״ארץ חופשית – עיתונות חופשית״, אמר הסופר והמחזאי אפרים קישון ז״ל. ומה מצבה של ישראל?

3 מאי .2017

חברות וחברים יקרים,

יום חופש העיתונות הבינלאומי החל היום, הוא לא יום חג עבורנו בישראל. כדאי שנהפוך אותו לקריאת חירום!

במדד חופש העיתונות הבינלאומי שפורסם לפני כשבוע, ישראל נמצאת במקום ה-91, בין מדינות כמו גאנה ונמיביה. ממדינה בה שורר חופש עיתונות הפכנו למדינה בה העיתונות "חופשית למחצה”, כהגדרת המדד.

אך בל נטעה. אותם מהלכים הפוגעים בתקשורת להם אנו עדים הם אינם יד המקרה. מקורם של חלק גדול ביד מכוון מלשכת ראש הממשלה.

נתניהו מעדיף תקשורת שאינה ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״. יותר בכיוון של כלב הפודל של הממשלה.
רק לאחרונה נחשפה פרשת תיק 2000 שהציגה בפנינו תמונה קשה: ראש הממשלה מנהל סחר-מכר עם עורך עיתון חשוב על סיקור ידידותי תמורת הטבות כלכליות ואחרות. וגם בחלקו של המו״ל המדובר בפרשה יש טעם לפגם.

תגובות מתלהמות היורדות לרמה האישית כלפי עיתונאים – מגיעות גם הן מלשכת נתניהו ומהליכוד. אלו מתורגמים לאלימות כלפי עיתונאים.

אנו שומעים על יותר ויותר מקרים של פגיעה בהם על ידי כוחות הביטחון, צבא ומשטרה וגם אזרחים מוסתים.

כחלק מציד המכשפות, עיתונאים מוזמנים לבתי משפט ולא כי עברו על החוק – רק כי הם ממלאים נאמנה את עבודתם העיתונאית.

* * *
אני מצדיעה לעיתונאים ולעיתונאיות בתקשורת הישראלית שממשיכים לעשות את עבודתם נאמנה למרות צייד המכשפות הציבורי.

ללא עיתונאות חוקרת וחופשית, לא היו נחשפות פרשות שחיתות, אנשים רמי דרג היו ממשיכים לגנוב מאיתנו, לאנוס, ולמעול באמון הציבור.

כעיתונאית בעצמי שעבדה במשך 14 שנים ברחבי המזרח התיכון טרם, למדתי כמה אין תחליף לעיתונות חוקרת, אמיצה ובלתי תלויה, ולכן, עם היבחרותי לכנסת הקמתי את השדולה לחופש הביטוי והעיתונות ואעשה כל דבר שאוכל כדי לשמור על כל אלו.

( צילומים: פלאש 90, העין השביעית, לוי וינטר, רונן פדידה, AVI, אלדד רפאלי, יונתן בלום, אייל יצהר, תמר מוצפי)

החרות האמיתית מתחילה באמונה שיש בכוחנו לשנות ולהשתנות!

10 אפריל .2017

חברות וחברים יקרים,
עוד מעט נסב על שולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח, המכונה גם חג החירות.

פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שפסח זה בעיקר מסורת עתיקה ויפה, שולחן החג ואפיקומן לילדים. אבל המסר של פסח הוא הרבה יותר עמוק מזה: הסיפור של יציאת מצרים מראה לנו שגם אלה שאין להם כלל אמונה ביכולתם, אלה שתלויים בכל דבר בדבר אדונם, אלה שהורגלו לא לחשוב לבד – גם הם יכולים לצאת למעבדות לחרות!

לעבדות יכולות להיות צורות רבות ושונות. גם עבודה של עובד או עובדת קבלן העובדים תמורת שכר מינימום ולא מקבלים את הזכויות הבסיסיות – זוהי עבדות מודרנית.

גם אי הידיעה האם תהיה לך פרנסה מחר? כי האדון הגדול שם למעלה יושב ותולש עלי חרצית באומרו "כן יפתח התאגיד, לא ייפתח התאגיד” – זו צורה של עבדות.

ויש גם את העבדות הגרועה מכל, העבדות המחשבתית שמונעת מאתנו להתפתח, להתקדם, לפעול ולחשוב בצורה עצמאית. זה נכון לגבי תלמיד תיכון, סטודנטית או חייל משוחרר המתלבטים לגבי עתידם ולא מעיזים לפעמים לחלום בגדול.

זה נכון גם לגבי כולנו שממשיכים לעשות דברים מ"כוח ההרגל”.

כשהייתי קטנה היו אומרים אצלנו "ההצלה היא האחריות של הטובעים". נשמע קצת אכזרי, במיוחד במדינה שחולמת להיות מדינת רווחה, ומצד שני – יש באמרה הזאת מסר מאוד חשוב של אחריות אישית למה שמתרחש: אם העובדים לא יתארגנו על מנת לעמוד כצוק איתן נגד אלה שגוזלים את זכותם, אם לא נדע לשלב ידיים ולעבוד ביחד על מנת לדרוש ולהשיג את מה שחשוב לנו: עתיד טוב וברור יותר הכולל בתוכו צדק חברתי והסדר מדיני, אם לא נצא מקבעון מחשבתי מסוכן המוכתב לנו מלמעלה ומציג נוסחה מקובעת שהכל נגדנו! שהכל מפחיד ואנו בסכנה קיומית! אם לא נשכיל להבין שמה שמנהל אותנו ואת החיים שלנו אלו רגשות של פחד והשרדות, אם לא ניקח לידינו את העוז והאומץ כמו משה רבינו, שהוביל את עם העבדים מעבדות לחירות במצב של חוסר סיכויים – אז נמשיך להיות עבדים אילמים וחסרי רצון אישי, התלויים באדונם בכל דבר ועניין.

אני מאחלת לכולנו שנמצא קצת זמן בתוך המולת החג על מנת לחשב את המסלול שלנו מחדש, כפרטים וכחברה, על מנת לא לאבד את הדרך.

ועוד דבר, את הפוסט הזה אני מקדישה לשני ישראלים שהחירות הפיזית שלהם נמנעה מהם וטרם חזרו הביתה למשפחות שלהם.

הראשון הוא אברה מנגיסטו ששבוי בעזה קרוב ל 1000 ימים ואין ממנו בשורה ואף סימן חיים שיאותת למשפחתו ולנו מה עלה בגורלו.

השני הוא הבלוגר אלכסנדר לפשין, שיושב בבית מעצר באזרבייג'אן על כך שהעז לכתוב דברי ביקורת אודות נשיא אזרביג׳אן בעת ביקורו בשטחים השנויים במחלוקת בחבל נגורני קראבאך.

במקרה של שניהם המדינה חייבת להתערב ולפעול על מנת להחזיר את הבנים הביתה. גם הם הילדים של המשפחה שלהם.

מי יתן ובחג פסח הבא הם ייהנו מחירותם, יסבו אל שולחן הסדר עם יקיריהם ויקראו את סיפור יציאת מצרים המופלא.

על חופי הטורקיז של איי סיישל, אנטולי ואני אמרנו זה לזו כן.

4 אפריל .2017

הטקס היה פשוט וצנוע. יקירינו וחברינו הקרובים היו שם לצדנו ברגע המיוחד הזה.

מי שנעדרה מהטקס היפה והמרגש הזה זו הרבנות האורתודוקסית, לה מונופול על הנישואין במדינת ישראל.
שנינו הרגשנו שליישות הזאת אין שום ק
שר ליהדות שלנו, ולא נסכים שייאלצו אותנו ביום המאושר בחיינו לשחק על פי כללי משחק שזר לחיינו שלנו.

לאף אחד אין בעלות על היהדות, ולא ייתכן שבמדינה יהודית ודמוקרטית לגוף דורסני אחד יהיה מונופול מוחלט ופולשני על חיינו!

אני מאחלת ומייחלת לכך שבעתיד יוכלו זוגות ישראלים להתחתן על פי דרכם בארץ בלי שייאלצו לנדוד לניכר (אלא אם יבחרו בכך).

אמשיך לעבוד למען מטרה זו בכנסת, ברגע שאחזור מירח הדבש 🙂

מדוע המשטרה ומח״ש ממשיכים לגונן על שוטרים אלימים?

 מרץ 26 . 2017

חברות וחברים יקרים,
במשך שנתיים אני פונה למח״ש בנושא אלימות מחרידה שהופעלה על ידי שוטרי בילוש כלפי מרגריטה שולמן מאשקלון. השוטרים טעו בזיהוי אבל לא הססו לתקוף באלימות קשה, אותה ואת בן זוגה חסרי הישע.

מרגריטה שולמן הוכתה מכות רצח שהותירו פגיעות קשות, נדרשו תפרים בגולגולת ועוד לא דיברנו על המחיר הנפשי.
עד היום לא התקבלה תשובה והאשמים לא הועמדו לדין.

לפני כמה ימים חזינו בהתקפה אלימה מחרידה וברוטלית של שוטר יס״מ על פלשתיני שעמד מולו חסר אונים ולא הפעיל נגדו אף רמז לאלימות.
״למזלו״ של אותו פלשתיני, היו מצלמות במקום שתיעדו את האלימות המשטרתית. הציבור הזדעזע ואולי ייעשה כאן צדק. במקרה של מרגריטה לא היו מצלמות והיא אחת מתוך מקרים רבים מדי של אלימות משטרתית כלפי אזרחים חפים מפשע.
האם האלימות מופנית כלפי מוצא? שיוך עדתי? סטטוס חברתי-כלכלי?

איך יכול להיות שמשטרת ישראל ומח״ש הממונות על אכיפת החוק ממשיכות לשתוק ולגונן על השוטרים האלימים?

אני ומרגריטה שולמן דורשות תשובות!

השבוע במזרח התיכון – הטור השבוע של ח"כ קסניה סבטלובה על ענייני האזור

חברים יקרים, עבר עלינו עוד שבוע סוער במזרח התיכון. התפטרותו של ראש ממשלת לבנון חרירי, ביקוריהם הדחופים של נשיא צרפת והשליח האמריקאי ג'ראד קושנר בריאד ועזיבתם בבהילות את לבנון של אזרחים סעודים וכוויתים  – כל אלה מעידים על משבר חמור שפורץ ממש בחצר האחורית שלנו, בסמוך לגבול הצפוני. ישראל לקחה צד והוציאה הודעה שמתואמת עם ריאד, מילה במילה.

סעודיה פותחת חזית בלבנון: על ישראל לשמור על האינטרסים שלה

יורש העצר הסעודי, בן 32 בסה"כ, מרכז בידיו כוח חסר תקדים לאחר שנפטר מהתחרות והמבקרים, "טיהר" את האליטה השולטת בצורה יסודית ביותר, וגרם לטלטלה אמיתית בארצו. להבדיל ממה שהיה מקובל עד עכשיו, כאשר כל יורש עצר ומלך ניסו לכרות בריתות עם הנסיכים המשפיעים והעשירים, לחלק הבטחות ולהבטיח תמיכה למהלכים כאלה ואחרים. אך מחמד בן סלמאן שונה מאחרים, לטוב או לרע. הוא נכנס ללא מורא לקלחת התימנית ממנה ארצו כנראה לא תצא בשנים הקרובות, ומתגלה כהרפתקה מסוכנת, ועכשיו הוא החליט לשבור את הכלים מול לבנון. חיזבאללה ואיראן הם אויבים שמשותפים לסעודיה ולישראל, אך הנסיבות הן שונות והרגישויות אינן בהכרח זהות. הסכסוך בין שיעים לסונים נמשך מאות בשנים – אל לישראל להכניס ראש למיטה החולה הזאת ולתפוס צדדים. המשטר האיראני וחיזבאללה הם דבר אחד, בעוד שמיליוני מוסלמים שיעים המפוזרים בין איראן, עיראק, בחריין, תימן, לבנון ומדינות נוספות הם דבר אחר. עוד דבר שצריך להדאיג את ישראל הוא המשבר הטרי בלבנון. ההתפטרות של חרירי שבאה כרעם ביום בהיר נוצרה תחת לחץ סעודי. אך מי שעומד לקצור את פירות הבאושים של המשבר הזה הם לא הסעודים, אלא דווקא הלבנונים והישראלים. האם הסעודים מעוניינים לסחוב ערמונים חמים מהאש בעזרת ידיים ישראליות? אם כן, אז על ישראל לגלות משנה זהירות ולהיות מודעת לכך שהאינטרסים של שתי המדינות הם לא בהכרח זהים.

ראש ממשלת לבנון הפורש אל-חרירי עם מלך סעודיה, סלמאן בסעודיה, (Saudi Press Agency)

  40 שנים לביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים : הנתק דווקא גובר

השבוע נערך כנס חשוב שהוקדש לביקורו ההיסטורי של הנשיא אנואר סאדאת בירושלים לפני 40 שנים. השתתפתי בכנס המכובד ושמעתי את ותיקי המזרחנים, השגרירים ופקידי משרד החוץ מספרים בהתרגשות על הימים ההם ועל ההבטחה הגדולה שהיתה גלומה בחתימה על ההסכם עם המדינה הערבית הגדולה והחשובה. שגריר מצרים, מר חאזם חיירת שכיבד את הכנס בנוכחותו, הציע לכל באי הכנס לעיין במסמך ההיסטורי ולבדוק מה התגשם ומה לא. הוא כמובן התכוון לחלק שהוקדש לפלסטינים, אך אני חשבתי באותו רגע דווקא על היחסים עם מצרים. במישור הצבאי המדינות שלנו התקרבו מאוד, ושיתוף הפעולה בחצי האי סיני הוא הדוק ביותר. מצרים של עבד אל-פתאח אס-סיסי נאבקת נגד המנהרות של החמאס, מהדקת את הסגר ועושה את כל מה שמצרים של חוסני מובארכ לא עשתה. מצד שני, במישור האזרחי, הכלכלי והדיפלומטי הנתק גובר. אף בכיר מצרי מלבד השגריר לא יטול חלק בארוע החגיגי לכבוד התאריך החשוב בבית הנשיא, אף משלחת אקדמית או כלכלית ממצרים לא תבוא לבקר, לא עכשיו, וגם לא מחר. הקשרים הכלכליים בין המדינות שלנו רופפים ביותר, עד ששיתוף פעולה בילטרלי כמעט ואינו מתקיים כלל, העיתונות המצרית עוינת ודעת הקהל היא במובהק אנטי-ישראלית. חלק ניתנים לשינוי וחלק לא. אך כאשר נציגי המל"ל אומרים בפירוש שהם מעדיפים את הפן הביטחוני על פני כל דבר אחר, האם אפשר בכלל לקוות שיחול שיפור כלשהו? בינתיים, ההסכם החשוב עם מצרים, הלב הפועם של המזרח התיכון הערבי, מתרוקן מתוכן וזה חבל, כל כך חבל.

נאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת, 20 בנובמבר 1977

 

 הפיוס בעזה: הרשות רוצה שליטה ביטחונית על הרצועה, בחמאס מתנגדים

רבבות עיתונאים וצלמים כבר עזבו את עזה, הטקסים החגיגיים נשארו מאחור, אך הבעיות הרבות בין חמאס לרשות הפלסטינית נשארו. השבוע נציגי הרשות הכריזו שכדי לשלוט על המעברים עם מצרים ועם ישראל, הרשות צריכה לקבל לידיה את השליטה הביטחונית על כל עזה. הדברים האלה לא התקבלו יפה בהנהגת חמאס, שם כבר החלו להאשים את אבו-מאזן בגרירת רגליים וחוסר רצון לעמוד מאחורי ביצוע ההסכמים והסרת הסנקציות הכואבות מעזה. בינתיים, אנשי חמאס רוטנים בשקט, אך הסדקים גלויים לכולם ואי אפשר לברוח מזה. הסוגיות החשובות ביותר, לרבות שליטה ביטחונית על הרצועה כולה ופירוז חמאס מנשקו לא הונחו על השולחן לעולם, ונראה שפיצוץ של ההסכם על רקע זה יכול להתרחש כששני הצדדים יגיעו לאותו מבוי סתום ממנו החלו את המו"מ האחרון.

חתימה על הסכם הפיוס בין פתאח לחמאס (צילום: רויטרס)

 

 בישראל חוגגים 3 מיליון תיירים, בדובאי לא מתרגשים מ-15 מיליון מבקרים (בשנה)

בישראל חגגו בפומפזיות מוגזמת את הגעתה של התיירת ה-3 מיליון, למרות שנראה שגם השנה המדינה שלנו לא תוכל להתגאות בריבוי משמעותי בכמות התיירים המבקרים בישראל. למעשה מזה כמה שנים אנו מסתובבים סביב לאותו הישג שכבר מזמן הפך לשגרה. לא רחוק מישראל, בנסיכות המדברית דובאי שלא ניחנה באתרים ארכאולוגיים מיוחדים במינם ולה אין חשיבות דתית לכחצי מתושבי כדור הארץ בדומה לישראל, מכוונת ומגיעה הרבה יותר גבוה. השנה דובאי תגיע ל כ-14.9 מליון תיירים המבקרים בה, והשבוע פורסם גם יעד חדש ל-2025 – 20 מיליון תיירים בשנה. צריך לזכור שבדובאי אפשר לבקר בעיקר רק בחודשי החורף, כי בקיץ החום הנוראי עובר את 50 המעלות בצל בקלות, וכי רוב הבילויים מרוכזים במרכזי קניות מהודרים ובתי מלון נוצצים. כל זה נחמד, אך השאלה חייבת להישאל: כיצד המדינה בה הכותל המערבי, כנסיית הקבר, מסגד אל-אקצה, נהר הירדן, הבניאס,  הרי החרמון והים האדום, אינה זוכה ליותר ביקורים של תיירים מהעולם? את השאלה הזאת כדאי להפנות למשרד התיירות שם מעדיפים בינתיים לחגוג את ההישג שמזמן כבר אינו הישג ובוודאי שאינו מרשים.

קבלת פנים לתיירת ה-3 מיליון בישראל (צילום: דורון ברסקי)

ההסכם המקרטע: חמאס רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי

 

בחמאס רוצים ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק. הקהילייה הבינלאומית חייבת להמשיך ללחוץ על חמאס להתקדם באמת בנושא הפיוס הפנים-פלסטיני

ח"כ קסניה סבטלובה | 30/10/2017 14:12

תגיות: הסכם הפיוס, חמאס, דעות

מאז החתימה על הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני בין פתח לחמאס שליטי עזה אינם יודעים כיצד להתנהל. מצד אחד יחיא סינוואר מבטיח לשבור את העצמות לכל מי שמתנגד לפיוס ואיסמעיל הניה מתקשר בטלפון למלך ירדן עבדאללה ה-2, מצד שני סלאח אל-ערורי, סגן ראש הלשכה המדינית יוצא לאיראן ומשקם את היחסים עם הרפובליקה האיסלאמית. מצד אחד מדברים על העברת הסמכויות לאבו-מאזן, מצד שני איסמעיל הניה מבטיח ש"הנשק של ההתנגדות" יישאר במקומו. בחמאס היו רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי – ליהנות מפירות ההסכם ולא לוותר על הנשק ועל השלטון, אך לטווח הארוך הטקטיקה הזאת לא תספיק.

ברמאללה לא ששים לבטל את הסנקציות נגד הרצועה, שהיו לזרז משמעותי לפיוס, לפני שרואים בשטח התקדמות כלשהי מבחינת החמאס, גם המצרים אינם ממהרים לפתוח את שעריו של מעבר רפיח לאלפי אזרחים פלסטינים שהיו רוצים לבקר את המשפחה, לצאת לטיפולים או ללימודים. בינתיים כולם יושבים על הגדר, אך בקרוב מאוד יצטרכו לרדת אל קרקע המציאות ולקבל החלטות גורליות. על מנת לבטל את הסנקציות חמאס תצטרך לחרוק שינייה ולהעביר סמכויות רבות לאנשי אבו-מאזן, בעוד שהנהגת הרשות תצטרך להתמודד עם השאלה המכרעת של השליטה במנגנוני הביטחון.

צילום: AFP

מנהגי החמאס והפת"ח עם ראש המודיעין המצרי לאחר החתימה על הסכם הפיוס. צילום: AFP

לעומת התקופות האחרות, חמאס בטוחה בעצמה הרבה פחות ומתמודדת עם הרבה יותר קשיים מבעבר. היא זקוקה לסיוע, לפרוייקטים משמעותיים בתחומי הקיימות שכן המים של עזה אוזלים וגם אלה שיש אינם מתאימים לשתייה. חמאס נמצאת תחת מכבש לחצים כבד ביותר בתוך הרצועה שכן הפגנות החשמל עוד לא נמחקו מהזיכרון, והסכסוך בין קטאר – התומכת הכמעט יחידה של חמאס – למדינות הסוניות המתונות פגע קשות בארגון האיסלאמיסטי.

אבו-מאזן מצדו יכול להרשות להמתין זמן מה ולא לבטל בינתיים את הסנקציות נגד הרצועה. לפחות לא לפני שהוא מקבל לידיו את השליטה על המעברים – ארז, כרם שלום ורפיח, וגם אז הוא – שלא שוכח עלבונות והשפלות – ישחרר את מה שצריך לשחרר טיפין-טיפין, בלי צעדים פזיזים ונמהרים. אבו-מאזן, שמבין היטב את הסכנות הכרוכות בחזרה שלו לעזה לא ימהר לסכן את עצמו או את אנשיו. הוא פשוט יכול להרשות לעצמו להמתין.

צילום: EPA

עזה במהלך הפסקת חשמל. בלי פתרון הסוגיה העזתית לא ניתן יהיה להתחיל מו"מ רציני עם הפלסטינים. צילום: EPA

ישנו עוד גורם ברצועה שגם לו תהיה השפעה על תהליך הפיוס המקרטע. הסלפים. מלבד החיסולים הפוליטיים של אנשי חמאס – קרי התנקשות בבכיר חמאס תאופיק אבו-נעים בשבוע שעבר – הגורמים הללו יכולים גם לנסות לחמם את הגזרה ולירות טילים על ישראל, מכיוון עזה או מסיני. ישראל תצטרך להכריע כיצד לטפל בטפטוף המסוכן הזה שעלול לפתוח את התיאבון גם לגורמים כאלה ואחרים בתוך החמאס, שכאמור לעולם לא הפכה לצמחונית ולא חדלה להיות ארגון טרור.

ומעל כל הנסיבות הללו יש את האינטרס הכללי של ישראל: שעזה תחדל להיות מחסן נשק ענקי שבכל רגע יכול להתפוצץ. שלא יפרוץ בעזה משבר הומניטרי שגם יפגע קשות בעזתים עצמם וגם יאיים על ישראל – הרי אין דרך לעצור מגפות או חיידקים מסוכנים שכרגע זורמים עם הביוב של עזה לים של אשקלון או אשדוד. שישלוט על עזה גורם אחראי שניתן יהיה להגיע אתו לסיכומים, בדיוק כמו שמגיעים לסיכומים היום עם אנשי אבו-מאזן בגדה המערבית.

את כל אלה אפשר יהיה להשיג אך ורק אם החמאס ידע שאין כל דרך אחרת מלבד הפיוס הפנים-פלסטיני, פירוז מנשק, העברת הסמכויות במעברים לאנשי הרשות וקבלת התנאים של הקוורטט הבינלאומי מ-2006. זה יקרה אם הקהילייה הבינלאומית תמשיך ללחוץ על חמאס, שלא יזכה לביקורים ממלכתיים במוסקבה, כפי שזה קורה היום, שלא יקבל לידיו את התרומות שנועדו לעזור לאוכלוסייה האזרחית לעזה ולא להקמת המנהרות של מחבלים. את זה חייבים להבין היטב גם בעולם הערבי – מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ – ולעבוד ביחד עם ישראל, ארה"ב ואירופה על מנת שההסכם יחזיק מים ויביא לשינוי משמעותי במישור הביטחוני וההומניטרי בעזה.

בלי פתרון הסוגיה העזתית לא ניתן יהיה להתחיל מו"מ רציני עם הפלסטינים על הסדר מדיני והגעה לפתרון המיוחל שיאפשר לישראל להיפרד ממיליוני הפלסטינים ולשמור על הבית של כולנו – מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.

קסניה סבטלובה היא חברת כנסת במחנה הציוני, בעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים

השבוע במזרח התיכון 20.10.17

השבוע במזרח התיכון

והשבוע: איראן ממשיכה את ה"מרוץ למיליון" שלה בכורדיסטאן, ברמאללה לא ממהרים להתלהב מהסכם הפיוס, בירת דאע"ש משנה כתובת והקמפיין  #metooשוטף גם את הרשתות החברתיות בערבית.

חברים יקרים,

עוד שבוע עבר עלינו כאן במזרח התיכון, האזור בו לעולם אין רגע דל. בעוד שאנו הישראלים מסתגלים שוב למציאות של "אחרי החגים" ונכנסים לקצב המסחרר של החיים, דברים גורליים מתרחשים ממש לידנו, בין אם זה בסוריה, עיראק, מצרים או מדינות המפרץ. תמיד האמנתי שאנו הישראלים חייבים להיות מחוברים היטב למציאות המזרח תיכונית שכן אנו חלק בלתי נפרד מהאזור. חייבים ללמוד לשלוט בשפה הערבית, חייבים להתעדכן בחדשות של השכנים, לאו דווקא בכותרות אלא גם בדברים היומיימים, על מנת להבין ולהבחין בתהליכים עמוקים ובשינויים הקטנים שעוברים על החברות השונות באזור שלנו.

הנה סיכום וניתוח קצר של האירועים המשמעותיים במזה"ת השבוע.

הכורדים העיראקיים שוב עומדים לבד לגורלם ואיראן היא המרוויחה העיקרית

הייתה זאת שאלה של זמן מתי ממשלת עיראק בתמיכת איראן או תורכיה תפעל נגד הכורדים שערכו בחודש ספטמבר משאל עם לעצמאות. הנקודה הרגישה של הכורדים היא העיר כירכוכ עתירת הנפט. לעיר היסטוריה ארוכה וכואבת. פעם הייתה עיר כורדית ברובה, אך בתקופת הטיהורים והעברות האוכלוסיה של צדאם חוסיין הפכה העיר למולטי-תרבותית עם אוכלוסייה ערבית-כורדית מעורבת. השבוע כוחות צבא עיראק יחד עם מיליציות שיעיות פרו-איראניות תקפו את כירכוכ ותוך זמן קצר השתלטו עליה. הכורדים, בעלי ברית נאמנים של ארה"ב שאף סייעו לכבוש את מוצול שנשלטה על ידי המחבלים של דאע"ש ננטשו על ידה שוב. הכוחות העיראקיים השתלטו חיש מהר על כירכוכ, סינג'אר ורמת נינווה שפעם שהיו מאוכלסות על ידי נוצרים, אשורים ויזידים וכ-100,000 כורדים נמלטו מהאזור.

מי שחוגג את הניצחון – גם תודעתי וגם פיזי – זאת בעצם טהרן, כי פגיעה בכורדיסטאן היא כפגיעה בארה"ב וישראל גם יחד. המיליציה השיעית הפרו-איראנית "אל-חאשד אש-שעבי" תתחזק מאוד מהניצחון הזה לקראת כיבושים חדשים וקרבות נוספים, וההגמוניה האיראנית באזור השאם כולו תתרחב באין מפריע.

האמריקאים שוב לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות כאן במזה"ת. במקום לתמוך ביצירה של מדינה כורדית חזקה, עצמאית ודמוקרטית, מדינה שתהיה בת ברית הן לארה"ב והן לישראל, היא משקיעה מאמצים על מנת לחזק את שונאיה. המצב הזה נוגע גם לישראל, כי אותן המיליציות יפעלו גם בסוריה, ושם הן ישרתו כמובן את האינטרס האיראני.

ברמאללה בינתיים לא ממהרים להתלהב מההסכם בין פת"ח לחמאס

לפני יותר משבוע הוחלפו נשיקות זריזות וחיבוקים חמים בין חברי המשלחות של פת"ח וחמאס בקהיר, אך בשני הצדדים בינתיים לא ממהרים לממש את הנישואין. ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לא ביטל את הסנקציות אותן הפעיל נגד השלטון בעזה שבסופו של דבר ריככו את העמדות של בכירי החמאס במו"מ.

"נחיה ונראה", כך מתייחסים להסכם החתום הבכירים ברמאללה, שמבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתקרבות יתרה לחמאס ולא שוכחים שלארגון האיסלאמיסטי יש רק מטרה אחת – להשתלט על השלטון גם בגדה ולהיפתר מ"האחים האהובים" מהפת"ח.

ב-1 בנובמבר השליטה על המעברים בין עזה לישראל ומצרים צריכה לעבור לידי אנשי המשמר הנשיאותי של אבו-מאזן. אם הצדדים יצלחו את העברת הסמכויות והמעברים אכן יהיו בשליטת אנשי הרשות, זה יהיה צעד רציני ראשון בדרך לפיוס. רק אם הכול יעבוד חלק, אבו-מאזן יגיע לביקור בעזה לשם הוזמן על ידי יחיא סינוואר. בפעם הקודמת בה ביקר בעזה לפני יותר מעשור אבו-מאזן כמעט נרצח.

לא פלא שהוא לא ממהר לבקר ברצועה. מה גם, שלקראת הביקור שלו יהיה חייב לשחרר קצת את הלחץ ולבטל את הסנקציות נגד החמאס. בעת חתימת ההסכם דיברו על חודש שבמהלכו יכינו את ביקורו של עבאס, אך במזרח התיכון הזמן הוא נזיל וחודש יכול להפוך גם לכמה חודשים.

ויש גם עניין שלא מדברים עליו בכלל – האחריות המשפטית של חמאס לאסון ההומניטרי ששמו עזה. עכשיו כשהרצועה משתוקקת לשיקום ולפיתוח אני נזכרת שבספטמבר 2005, מיד לאחר ההתנקות הכספים זרמו לעזה, המשקיעים העשירים בלבנון ומדינות המפרץ עמדו בתור. חטיפתו של גלעד שליט, ההשתלטות על הרצועה ב-2007, וההשקעהו מואצת בפיתוח נשק ומנהרות המיטו אסון על תושבי הרצועה אותם גררו אנשי חמאס לשלוש מלחמות הרסניות ומיותרות.

בעולם אידאלי הם היו צריכים כולם לעמוד לדין על הפשעים נגד אוכלוסייה שלהם עצמם. אך העולם כידוע, אינו אידאלי.

בירת דאע"ש משנה מקום, אך דאע"ש עצמו אינו נעלם מהמפה

השבוע הכוחות הכורדיים בסוריה בתמיכה של הקואליציה האנטי-דאעשית למעשה השתלטו על העיר רקה, שהיתה לבירה של משטר האימים של דאע"ש במהלך שלוש שנים. ייקח זמן עד שהחיים בעיר יחזרו לשגרה, ובינתיים דאע"ש עובר לערים אחרות –  דיר-אזור, אל-מייאדין ועכשיו ג'ננה. הארגון הרצחני עדיין שולט על אלפי קילומטרים של שטח בסוריה, אך אין ספק שהתבוסה הפיזית היא גדולה ומוחשית שכן מתוך רקה לפני 3 שנים אבו-בכר אל-בגדאדי הכריז על החליפות שלו והפך את העיר לסמל לעוצמה שלו וךחולשה של המשטר הסורי.

אנשי הארגון נסוגים ומתכוונים להתבסס בתוך המדבר הסורי, ייקח עוד זמן עד שהמעוזים שלהם יפלו כולם. אך הרעיון הקיצוני של דאע"ש שכמובן לא שייך לו ולא נוצר על ידי מנהיגיו ממשיך להזין את אש השנאה בלבבות רבים במזרח התיכון וגם במערב.

האיסלאם הקיצוני לא נוצר עם דאע"ש ולא ימות איתו, בעוד שהלוחמים המנוסים ינסו לחזור למדינות שלהם, שם יהוו סכנה ברורה ומיידית, ינסו ליצור חוליות טרור ותאים רדומים.

הכוחות הצבאיים תקפו את המעוזים הפיזיים של דאע"ש. מה שחשוב עכשיו, זה לתקוף את הרעיונות המטורפים שלהם, להתחיל במתקפת מנע כנגד כל תומכי הג'יהדיסטים ברחבי העולם שמשתמשים באינטרנט כדי לגייס עוד ועוד תומכים, להרעיל עוד ועוד נפשות. את זה חייבים למנוע. לצערנו, לעשות זאת יהיה הרבה יותר קשה מאשר לנצח במערכה צבאית.

דאע"ש מסתלקים, אפשר להוריד את הרעלה. צילום: רוייטרס

הקמפיין  #metooשוטף גם את הרשתות החברתיות בערבית

גם בעולם הערבי אלפי נשים הצטרפו לקמפיין #metoo שנועד לעורר מודעות לנושא ההטרדות המיניות. במדינות ערביות כידוע הנושא הזה בבחינת טאבו, וביותר מדי מקומות הקורבן של ההטרדות, ואפילו קורבן אונס, תמיד נושאת באשמה.

יותר ויותר קולות בעולם הערבי נשמעים כנגד התופעה המחרידה הזאת, כנגד הפטריארכיה שמתייחסת לאישה כאל חפץ. למעשה, קמפיינים דומים כבר התנהלו לפני זמן מה במצרים שם התופעה היתה חמורה במיוחד בעת תקופת המהפכה ב-2011 ולאחר מכן, ומרכזים אינטרנטיים הוקמו על מנת לסייע לנשים שהותקפו כיוון שהמשטרה לא התייחסה לתלונות שלהן ברצינות. השינוי האמיתי ייקח עוד זמן רב, אבל הקולות הברורים שנשמעים כיום גם ברשת וגם בתקשורת הם בהחלט ההתחלה.

 

ניוזלטר סיכום מושב 27.8.17

27 באוגוסט 2017

חברות וחברים יקרים, כך היה מושב הקיץ האחרון.

לחצו על התמונה מעלה וצפו בסרטון סיכום המושב שלי!

אלו חלק מהדברים בהם עסקתי: פנסיות לעולים ודיור ציבורי, על מאבק בשחיתות השלטונית ושימור אתרי מורשת במזרח התיכון, ועוד.


12 שנים להתנתקות: תובנות מוקדמות, ומאוחרות

השבוע ציינו 12 שנים להתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. אז, ב 2005 הייתי שם, גם בגוש קטיף וגם בעזה וסיקרתי את האירועים הדרמטיים בשני צדי הגבול.

קראו את המאמר שכתבתי למעריב.

בכל פעם שהממשלה מסתכלת לצד השני כשמוקם עוד מאחז, אני לא רק חושבת מה יגידו בעולם, אלא גם חוזרת 12 שנה אחורה, לפינוי גוש קטיף ולתובנות שהיו לי בעקבותיו מהשטח: תחילה כתלמידת אולפנה שבקרה בישובי הרצועה, וכעבור כמה שנים כעיתונאית.


למה אין שגריר ישראלי בקהיר?

יחסי ישראל ומצרים נמצאים בשפל חסר תקדים.

38 שנים חלפו מהסכם קמפ דויד. אך למעט יחסים ביטחוניים, חוזה השלום בימים אלו כמעט ואינו מורגש, והשגריר  למצרים עושה את עבודתו מירושלים במקום מקהיר.

יש לפעול לשנות זאת. זה גם בידינו.

האזינו לראיון עמי בגלי צה"ל.


מסע בזמן: 26 שנים אחורה, ליום בו עליתי לארץ

לפני 26 שנים בדיוק, ב-14 לאוגוסט 1991, יצאתי עם משפחתי, אמא וסבתא, מהחלל הקריר של נמל התעופה בן-גוריון אל השקיעה האדומה ומזג האוויר הלח של אזור לוד.

המסע אל תוך הישראליות שלי, וקרוב לודאי של כל עולה, נמשך כל החיים ובתוך כל אחד מאתנו יש פיסה קטנה, לפעמים ברמת הזיכרונות של אותו ה"מדבר" שכל מי שיוצא מהגולה לישראל חוצה אותו.

צפו בשיחתי עם גל גבאי הנפלאה בתכניתה "פרשת דרכים".


מדוע התחפשתי לפמיניסטית האגדית גלוריה סטיינהם?

לחצו על התמונה ותגלו את התשובה.

וגם: על הפרויקט המרגש של "כולן – לקידום השיח והעשייה הפמיניסטית בישראל":


בואו נפגש בפתח תקוה ב-30.8! 

מוזמנים לערב אוריינטלי ומיוחד בשפה הרוסית, בו אספר על מסעותיי במזרח התיכון ועל התובנות מהם.

לחצו על הקישור להרשמה!


בואו נפגש בחיפה ב-14.9! באירוע עם תנועת "דרכנו"

אני שמחה להזמין אתכם גם לאירוע בהובלת תנועת "דרכנו" בחיפה. נדבר על המזרח התיכון, ועל עתידה של ישראל בשכונה המורכבת הזאת, וגם על ההזדמנויות.

לחצו על התמונה להרשמה!

וזה הכל בינתיים.

לשכתי ואני נשמח לעמוד לשירותכם, לשמוע דעות, הצעות ובקשות, וגם לתאם חוגי בית בכל הארץ.

מוזמנים לקרוא עוד באתר שלי, לעקוב אחר פעילותי בעמ' הפייסבוק שלי ובטוויטר, ולצפות בדברים שאמרתי בערוץ היוטיוב שלי.

לשאלות ופרטים נוספים ניתן לפנות אלינו בדוא"ל:  ksenias@knesset.gov.il

או בטלפון: 02-6408111

נייד (שי גל): 054-4310320

שלכם ולשרותכם,

ח"כ קסניה סבטלובה

השבוע במזרח התיכון – הטור השבועי של ח"כ קסניה סבטלובה על ענייני האזור – 30.6.17

השבוע במזרח התיכון.

מאת ח"כ קסניה סבטלובה, חברת ועדת החוץ והביטחון, בעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

והשבוע: משבר החשמל בעזה עומד לחלוף, האם חמאס ימשיך להתחזק?,  מי ישקם את סוריה ועיראק אחרי לכתו של דאע"ש?

וגם: האם הריב הגדול במפרץ הפרסי עומד להסתיים? ומי מדבר בשם לבנון?

חברים יקרים,

עוד שבוע עמוס במאורעות דרמטיים עבר עלינו במזרח התיכון. חלק מהמאורעות דווקא חיוביים: התקדמותן של החזית הסורית הדמוקרטית בא-רקה ושל כוחות הקואליציה האמריקאית-עיראקית במוסול מסמנות את קיצו הקרב של דאע"ש כישות מדינית וזורות תקווה בלבבות של מאות אלפי גברים, נשים, ילדים וזקנים שעונו ונרדפו על ידי הארגון הרצחני. עם השמחה מגיעות השאלות הטורדניות שחייבות להישאל: מי ישלוט ויחזיק בשטח המשוחרר? האם המתחים העדתיים והקהילתיים ירדו או יתגברו לאחר שאנשי דאע"ש יתפזרו לכל עבר כשהם נושאים בלבבותיהם שנאה יוקדת לכל דבר חי?

כנ"ל גם בעזה. משבר החשמל עוד לא נפתר, אך המשאיות המצריות הרבות שעמוסות בדלק כבר נכנסו לרצועה השבוע, ובקהיר מתגבשת לה תכנית להחזרת מחמד דחלאן, יריבו המר של מחמוד עבאס לרצועה. תושבי עזה יקבלו את החשמל לבתיהם, אך גם תנועת החמאס תקבל ואף תתחזק מהמשבר הנוכחי ותמשיך בסדרת פגישות תיאום עם הבכירים האיראנים בטהרן וראשי חיזבאללה בביירות. כך נראה השבוע הזה במזרח התיכון.

משבר החשמל בעזה עומד לחלוף, חמאס ימשיך להתחזק

להכתיר את מחמד דחלאן בתור ראש הממשלה של רצועה עזה, לאפשר מעבר סחורות ובני אדם במעברים המחברים את הרצועה לישראל ולמצרים ולגרום לחמאס להפסיק לתמוך בג'יהדיסטים בצפון סיני – אלה הם עיקרי התכנית המצרית הסודית שפרטיה נחשפו לפני מספר ימים.

גם בקהיר מבינים שהמצב בעזה הוא בלתי אפשרי וכי למשבר ההומניטרי תהיינה השלכות לא רק בגבול עם ישראל, אלא גם בגבול עם מצרים. אנשי מחמד דחלאן בינתיים מכחישים, אך לא בצורה מאוד נחרצת, בעוד שבאזור הגבול בין עזה למצרים כבר החלו עבודות למען יצירת אזור חיץ בין רפיח הפלסטינית לבין רפיח המצרית.

המשאיות המצריות עם דלק, שככל הנראה משולמות מכיסיו העמוקים של שליט אבו-דאבי, יישארו בצד המצרי אם יתגלה איזשהו קשר בין חמאס על כל פלגיו לבין האויבים המרים של המדינה המצרית – אנשי "אנסאר בית אל-מקדס" בסיני שנשבעו אמונים לארגון דאע"ש. בתכנית של המצרים שבסה"כ מציעה את אותו הדבר שהוצע לחמאס כבר כמה פעמים – לוותר על שליטה במעברים לטובת אנשי פת"ח, יש רק חסרון אחד. אנשי חמאס אינם מתכוונים לוותר על נשקם, וככל שלעזה יזרמו יותר סחורות וחומרים כך גם יגבר ייצור הנשק העצמי, גם המנהרות ייחפרו בקצב מהיר יותר. אם חמאס שאיבד את המימון הקטארי ונמצא בשעתו הקשה מוכן לפשרות מפליגות, אז מדוע שלא יסור למרותו של ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן ויוותר על שליטה במעברים לטובתו, כפי שהוצע לא פעם בעבר? לכך יש שתי סיבות משמעותיות: בחמאס מאמינים שיהיה להם יותר קל לעבוד מול דחלאן מאשר עם אבו-מאזן שנוא נפשם, בעוד שבמצרים התאכזבו מיו"ר הרשות ומסביבתו וכבר כמה שנים תומכים בצורה די גלויה במחמד דחלאן בו הם רואים יורש פוטנציאלי לאבו-מאזן.

חשוב להבין שמצרים יכולה לקבל את נוכחותו של חמאס בעזה כל עוד הוא לא פוגע בביטחונה, אך השאלה היא האם ישראל תוכל להסכים לכך? אם תכנית הזאת תתממש – וכרגע לא ברור אם זה יקרה – בפועל זה יגרום להתחזקות ואף להנצחת שלטון החמאס ברצועה ולחיסול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית. לדחלאן יש בסיס מסויים שתומך בו בעזה, במיוחד לאור המתנות הנדיבות שהוא מפזר בין מחנות הפליטים, אך בגדה הוא ייתקל בהתנגדות חריפה של הטוענים לכתר שמצטופפים ליד אבו-מאזן. הפילוג הפלסטיני יישרת היטב את אלה בישראל שמכריזים מתחת לכל עץ רענן על כך שמדינה פלסטינית לא תקום בעודם שרים "שתי גדות לירדן".

מי ישקם את סוריה ועיראק אחרי לכתו של דאע"ש?

ביום חמישי הכריזה הטלויזיה העיראקית על כך שה"ישות הדאע"שית פסקה מלהתקיים". ההודעה נמסרה בעקבות הרחבת השליטה על כמה שכונות במוסול והשתלטות על מסגד אל-נורי העתיק שאנשי דאע"ש הפציצו לפני כשבוע. הקרבות בעיר נמשכים, אנשי דאע"ש שנשארו במוצול מילכדו את הבתים של התושבים וממשיכים לזרוע פחד ואימה ברחובות העיר, אך הסוף בכל זאת נראה קרוב.

גם בא-ראקה הודיעו הכוחות הכורדים שנלחמים בדאע"ש על כך שהם קרובים להשתלטות על העיר. שני הבסיסים החשובים של הארגון הרצחני ישוחררו, אלפי בני אדם יוכלו לאתר את קרוביהם, נשים ונערות שנהפכו לשפחות ונמכרו בשוק העבדים ישוחררו, העביות השחורות ייזרקו לפח וברחובות מוסול וא-ראקה שוב תתנגן מוזיקה – דאע"ש אסר על השמעת מוזיקה שאינה דתית, במיוחד על שירת נשים שכנראה מאיימת על אלה שמתיימרים לדבר בשם אלוהים בכל העולם.

יחד עם זאת, המאבק הגדול לייצוב האזור רק מתחיל. במוסול התושבים הסוניים מפחדים מנקמתן של המיליציות השיעיות, אל-חשד א-שעבי ואחרות. בא-ראקה חוששים גם כן מטיהור  אתני מצדם של הכוחות הכורדים. ברור לכל שהסיבות שמלכתחילה הביאו להתפרצות המגפה הדאע"שית בא-שם, אותו אזור היסטורי שכולל בתוכו חלקים מסוריה, עיראק, ירדן וארץ ישראל, לא נעלמו. ריסוקן של זהויות לאומיות והתגברות זהויות דתיות מאיים על המשך הקיום של קבוצות אתניות ודתיות מגוונות הקיימות במרחב הזה. בסוריה אין כעת מי שייקח על עצמו את תהליך ההחלמה והריפוי, גם בעיראק השלטון המרכזי חלש. אך הסוגיה הזאת לא תטופל ואם מערכת האיזונים החדשה לא תווצר, האזור יחזור חיש מהר לידי פנאטים כאלה ואחרים שתמיד ממלאים את הואקום השלטוני והזהותי.

הכיוון הוא סולחה: הריב הגדול במפרץ הפרסי עומד להסתיים

השבוע נמשכו גישושים בין קטאר לשכנותיה הערביות, בתיווך כווית – המגשרת האזורית. בשבוע הבא כל הצדדים ייפגשו בוושינגטון, שם מודאגים מאוד מהמשבר הנוכחי וחוששים שהוא משרת בעיקר את עיראק. לפני יומיים קטאר מסרה כי "רשימת הדרישות הינה לא הגיונית, אך בדוחא מוכנים לשקול כיצד להתמודד עם  כמה מהסעיפים".

מעניין, שברגע האחרון מרשימת הדרישות הסעודיות הוסרה הדרישה להפסיק לתמוך בחמאס, בעוד שהדרישה להפסיק לממן את הארגונים הסלפיים הקיצוניים נשארה בעינה.

הויתור הזה הוא דווקא מובן –  אם חמאס תתנתק מהאחים המוסלמים ולא תתמוך גם בדאע"ש בסיני, היא אינה מאיימת יותר על מצרים או על מי מהמדינות הסוניות, בעוד שביטחון ישראל הוא בעיה של ישראל בלבד. סביר להניח שבארה"ב ינסו לגבש מסמך הבנות כבר בשבוע הבא על מנת לגרום לצדדים שנסחפו עם הונדטה שלהם לחזור למשימה העיקרית שלהם (בעיני ארה"ב) – להילחם בדאע"ש ולבלום את איראן.

מי מדבר בשם לבנון?

שר הפנים הלבנוני נוהד אל משנוק יוצא במתקפה חריפה נגד חיזבאללה לאחר התבטאויות פרובוקטיביות של חסן נסראללה, מזכ"ל הארגון בתחילת השבוע.

נסראללה הבטיח שבמלחמה העתידית עם ישראל אלפי שיעים מעיראק, תימן ואפגניסטאן יבואו לעזרתם של הלבנונים. מול הבתים של מטולה השבוע הוצבו שלטים עם סמלים של חזבאללה ודיוקנם של האיתוללות האיראניות בצירוף של כיתוב "אנו באים".  בתגובה לדבריו של נסראללה אמר שר הפנים משנוק כי "נסראללה לא מייצג את הממשלה הלבנונית או את העם הלבנוני. הוא נמצא הרחק מהדרך בה נמצאת לבנון כעת". בפגישתו עם הנשיא מישל עוון בארמון בעבדה הוא הוסיף ש"במקום לגייס כוחות זרים, על לבנון למצוא פתרונות לבעיותיה. אנו לא רוצים לייבא את המלחמה הסורית אלינו ללבנון" הדגיש. אך החולשה של הצבא הלבנוני והמדינה הלבנונית באופן כללי והביטחון של מזכ"ל חיזבאללה לא משאירים מקום לספק: לא נוהד משנוק או אישים לבנונים אחרים החולמים על פיתוח וקידמה הם שיקבעו כשתגיע העת לסבב הבא בצפון. ייתכן שההחלטה תתקבל אפילו לא בביירות או בעלבכ, אלא הרחק משם, במטה של משמרות המהפכה האיראניות בטהרן.

השבוע במזרח התיכון – הטור השבועי של ח"כ קסניה סבטלובה על ענייני האזור 24.6.17

השבוע במזרח התיכון.

מאת ח"כ קסניה סבטלובה, חברת ועדת החוץ והביטחון, בעברה כתבת ופרשנית לענייני ערבים בערוץ 9.

מיהו הנסיך מוחמד בין סלמן? האם הוא ישנה את פני הממלכה הסעודית? 

איך משנים את המשוואה בעזה? האם הרשות הפלסטינית תפסיק לממן מחבלים? 

עוד שבוע מלא התרחשויות עבר עלינו כאן במזרח התיכון. חודש הרמדאן הגיע לסופו וזוהי הזדמנות נהדרת לברך את המוסלמים אזרחי מדינת ישראל ובכל העולם בברכת איד אל פיטר.

אך למרות החגים, ולמרות המסורת האיסלאמית העתיקה על פיה הצדדים הלוחמים לקחו פסק זמן מהלחימה וסיכמו על הפסקת האש בזמן החודש המקודש, ובמיוחד בזמן החגים, הטרור נמשך: בערב איד אל פיטר מחבלים זממו לפוצץ את המסגד הגדול במכה ולגרום לכמות עצומה של נפגעים.

גם עידוד הטרור נמשך – מפי המנהיגים, כמו חסן נסראללה, שביום אל-קודס הבינלאומי הנחגג באיראן ובעוד מספר מדינות, שוב קרא להשמדתה של מדינת ישראל, וגם באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית.

מעטים הם אנשים כגון ידידי, פרופסור מחמד דג'אני הפלסטיני, שפעם לימד באוניברסיטת אל-קודס ולקח את הסטודנטים שלו למחנה ההשמדה אושויץ על מנת ללמדם על השואה ולקחיה. פרופסור דג'אני הקים תנועה ששמה "אל-וסאטיה" – מתינות. אם פעם נגיע לעמק השווה, זה יהיה רק בזכות אנשים כמוהו, שממשיכים לקרוא לדיאלוג ודו-קיום למרות האיומים הבלתי פוסקים. בטוחה אני שרק בזכות החיבורים עם אנשים כמו פרופסור דג'אני, ותוך מאבק רציני בטרור ועידוד הטרור, יחד עם אלו ששותפים לדעותינו, נוכל לייצר עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. ועכשיו לאירועים הבולטים של השבוע.

מיהו הנסיך מחמד בין סלמן? האם הוא ישנה את פניה של הממלכה הסעודית?

בצעד חד אך לא מפתיע החליט השבוע המלך הסעודי, סלמן, למנות את בנו האהוב מחמד בן סלמן בן ה-31 לתפקיד יורש העצר, זאת במקום אחיינו מחמד בן נאיף, בן ה-57.

העולם שייך לצעירים, אומר השיר הידוע, ובמובן מסויים מבטא את המהפכה הבין-דורית שמתרחשת עכשיו במפרץ הפרסי כולו. גם בקטאר שולט אמיר צעיר בשנים – שייח תמים בן חמד א-תאני , שלפני מספר שנים הדיח את אביו, שייח חמד בן חליפה א-תאני. גם בדובאי יורש העצר – הנסיך חמדאן, חגג לא מזמן את יום הולדתו ה-34. לאחר שבמשך שנים רבות שלטו במדינות אלו מלכים ואמירים מבוגרים עד מבוגרים מאוד (המלך סלמן הוא בן 81, בעוד שקודמו המלך עבדאללה מת בגיל 90) כניסתם לזירה של הנסיכים הצעירים בהחלט מבטיחה שינוי גם בתחום מדיניות החוץ ומדיניות הפנים.

הנסיך מחמד בן סלמן שמזה שנתיים משמש כשר ההגנה, כבר הדגים את נחישותו למצב את ארצו כמנהיגה וכמדינה המשפיעה ביותר במזרח התיכון. מכאן המעורבות במלחמה בתימן, ובתקופה האחרונה – במשבר ביחסים עם קטאר. הנסיך הצעיר והשאפתן מקדם רפורמות כלכליות מפליגות, אך נזהר מלהסתבך עם שכבת העולמאא – אנשי הדת המשפיעים של ערב הסעודית. הוא לא ממהר להבטיח זכות לנהוג ברכב לנשים, אך בחזונו "סעודיה 2030" מתייחס לעניין של השתתפות הנשים בשוק העבודה הסעודי ברמה נרחבת הרבה יותר. כביכול, הנסיך החדש הוא חדשות טובות לכל ידידי ארה"ב ויריבי איראן באזור, כולל ישראל. החשש היחיד הוא מפני חוסר הניסיון והכוח הבלתי מוגבל של יורש העצר שריכז בידיו שליטה בלתי רגילה אפילו לממדים של ערב הסעודית.

בארה"ב כבר הביעו מורת רוח מסוימת מהמשבר החריף עם קטאר – גובה הלהבות הפתיע את וושינגטון, שם היו רוצים לראות חזית סונית מאוחדת ולא מדינות מתקוטטות אחת עם השנייה. כך או כך, הנסיך סלמן הוא בהחלט כוח חדש ורענן שעתיד לשנות את פני הממלכה השמרנית ולשנות את יחסי הכוחות בה. הלוואי שבמהלך ביסוס כוחו יוכל הנסיך הצעיר גם לשים סוף להפצת האידאולוגיה הקיצונית הווהאבית ברחבי העולם ולהפסיק את המימון הסעודי שזולג לכיוון אותן המדרסות והמסגדים שם מגדלים את דור הג'יהדיסטים החדש.

איך משנים את המשוואה בעזה?

משבר החשמל בעזה ממשיך ומחריף. ממשלת ישראל מעדיפה, כרגיל, יעדים נקודתיים ופשטניים במקום פתרונות רחבים, מקיפים ומורכבים.

במקום להסכים לדרישה של אבו-מאזן להוריד את אספקת החשמל לעזה, חייבים לחשוב על נוסחה חדשה בעזה שתביא להסדרת המצב, לפירוז ובסופו של דבר לשיקום הרצועה.

על פי דוח של האו"ם, ב-2020 (בעוד שנתיים וחצי!) עזה תהפוך למקום שאינו ראוי למגורים. אין שם מים ראויים לשתייה, ילדים שנולדו אל תוך מצור כיום כבר בני עשר, ואין להם שום עתיד מלבד הזדקקות לסלי המזון של האו"ם או הישענות על חמאס כגורם היחיד ששולט ברצועה ומספק מקומות עבודה (חפירת מנהרות, שיטור ולחימה בישראל).

כל מי שאומר שהאסון ההומניטרי בעזה קרב, כדאי שיתעורר – האסון ההומניטרי כבר כאן מזמן, אם כי הוא יכול להחריף ובהרבה.

כך למשל, ללא חשמל, זיהום המים יהיה בלתי נמנע והשלב הבא זה מגפה או מגפות, שכידוע, לא עוצרות בגבול.

לגבי מי השפכים של עזה שזורמים לים של כולנו כבר נאמר הכול. במהלך יותר משנה אני מטפלת בנושא הזה. המפעל לטיהור שפכים בבית לאהיה אותו מימן הבנק העולמי ומדינות אירופאיות נמצא וקיים, אך חייבים לחברו לחשמל על מנת שיתחיל לעבוד.

ישראל הייתה מוכנה לספק קו ייעודי למפעל, אך בחמאס דורשים שהחשמל יועבר לסל הכללי, כך שהם עצמם יוכלו להחליט לאן ילך החשמל – למפעל טיהור או למנהרות באזור בית-חאנון. סוף המעשה – מבוי סתום.

כל מי שנדרש בשאלה האם השיקום החיוני של עזה יכול להתקיים כשחמאס שולטת ברצועה מגיע לתשובה הגיונית אחת בלבד: לא, לא ניתן לשקם את עזה ולספק ביטחון לתושבי הדרום כל עוד מחבלים שולטים בעזה.

לכן, המשוואה העזתית חייבת להשתנות. לא ניתן עוד לסבול את שליטתם של אנשי חמאס במעברים, וזה המסר שחייב להיקלט טוב-טוב אצל ג'ייסון גרינבלט וג'ראד קושנר שבאים לתווך בין ישראל לרשות הפלסטינית: קודם כל הרשות הפלסטינית חייבת לחזור לשלוט בעזה, בעוד שהעולם הערבי בתמיכת ארה"ב מפנה גב לחמאס ומנתק איתה את כל הקשרים בדיוק כמו שנעשה עכשיו כלפי קטאר. אחרת נגיע חיש מהר לעוד מלחמה ועוד לפני כן נגיע למשבר סביבתי והומניטרי קשים ביותר ברצועה ובסביבתה.

הרשות הפלסטינית תפסיק לממן מחבלים ?

הרשות הפלסטינית שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו היתה אמורה להילחם בהקצנה ובטח ובטח שלא לעודד את הטרור ומבצעיו. אבל בפועלף אלפי מחבלים המרצים את עונשים בכלא הישראלי או כאלה שהשתחררו ממנו מקבלים את שכרם מהרשות.

הנוסחה המעוותת עובדת כך – ככל שאסיר קיבל יותר שנים בכלא ורצח יותר יהודים מרעהו, הוא יקבל יותר כספים ויזכה בדרגות יותר גבוהות. בעקבות הלחץ האמריקאי הפסיקה הרשות את התשלומים למחבלים של…חמאס בלבד. אבל האם מדובר באמת בצעד משמעותי בדרך למיגור הטרור ועידודו?

נראה שכרגע הרשות מצאה דרך נוחה לעשות חשבון עם היריבים בחמאס וגם לרצות את האמריקאים. אך זה כמובן לא מספיק. חייבים למגר גם את האווירה שמייצרת את הטרור, בין אם בתקשורת, באוניברסיטאות ובמסדרים. אין ספק שמעודדי הטרור –לדוגמא, השייחים שמטיפים באל-אקצא לרצח של חפים מפשע חייבים להיענש וצריך להרחיקם ממקום בו הם יכולים להשפיע יותר מכל. אך מצד שני, חשוב מאוד גם שישראל תייצר תנאים שיעודדו שיח והבנה במקום שנאה ותיעוב.

תכנית קלקיליה, לדוגמא, היתה אמורה לספק אוויר לנשימה לתושבי העיר שסגורה על ידי גדר ההפרדה מכל הכיוונים. כמו שבישראל האוכלוסייה גדלה, כך היא גדלה גם ברשות הפלסטינית, אבל אלה שהיו רוצים לסלק את הפלסטינים מאדמתם מעדיפים להתעלם מהעובדות ורק חושבים על איך הם יסגרו, יכלאו וירחיקו את בני האדם הלא רצויים.

מי שלא מאמין בכך שרעיון הטרנספר לא מת, מוזמן לקרוא את הראיון עם דניאלה וייס במוסף הארץ לפני שבוע. דבריה קשים, בעלי גוון פשיסטי מובהק אך לפחות היא לא מנסה לייפות אותם ולמכור את עצמה בתור הומניסטית שמאמינה בזכויות אדם.

היא אומרת בגלוי את מה שחושבים חברים רבים בממשלת נתניהו הרביעית. הדברים האלה נקלטים היטב בצד השני וכאשר האמון בין הצדדים גם כך נמוך מאוד, כל התבטאות של סמוטריץ' את אלקין את לוין את אריאל רק מוסיפה שמן למדורה. אז אם כבר לטפל בקיצונים, אז כן, אנא לטפל בקיצונים בשני הצדדים.