים מדברים אל ישראלים על סוריה

15972724_1309595669100527_148481618869824301_o

ישראל איננה אי. אנחנו לא חיים בבועה. לכן עלינו לתחזק ולפתח קשרים עם הגורמים המתונים בכל החזיתות, ובמיוחד בחזית הסורית.

לכן שמחתי להנחות הערב כנס ייחודי בו התארחו פעילים מהאופוזיציה הסורית כאן בישראל.

שמענו את סיפוריהם האישיים המתרחשים לא כל כך רחוק מהגבול הצפוני שלנו, אך רחוק מהעיניים והאוזניים הישראליות והבינלאומיות.

סירוואן, עיתונאי סורי ממוצא כורדי, שעזב את ביתו בקמישלי שליד הגבול הטורקי, ועדיין נרדף על ידי משטרו של אסד, סיפר על משפחתו שעדיין גרה שם.

עיסאם, שהתגורר במרחק כמה דקות מהגבול, בצידה הסורי של הרמה. סיפר אודות משפחתו הסובלת ממשטר אסד, רק בגלל שהוא מעז לספר בעולם אודות המלחמה.

במהלך הכנס, שהופק על ידי מכון טרומן באוניברסיטה העברית, התפרצו כמה פלסטינים שהיו בקהל והטיחו האשמות כלפי הדוברים הסורים, על כך שהם באים לדבר בפני ישראלים. הזכרתי להם שישראל היא מדינה דמוקרטית וזכותם להביע את דעתם. הזכרתי להם גם את הכנסת האורחים ששני העמים שלנו נודעים בה. לשמחתי הם לא הצליחו להרוס את הערב, ויצאו מהאולם.

שנת 2017 לא צפויה להיות קלה. לאחר הקרב על חאלב, חיזבאללה התחזק מאוד ולא בלתי נמנע שארגון הטרור הרצחני הזה ימשיך לנסות ולהתקרב לאזור הגבול ברמת הגולן. מבחינתנו זהו קו אדום ואנו צריכים להיערך למצב כזה על מנת שלא נופתע.

כדי לבלום את האויבים המשותפים לנו ולאנשים שפויים וחפצי חיים בסוריה, כדאי בין היתר שנקשיב ונפתח את העיניים מול שקורה מעבר לגבול הסורי – ולא רק באיסוף מודיעין, גם ביצירת קשרים וכריתת בריתות עם אנשים בעלי ערכים משותפים עימנו, כמו האורחים המיוחדים שהגיעו הערב לירושלים.

אני מודה לפרופסור רוני שקד ונעמה שכטר ממכון טרומן, לניר בומס ומורן לבנוני על ארגון הכנס החשוב הזה ועל שהזמינו את הדוברים המעניינים, שחשוב היה שקולם יישמע.

אנחנו לא צריכים את הועידה בפריז כדי לדעת מה טוב לנו לעשות ואיך לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית

 

חברים יקרים,
יוזמות בינלאומיות הן חשובות, אך אף אחד לא יוכל לפתור את הסכסוך עבורנו, כשם שאף מדינה בעולם לא תספר לנו איך אנו צריכים לשמור על ביטחוננו.

את השאלות הקשות בנושא הביטחון אנו חייבים לשאול.
השיח המדיני צריך להתנהל ולהפסיק להיות מטואטא מתחת לשטיח כפי שקורה היום בחסות הממשלה.

היום, 250 אנשי צבא בדימוס, מפקדים למען בּיטחון ישראל, יצאו בקמפיין בוטה, קשה – אך נכון והכרחי, כשתלו כרזה המציגה לעוברים ולשבים תמונת מראה: כיצד תראה המדינה הדו לאומית אליה אנו מובלים.

במאמרי שהתפרסם היום במעריב (המאמר המלא כאן: https://goo.gl/bMZgmc) המוקדש לסוגיית ההפרדות מהפלסטינים, שאלתי שאלות קשות וניסיתי לענות עליהן.

הסברתי כי בעוד אצל האירופים האתגר הוא שילוב ואינטגרציה של המהגרים המוסלמים כדי להפחית את הסיכונים, אצלנו המשימה היא הפוכה לגמרי – היפרדות מהפלסטינים. נכון, הטרור לא יעלם בין לילה. אך כשהפלסטינים לא יהיו חלק מהמרחב בו אנחנו חיים, ויחיו במרחב משלהם, הוא יורחק.

אין לנו את הפריבילגיה שלא להחליט. אסור לנו לוותר על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

15977531_1307906189269475_1191656760570151176_n

יש שופטים בישראל אך אין מנהיגים

15894755_1298446203548807_4660314453199205909_n

היום קבע בית המשפט כי אלאור אזריה לא פעל על פי ערכי צה״ל, אלא על פי שיקול דעתו הפרטית ובאופן שלא רלבנטי לנתונים בשטח.

בין אם מרוצים מהחלטת בית המשפט או לא – חייבים לכבד אותה, אחרת נגיע למצב של אין דין, אין דיין ואין שלטון החוק.

במהלך תקופת המשפט חברו פוליטיקאים מממשלת ישראל ושורותיה, אנשי ציבור וצבא לקהל שהביע תמיכה באזריה, תמיכה שאיבדה כל רסן ועברה את כל גבולות ההסתה ונורמות השיח הלגיטימי.
במהלך ההסתה הפרועה והדברים הנוראים שנאמרו בגלוי ובבוטות, לא קם אף מנהיג בממשלת ישראל שיעצור את המגמה הזו ויפעל להרגעת השיח והחזרתו לגבולות הלגיטימים. וכשקם שר הביטחון יעלון ואמר דברים שאנו מצפים ממנהיג ושר במעמדו , הראו לו את הדרך החוצה כאילו הוא הבעיה.

להפך, הפוליטיקאים עשו הון פוליטי מהמשפט. באופן אבסורדי הם מתלוננים מחד על הטייה פוליטית במערכת המשפט אך מאידך ממשיכים לקדם את הפוליטיזציה של המערכת המשפטית. במקום להרגיע את הרוחות ולהוות דוגמא כיצד פועלת דמוקרטיה בשעת משבר.

במעשיהם הבלתי אחראים והאנטי ממלכתיים, הם מערערים את המבצר האחרון השומר עלינו מפני רמיסת החוק.
חוסר שביעות רצונם מתוצאות המשפט היא מסוכנת ומעבירה מסר הרסני למי שהחוק ביניהם הוא בגדר המלצה לא מחייבת.

עם כל הכבוד לזכותם של תומכי אזריה להביע כאב ותמיכה, חייבים להקפיד שהשיח יתנהל בכלים וערוצים הולמים ולא באופן המוביל לאנרכיה. כמו שהתנהל בתקופת הדיון:

אי אפשר לשכוח את ההתנפלות על העתונאי אמנון אברמוביץ׳ שנכח באחד הדיונים. אברמוביץ׳ בעל צל״ש ופצוע מלחמה קשה נאלץ לשמוע חרפות וגידופים קשים ומעוררי חלחלה של אדם שהביע צער על כי לא נשרף למוות.

אני קוראת לאחראים בממשלת ישראל לעשות חשבון נפש ולפעול לשיקום הערכים החברתיים והדמוקרטים החיוניים לנו כדי לשמור על חברה שפויה השואפת לרפא את השסעים האיומים שבה. אם לא יפעלו בהקדם, נאבד את המכנה המשותף המועט שנותר לנו ואת היכולת לשמור על הבית הלאומי שלנו.

לא נוותר על צרכי הביטחון של ישראל. לכן, היפרדות מהפלסטינים זהו אינטרס ישראלי!

לא נוותר על צרכי הביטחון של ישראל. לכן, היפרדות מהפלסטינים זהו אינטרס ישראלי!

האזינו ושתפו. על פגישתי עם ג'יבריל רג'וב, בכיר ברשות הפלסטינית ומקורבו של אבו מאזן.

חברים יקרים, בסוף השבוע האחרון נפגשתי עם רג'וב במשרדו ברמאללה.
שמעתי על נכונות הפלסטינים להגיע להסדר.

ברור וידוע שהסדר מדיני שיענה על דרישות הביטחון שלנו וישים סוף לשליטתנו על עם אחר זהו צורך ביטחוני ישראלי שאין בלתו.

איש לא יפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני עבורנו – לא מועצת הביטחון של האו"ם, לא ממשל אובמה היוצא ולא ממשל טראמפ הנכנס.

הדבר היחיד שישמור על הביטחון של ישראל, ויבטיח את המשך קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא הסדר קפדני, מפורט ויציב שישמור על היתרון הדמוגרפי שלנו, ייצור יציבות ביטחונית ויתקבל באהדה ע"י העולם כולו.

ראיון בגלי צה"ל

עוד נאום עוד או״ם אך האחריות היא רק בידיים שלנו

15747849_1293963610663733_7220256704972169256_n

חברים יקרים,
כבר יומיים כולם הופכים ודשים בנאומו של ג׳ון קרי שעוד רגע כבר לא יהיה חלק מהממשל האמריקאי, מחפשים את הבעד והבנגד אבל שוכחים את הדבר החשוב באמת: הישועה לא תגיע מבחוץ, לא ממחמאות ולא מתוכחות אלא מהובלה מנהיגותית אמיתית המגיעה מתוכנו.
זוכרים את השיר של מלחמת ששת הימים? ״נאצר מחכה לרבין שיחכה ולא יזוז״ השיר שגימד את נאצר והפך אותו לנגרר מול מנהיגותו והובלתו של יצחק רבין ז״ל.
זו היתה התפיסה הישראלית באותן זמנים: אנחנו מובילים ואנחנו מנווטים. היום אנו עסוקים במי אמר מה וראש הממשלה שלנו מחכה שמישהו יזיז אותו. הוא לא יוזם אלא נגרר. זנב לשועלים ולא ראש לאריות.

אני מזכירה לכולנו שמדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שלא ציפו לראות לאן נושבת הרוח אלא לקחו יוזמה ובנו מדינה-יש מאין.
לכזו מנהיגות אנו זקוקים, לא לפוליטיקאים המתמקחים עם נאום כזה או אחר או מחפשים פטרונים חדשים.

קרי מחדד בתחילת נאומו כי האינטרס של ארה״ב הוא לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. במצב הנתון נתניהו ליברמן ובנט גוררים אותנו להכניס לתוך הדמוגרפיה הישראלית מיליוני פלשתינים,שתוך זמן קצר ישנו את פני מדינת ישראל לחלוטין ובכך תם הסיפור הציוני.

את הסיפור הציוני התחיל בודדים משוגעים לדבר ונחושים להציל את עם ישראל ולבנות לו בית לאומי במדינת ישראל. המנהיגות האמיצה, העוצמתית והנחושה של מובילי הציונית הביאו לתמיכה בינלאומית והקמת המדינה ב-1948. המנהיגות של בן גוריון קידמה את המדינה הצעירה שהתמודדה עם עליית מצוקה גדולה בכלים מצומצמים אבל הרוח הנחושה והראש היהודי המפורסם בחוכמתו היו כלי העבודה שהתמודדו עם הכל.

אנו לא צריכים לשבת ולצפות ל-20 לינואר כשטראמפ יכנס לבית הלבן ולא לפטרון כזה או אחר, שיוביל ויושיע אותנו. אנו צריכים לשוב למקורות ולהתחבר לעוצמה שבנתה את המדינה הזו.
כשהיינו באמת מחוברים לעצמנו ומהותנו הצלחנו בגדול וגרמנו למדינות העולם לרצות בקשר עימנו. ההסתמכות על פטרון כזה או אחר, היא חולשה ואובדן מנהיגות.

אנו צריכים להגדיר בכנות לעצמנו מה אנו רוצים להיות: חזקים וחכמים לטווח ארוך או חזקים ומתריסים לזמן קצר?
הגיע הזמן לחזור לישראליות שפויה, להוביל תהליכים במנהיגות אמיתית ולהכריז על מדינה בעלת גבולות מוגדרים מוסכמים כדי להמשיך ולקדם את עוצמתה של מדינת ישראל.

״לעולם לא עוד״ היא עוד סיסמא ריקה מתוכן?

img_2926
הטבח בחלב, הסכומים המזעריים שמשרד החוץ משקיע בעזרה הומניטרית, על הקשר הישיר בין רודנות לכאוס ועל הביקור שלי בסוריה לפני עשור.

כאשר תושבי חלב רצו לעלות על אוטובוסים שיקחו אותם מחוץ לעיר, לאחר שחיכו בקור מקפיא בלי מזון ומים במשך שעות, הם גילו שהאוטובוסים בכלל עלו באש. כי הכוחות שכבשו את העיר מעדיפים לראות את כולם מתים, כלומר את מי שנשאר בחיים לאחר ההפצצות הכבדות של חיל אוויר הרוסי והסורי.

האם מדובר בטיהור אתני? אין ספק. פשע נגד אנושות? בוודאי. העדר עניין כלשהו של הקהיליה הבינלאומית בזוועות הסוריה? לגמרי.

והנה עוד מחשבה מציקה בהקשר זה.
חלב איננה העיר הראשונה שסופגת מהלומות כבדות. עד שהחל המצור עליה, בסוריה נרצחו יותר מחצי מליון בני אדם – רובם המוחלט גברים, נשים, ילדים, קשישים חסרי ישע, עיתונאים ועובדי סיוע, עריקים מצבא אסד, מתנגדים למינהם, אנשים אקראיים שאתרע מזלם להימצא באותה עת בחומס, חמה, ג'ותה המזרחית או אידליב.
המלחמה הזאת נמשכת כבר כמעט שש שנים ויש היתכנות שתמשך עוד מספר שנים ועוד אלפים רבים ייהרגו.
אז מדוע אף אחד לא מתערב? למה לא עוצרים את הטבח המתוקשר כל כך?

מסתבר שמאז מלחמת העולם השניה לא נוצרו שום מנגנונים אפקטיביים לעצירת קונפיליקטים אלימים כאלה. אף אחד לא עצר את הטבח ברואנדה, אז מזכ״ל האו״ם בוטרוס בוטרוס גאלי אמר את המשפט הנודע "לא ידענו שאפשר לבצע רצח עם בעזרת מצ'טה".
אך עכשיו כולם יודעים שאפשר. האם זה עצר את הטבח בסודאן? בוסניה? ליבריה? אנגולה? תימן?
השיקולים של המעצמות הן אותם השיקולים שהיו קיימים כאשר אף אחד לא התערב למען יהודים – כלכליים, פוליטיים, צרים מאוד.
ערכי ההומניזם והאנושיות לא נלקחים בחשבון. לא אז ולא היום.

רוסיה לא סופרת את הקורבנות הסוריים, אבל גם ארה"ב ואירופה לא. כי הם יודעים איך זה ייגמר – עוד כיבוש, עוד ממשל כושל, עוד פיאסקו פוליטי. המסר הוא חד וברור.

"לעולם לא עוד" היא רק סיסמא. הזוועה יכולה להתרחש בכל מקום, בכל שעה. אז הדיון במוסדות האו"ם ופורומים אחרים חייב להתמקד היום בדיוק בזה – ביצירת מנגנון אפקטיבי יותר שיסייע לאנושות לארגן את עצמה ולמנוע טבח נוסף, גם אם בשביל זה נצטרך לפרק את האו״ם עצמו וליצור גופים חדשים ומה שלא פחות חשוב, אידאולוגיה חדשה שתתנער מהלאומנות הקיצונית, מהשמחה לאיד ומחוסר מעש נפשע.

יצא לי לבקר בסוריה ב 2006. הייתי אז עיתונאית, כתבת לענייני ערבים והצטרפתי לצוות הפקה ממוסקבה שעבד אז על סרט מרתק ושמו "מלחמת העולם השלישית החלה". לא הגענו לחלב, כי כל הראיונות עם ראשי המחבלים אותם אירח בשאר אסד נערכו בדמשק. הראיונות הללו אושרו על ידי השלטונות, אך אף גבר או אישה לא רצו להתראיין בשוק על שום נושא וברחו מהצוות שלנו כמו מאש. אני זוכרת את העוני, את המהנדסים הסוריים שעבדו בלבנון בתור מלצרים ומנקים כי לא יכלו למצוא תעסוקה, אם סורית שבנה הסטודנט נעלם מביתו לאחר שסיפר בחבורה של סטודנטים בדיחה על אסד, את הדגל הישראלי שצוייר על האדמה בכניסה לאחת האוניברסיטאות בדמשק- מי שרצה להיכנס, דרך על הדגל.

ניסינו לצלם מהאוטו, אך השומרים באוניברסיטה איימו להתקשר מיד למשטרה.. על פניו העיר נראתה שלווה. קצת תיירים איראניים באזור המסגד סיידה זיינב, הרבה תנועה בערבים בבתי קפה, עושר מופלג של מקורבי אסד – את בן דוד שלו ראמי מכלוף כינו אז מר עשרה אחוזים, כי הוא קיבל עמלה על כל סחורה שנכנסה לסוריה. אבל מתחת לפני השטח הבעבוע היה גדול.

כמה חודשים לאחר הביקור שלי תועד בעיר קרב יריות בין פעילי אל-קאעידה לבין כוחות הביטחון הסוריים, וזה היה רק קצה הקרחון. מי שבמערב או במזרח מתגעגע לרודנות כזו, צריך לדעת שסופה להיגמר בהתקוממות, כאוס וטרור.

בשאר אסד החל את דרכו דווקא ב"אביב הדמשקאי", אך במהרה התנער מהמהלך הזה, עצר את כל הליברלים שהאמינו בכך שהנשיא הצעיר יבחר בדרך של שינויים הדרגתיים, והידק את קשריו עם איראן וחזבאללה.
בעלי הברית הנאמנים הללו בסיוע רוסי נדיב סייעו לו לכבוש את חלב. אם זה ימשך – והמלחמה הסורית היום מאוד רחוקה מסיומה, חשוב לזכור את זה – הם יגבו את המחיר בבוא היום. את המחיר הזה נשלם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל.

ומה בנתיים? בישראל ישנם מספר ארגונים אציליים – ארגוני זכויות אדם שעוזרים במהלך שנים רבות לפליטים הסוריים הנמצאים במחנות פליטים בירדן או במחנות מעבר ביוון ומקומות אחרים באירופה. המדינה כמעט ואינה מתקצבת את הארגונים הללו, למרות ההתחבויות שמוגדרות בחוק. ההוצאה על עזרה הומניטרית בתקציב של משרד החוץ עומדת על סכום זעום ביותר של מספר מליוני שקלים, הרבה מתחת למה שמדינת ישראל כחברה בארגונים בינלאומיים מחוייבת לתת.

אז עם כל הכבוד ליוזמות אזרחיות, ויש הרבה כבוד, ממשלת ישראל היא שחייבת למלא את חלקה.
לא לנו לפתור את המשבר בסוריה, אבל אפשר לעשות את מה שביכולתנו – להעניק עזרה וסעד – וגם להרים קול זעקה על מה שמתרחש מעבר לגבול שלנו, במרחק נסיעה קצר יחסית מתל-אביב וירושלים.

אם לא נעשה זאת ומיד, לעולם לא נוכל להגיד עוד בפאתוס והתרגשות את המילים החשובות כל כך "לעולם לא עוד". לא כקורבנות, וגם לא כעומדים מהצד.

בתמונה: אני מצולמת על רקע דמשק, בבית קפה על ג׳בל קסיון המשקיף על העיר (2006).

שנתיים בשבי החמאס

img_2760

חברים יקרים, על אברה מנגיסטו שמעתם?

אברה הוא אזרח ישראלי שהיום ימלאו שנתיים להימצאותו בשבי החמאס. מדובר בצעיר תשוש נפש עם רקע קשה של עוני, שכל חטאו היה שנקלע לגבול בין ישראל לעזה.

משפחתו המסורה של אברה עושה לילות כימים על מנת לפעול לשחרורו, אך נתקלת בכתף קרה מצד מקבלי ההחלטות פעם אחר פעם.

נפגשתי בחודש שעבר עם משפחתו של אברה, ושמעתי את סיפורו הקשה. כרגע לא ידוע דבר באשר לגורלו, והמשפחה נתונה לחסדי הרשויות שכאמור לא מגלות שום רגישות או נחישות לעניין שחרורו.

מנגיסטו באמהרית משמעותו "שליט". האם ראש הממשלה ושר הבטחון היו מתעלמים כך ממשפחתו, אם צבע עורו היה שונה ואם שם משפחתו היה שליט?

על פגישתי עם משלחת סעודית, בלוף "ההסדר האזורי" שמספר לנו נתניהו, ו"חלק" מירושלים שכבר לא נמצא בישראל.

13640762_1147091105350985_5524570265399289024_o

23.07.2016

חברים יקרים, השתתפתי אמש במפגש נדיר שהתקיים בא-ראם (שכונה במזרח ירושלים) בין משלחת סעודית רמת דרג לחברי כנסת מהאופוזיציה.

ראש המשלחת, אנוואר אל-עשקי, כבר ביקר מספר פעמים בארץ, נפגש עם מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד, ובכל אותן הפעמים הוא בא להעביר מסר חשוב:

"יוזמת השלום הערבית עדיין נמצאת על השולחן!"

כדי להניע אותה, ממשלת ישראל חייבת לחדש את המו"מ עם הצד הפלסטיני, להתקדם לעבר ההסדרה שתביא להקמת מדינה פלסטינית בתמיכת כל המדינות שחתומות על היוזמה.
לא פחות ולא יותר.

כל פעם שתשמעו כיצד ראש הממשלה שלנו מתגאה בשיפור היחסים של ישראל עם המדינות הערביות באזור, זכרו את המילים של אנוואר אל-עשקי איתו נפגשתי, המקורב מאוד למלך הסעודי: "כולנו פלסטינים!".

כזכור, היחסים עם מדינות האזור היו בשיאם לפני קצת פחות מעשור.
התנהלו אז מגעים בין ישראל לראשת הפלסטינית, אז אישררו את היוזמה לא רק כל המדינות הערביות – אלא גם המדינות האיסלאמיות, ועיתונאים ישראלים דיווחו על כך מריאד בירת סעודיה.
לאחר הסכמי אוסלו נחתם ההסכם ההיסטורי עם ירדן ונפתחו בארץ נציגויות ושגרירויות של מדינות ערביות נוספות כמו קטאר ועומאן.

אמשיך בכך שאגיד את המובן מאליו – בלי ההתקדמות במישור הפלסטיני, לא תהיה התקדמות בהתפתחות היחסים הבילאטרליים עם מדינות האזור גם כן. זה ברור לסעודים, זה ברור גם למצרים ולירדנים ורק לפני מספר ימים דיבר על כך השגריר הירדני שהשתתף בדיון של השדולה למען שיתוף פעולה אזורי בכנסת.

יש רק גורם אחד שמתכחש לכך ומנסה למכור לישראלים את הבלוף שלו: ראש הממשלה שסבור שצריך להמשיך לנהל את הסכסוך במקום לעבוד על הפתרון שלו.

את הסכסוך הישראלי פלסטיני, חברים, אנו חייבים לפתור לא רק כדי לשפר את מערכת היחסים עם מדינות האזור, ולא רק כדי להקטין את נפח הטרור, אלא גם על מנת לעצב את גבולות המדינה שלנו ולשמור עליהם היטב, להפסיק את טרגדית השליטה שלנו על עם אחר שאינו רוצה להיות נשלט ובצדק – וגם כדי לשמור על הצוויון של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אני רואה ביוזמת השלום הערבית את חגורת התמיכה שיכולה לבלום את הזעזועים ולחזק את ידי אלו שמאמינים בפשרה ובהסדר ולא ב"לנצח נחיה על חרבנו".

בירכתי את חברי המשלחת שהפגישה איתם נערכה באופן אירוני באותו חלק של מזרח ירושלים שנמצא מעבר לגדר, מעבר למחסום קלנדיה, ושנטול כל סימן של ריבונות ישראלית, וייחלתי לכך שנוכל בפעם הבאה לארח אותם בכנסת ולהחזיר ביקור בריאד.

לפני מספר ימים בדיון של השדולה למען שיתוף פעולה אזורי אמר סגן השר איוב קרא ש"טוב שכן קרוב מאח רחוק".
השכנים הקרובים אלו הפלסטינים, שבסופו של דבר, למרות כל המשברים והזועות נצטרך לדבר איתם, ולא עם שייחים סעודים או עם אמירים קטאריים.

גדר הפרדה

13620162_1134056159987813_2063146516688402495_n

04.07.2016

אין שלום, אין ביטחון, אין אפילו גדר הפרדה במקומות הכי רגישים ופגיעים (גם לא ליד ביתה של אריאל הלל יפה ז"ל) – ‫#‏הפייסבוק_אשם‬

חברים יקרים,
ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו שוב בוכה: "לא נותנים לנו למשול".
השר אלקין מתלונן ש"מכריחים אותו" לבנות דירות גם לערבים ולא רק למתנחלים, השר כץ רוצה נמל בעזה (שיחזק את שלטון החמאס), השר ארדן זועק ומזדעק ש"האיש הרע" מפייסבוק מונע מאזרחי ישראל ביטחון, שרים אחרים שוב קוראים לבנות מלא-מלא בתגובה לטרור, ובינתיים, הדם של הקורבנות התמימים, ביניהם גם ילדה בת 13, ממשיך להשפך כמיים.

בעוד ראש הממשלה נהנה מביקור המלכים (שגם עולה בהתאם) באפריקה והשר ארדן יחד עם השרה שקד נאבקים בטכנולוגיה – כלומר בטחנות הרוח, אף אחד לא באמת נדרש לשאלת הביטחון הבסיסי ביותר של אזרחי מדינת ישראל.

מה הכוונה בביטחון?
בעיני, לדאוג לביטחון זה לדאוג לכך שגדר התיל שעוברת ליד ביתה של משפחת הלל יפה לא תהיה פרוצה – ביום א' ראיתי במו עיניי פרצות רבות מספור בגדר הזאת שאמורה להפריד בין המשפחות לבין המרצחים שבאים לבצע את זממם.
לדאוג לביטחון זה להשלים את הגדר באזור דרום הר חברון – באופן מפתיע הממשלה הימנית ביותר שהיתה כאן אי פעם, לא ממהרת להבטיח את בטחונים של אל שגרים באזור הכי מתוח, שבינתיים נהיה לשטח הפקר.
לדאוג לביטחון זה כמובן לוודא שמאבטחים יעברו את האימונים הנדרשים ושיהיו ברשותם כלי הנשק הדרושים, וגם העזרים הטכנולוגיים החיוניים.

זה שקר וזאת הזיה לטעון כי פתרון לטרור הוא בניה בהתנחלויות.

אם יבנו שרי ישראל עוד 42 דירות בקרית ארבע, האם מחבלים שטופי שנאה ישתכנעו סופית כי לא כדאי לפנות לאלימות?
בניה בשטחים אולי משיגה יעד אחר – הרס של כל אפשרות לכך שאי פעם נהפרד מהקולקטיב הפלסטיני, שבחלקו הגדול עוין את ישראל.
אבל זו כבר שאלה אחרת, אולי חשובה אפילו אף יותר.
זוהי שאלה של מדיניות.

מי שיוצא היום בהצהרות חסרות אחריות אלה חייב להכריז בפה מלא ולומר איך הוא או היא רואים את מדינת ישראל בעוד עשור, או בעוד שניים או שלושה עשורים – האם הם רואים מדינה מהים עד הירדן, בה היהודים הם מיעוט ששולט על הפלסטינים שאינם אזרחי מדינת ישראל?

האם אלקין, שקד, אריאל ושות' בטוחים שזה מה שימגר את הטרור? או שבעצם אולי השלימו עם כך שזה מחיר הדמים שאנו, אזרחי מדינת ישראל חייבים להמשיך לשלם על מנת להגשים את החלום המשיחי שלהם?

ואם לא כך הדבר, אם ראש הממשלה ומקצת השרים בממשלתו חושבים שמדינה דו-לאומית תביא את החורבן על המדינה היהודיתף האם בניה מסיבית בשטחים לאחר כל פיגוע תסייע לישראל להיפרד מהפלסטינים או להיפך?

כל עוד הדיון נשאר פופוליסטי וזול, בעצם דיון ללא דיון אמיתי ומעמיק, אנשים שמקדמים אג'נדה משיחית קיצונית ימשיכו לזרוק ססמאות ריקות כמו "הפתרון לטרור היא בניה בשטחים".

אנחנו ורק אנחנו, אזרחי ישראל שיודעים שהמשך החיכוך היומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית שנשלטת על ידינו יביא להמשך של אותו הדבר – טרור ומוות, חייבים לומר את דברנו.
אין פתרונות קלים או קסומים, הלוואי שהיו.
אנחנו חייבים להמשיך לחתור בכל כוחנו להיפרדות במסגרת נוסחת שתי המדינות לשני העמים (אי אפשר להמציא את הגלגל כל פעם מחדש), ולשם כך אנחנו חייבים לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם אלה שחולמים על אותו הדבר בצד השני.

שלום עושים עם אויבים, לא עם ידידים, כידוע.
אני קוראת לכולם לא להיכנע לשטיפת מוח היומיומית שמצביעה על הפייסבוק, על חנין זועבי, על התקשורת, או על אנשים חושבים ופרגמטיים שמעזים לבקר את מדיניות הממשלה מכל הקשת הפוליטית – לא כל אלו הם האשמים במצב שלנו. ל"מצב" יש אמא ואבא – קוראים להם ממשלת ישראל ובנימין נתניהו.

אנחנו עם חפץ חיים, ולכן, נמשיך להיאבק למען ההישרדות והשגשוג שלנו במדינת ישראל, המדינה היחידה של העם היהודי.
אל תתנו להפחדות, שקרים והסתה לבלבל אתכם.

בתמונה: הגדר הפרוצה ליד ביתה של אריאל הלל יפה ז"ל שנרצחה במיטתה בקריית ארבע.

אריאל הלל יפה ז״ל

13533201_1133253793401383_1368809150829359188_n

03.07.2016

אני חוזרת מניחום אבלים בקרית ארבע, בביתה של אריאל הלל יפה ז״ל.

ההרגשה בבית היא של חוסר אוויר, מחנק נוראי של דמעות שלא מפסיקות לזלוג, כאב חד שמפלח את הגוף מבפנים.
דיברתי עם האם. היא נראית כמו שנראה אדם שהוציאו לו אחד מאבריו הפנימיים בזה הרגע, מדממת, מתקשה לנשום.

אני מעבירה כאן את בקשתה ומוסיפה גם את קריאתי. בואו לנחם, בואו להביע סולידריות. אל תמצאו תירוצים, פשוט בואו.
אנחנו עם אחד, חשוב להיות יחד בעת צרה. דין קרית-ארבע כדין תל-אביב או ירושלים.

את המחשבות שלי בדבר ״המצב״ ודרכים להתמודדות אתו אני משאירה לפוסט אחר ומצפה זאת גם מכם. בואו נכבד את זכרה של הלל ואת רוח האחדות ששררה היום בבית הקטן בקרית -ארבע שם התייתמה לנצח אחת ממיטות הילדים.