סיפורה של המתנה המופלאה שקיבלתי מעיראק: תמונות נדירות מקברו של יחזקאל הנביא באל-כיפל

1/12/2017

חברים יקרים, קיבלתי השבוע מתנה מופלאה ובלתי צפויה – ספר בערבית עם תמונות נדירות מעיר אל-כיפל שבעיראק בה נמצא קברו של יחזקאל הנביא

תכף אסביר מי שלח את המתנה היקרה מפז, אך לפני כן מספר מילים על הדרך שהביאה אותי לטפל באתרי המורשת ההיהודית במדינות הערביות והאיסלמיות.

במהלך שנים רבות אני עוסקת במזרח התיכון, האזור המסובך ביותר בעולם שמדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד ממנו. עסקתי בענייני האזור ככתבת לענייני ערבים, ויצרתי קשרים ענפים עם גורמים שונים באזור כולו – מלוב ועד עיראק.

הקשרים האל חשובים מאודף שכן, לפעמים רק כך ניתן להגיע אל המידע שחשוב לנו כמדינה וכעם.

מאז הבחרותי לכנסת אני ממשיכה לעקוב אחר המתרחש באזור – הפעם כחברה בועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וגם כיו”ר שדולה לשימור וטיפוח מורשת ותרבות יהודי ארצות ערב והאיסלאם, והשדולה למען חיזוק הקשרים בין ישראל לעם הכורדי.

לפני מספר שבועות נפגשתי עם אורח נדיר מעיראק. דיברתי גם על הסוגיה הכורדית (האורח אינו כורדי) וגם על הקשר האפשרי בין המדינות שלנו. אמרתי לו בגלוי שבעת הזאת כשאיראן נוגסת ביתר שאת בעצמאותה של עיראק, החשש בישראל הולך וגובר. כמוכן, הבעתי חשש כבד מפני הרס ופגיעה במורשת היהודית בארץ בבל, בה קבורים רבים מנביאי ישראל – יונה, דניאל, נחום ויחזקל.

כעיתונאית סיקרתי במהלך כמה שנים את ההתפתויות הדרמטיות סביב קברו שהיה מוקד להילולה גדולה ומפוארת של יהודי עיראק במהלך דורות רבים. החל משנת 2007 ניסו גורמים השיעים ששולטים באזור המקום הקדוש למחוק כל זכר ליהדותו, לרבות מחיקה של כתובות עבריות.

פרסמתי אז כתבה בעיתון. שת"פ ביני לבין פרופסור שמואל מורה המנוח, חתן פרס ישראל וחוקר ידוע של השפה הערבית, הביא לכך שהנושא אף נדון בישיבה השנתית של אונסק"ו ומידיעות שקיבלנו מעיראק, הפגיעה במקום נפסקה.

סיימנו את שיחתנו בנושא הזה ונפרדנו.

מה רבה היתה הפתעתי כאשר לאחר כמה שבועות קיבלתי ללשכתי ספר בערבית על תולדות העיר אל-כיפל ובו תמונות נדירות של המבנה העתיק.

אז נכון שאת המציאות העגומה בה גורמים איראניים מנסים להשתלט על עיראק, ויעברו עוד שנים רבות עד שהיהודים העיראקיים וכלל אזרחי מדינת ישראל יוכלו לטייל בארץ בבל ולבקר בהאתרים ההיסטוריים הללו. אך יחד עם זאת, יש כאן קצה חוט של תקווה.

לאחרונה, יש יותר ויותר עיראקיים צעירים ומבוגרים שנזכרים בתקופה בה יהודים היו חלק מהמרקם האנושי בעיראק, והיוו חלק מהלב הפועם של התרבות העיראקית. את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, אך אפשר לנסות לבנות קשרים חדשים, בהתחלה בסתר, ולאחר מכן בפומבי, על מנת לשפר את המצב בין שתי המדינות שלנו, ישראל ועיראק.

3 מתוך 120: הח"כים מפחדים להצטרף לשדולה החילונית

31.12.2017

yediot.co.il

קבוצת הורים יזמה הקמת שדולה נגד הדתה שמטרתה "לקדם את התרבות והזהות החילונית" • ח"כ זנדברג הרימה את הכפפה, אבל רק שני חברי כנסת התגייסו למערכה • אפילו נציג אחד מסיעות יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו לא הצטרף

עמיחי אתאלי, כתבנו בכנסת

יותר ממאה שדולות של חברי כנסת פועלות כדי לקדם נושאים שונים, מהמאבק בשחיתות ועד חיזוק היחסים עם אמריקה הלטינית. אבל מתברר שלהקים שדולה שמניפה את הדגל החילוני זו משימה כמעט בלתי־אפשרית.

 

רק שלושה ח"כים הצטרפו לשדולה נגד הדתה, שהקימה חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ. את הקמת השדולה יזם "הפורום החילוני", קבוצת הורים הנאבקת בהדתה במערכת החינוך בפרט ובציבוריות הישראלית בכלל. הפורום פנה אל ח"כ זנדברג, וזו הרימה את הכפפה וצירפה אליה את חברי הכנסת עמר בר לב וקסניה סבטלובה מהמחנה הציוני. מטרת השדולה, אומרת זנדברג, היא "לקדם את התרבות והזהות החילונית, שבה מחזיקים מרבית אזרחי ישראל, המבקשים לחנך את ילדיהם ברוח ערכים חילוניים, פלורליסטיים ודמוקרטיים".

 

בעוד שבועיים תקיים השדולה החילונית את כנס היסוד שלה בכנסת יחד עם הפורום החילוני. לקראת האירוע שלח הפורום הזמנה לכל חברי הכנסת של סיעות יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו – 26 ח"כים בסך הכל – והזמין אותם להצטרף לשדולה. אבל איש מהם לא נענה להזמנה. גם כמה מחברי הכנסת של המחנה הציוני שאליהם פנו, סירבו להצטרף. ח"כ זנדברג עדיין לא פנתה לחבריה במרצ, אך ההערכה היא שההיענות שם תהיה גדולה יותר.

 

לנוכח הסירוב מתכנן הפורום החילוני לצאת בקמפיין שכותרתו "שכחו מה זה להיות חילונים", עם תמונותיהם של יו"ר ישראל ביתנו השר אביגדור ליברמן, יו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד, וח"כים מסיעת כולנו שמובילים קו ליברלי, כמו ח"כ מירב בן־ארי. "לא ייתכן שחברי כנסת המגדירים את עצמם חילונים נרתעים ממחויבות לבוחרים שלהם ונמנעים מהצעד ההצהרתי שבהצטרפות לשדולה החילונית", אומרים בפורום. "חברי הכנסת האלה מסרבים להילחם עבור הציבור שלהם ומפקירים את הזירה. כך קורה שהאינטרס החילוני בחינוך, במסחר ובצבא נרמס ברגל גסה".

 

ח"כ זנדברג מופתעת מהסירוב הגורף. "אנחנו ב־2018, אבל חברי כנסת ישראל עדיין מפחדים מלבטא את העמדות האמיתיות שלהם", היא אומרת. "אני מזהה במפלגות כמו ישראל ביתנו ויש עתיד ניסיון כושל ומלאכותי לקרוץ להלך רוח מדומין, שכביכול קיים בישראל, אבל אני חושבת שאלה מפלגות שקוראות בצורה שגויה לחלוטין את הציבור שלהן. החשש לא להרגיז אף אחד הוא שגוי גם מהותית וגם אלקטורלית, כי הציבור לא שם".

 

בסיעת ישראל ביתנו סירבו להגיב. תגובותיהן של סיעות יש עתיד וכולנו לא התקבלו עד מועד סגירת הגיליון.

 

חברות וחברים יקרים

8.10.2017

חברות וחברים יקרים.
אמש באליפות העולם בהתעמלות במונטריאול, ספורטאי ישראלי צעיר ומוכשר בשם ארטיום דולגופיאט, זכה במדליית כסף.
אני מברכת את ארטיום, את מאמניו ואת משפחתו שלה כמובן חלק מכובד מאוד בכך שהכישרון הזה פרח והגיע להישגים מדהימים.
איזה כיף לכולנו להתחיל את השבוע עם ההישג היפה!

אם כבר מדברים על ספורט והישגים, אז כדאי שנתייחס לילדים המוכשרים הזקוקים לתמיכה של המדינה על מנת לממש את הכישרון, וגם לכלל הילדים במדינת ישראל הזקוקים לחוגי ספורט והעשרה איכותיים.

אנחנו ההורים יודעים היטב כמה יקרים הם החוגים האלה. אם מדובר בספורט מקצועי – המשפחה צריכה למצוא דרך כלשהי לממן עלויות עצומות ולעיתים אף למשכן את ביתה. אבל גם כשמדובר בחוגים רגילים למדי, הם עדיין יקרים מדי לרוב המשפחות הישראליות בעלות הכנסה ממוצעת ולבטח למטה ממנה.

המדינה חייבת לתמוך באלה שעשויים להפוך לאלופים ולהביא גאווה גדולה למדינה שלנו, אבל היא חייבת לתמוך גם בכל השאר שעוסקים בספורט בשביל הכיף ולא בשביל המדליות.

המשפט: "נפש בריאה בגוף בריא" הוא עדיין אקטואלי! במקום שהילדים יסתובבו ברחובות או ישבו שעות מול הטלויזיה, ראוי שיקבלו העשרה והשראה מחוגים שונים ומגוונים שיהיו זמינים לכולם במחיר ששווה לכל נפש, כי כל ילד הוא אלוף וכל ילדה היא אלופה! אם נרצה – אין זו אגדה, כי הרי גם בישראל עד לא מזמן כך היה מצב, ובמדינות רבות בעולם הממשלות משקיעות הון תועפות בילדים כי הם יודעים שזאת ההשקעה המשתלמת ביותר שיש. ההשקעה בעתיד.

אני קוראת היום לראש הממשלה שלנו, ולשרת התרבות והספורט יחד עם העיריות לבצע מהפך אמיתי בתחום הזה, להשקיע בילדים שכל כך זקוקים להשקעה הזאת – בדרום, בצפון, בפריפריה החברתית באשר היא. ואז נוכל להתגאות גם באלופים צעירים כמו ארטיום….וגם בילדים בריאים ושמחים שממצים את הפוטנציאל שלהם וגדלים כשהם יודעים שיש שם מישהו למעלה שאכפת לו מהם באמת. ככה בונים חברה בריאה לעתיד.

ושוב פעם – מזל טוב לארטיום … הלוואי שתמשיך לפרוח ותזכה עוד בהרבה מדליות ופרסים יוקרתיים שיעלו את קרנה של מדינתנו האהובה ברחבי העולם!

בערב ראש השנה הלך לעולמו אדם נפלא, פרופסור שמואל מורה, או בשמו העיראקי – סמי מועלם.

23.12.2017

פרופסור מורה, חתן פרס ישראל , שעמד בראש אגודת האקדמאים יוצאי עיראק עלה לישראל מבגדאד בשנת 1952, למד באוניברסיטה העברית, הפך למשורר, סופר וחוקר של יהדות עיראק והיסטוריה ערבית קדומה ומודרנית.

זכיתי להכיר את פרופסור מורה לפני יותר מעשור, בעת שראיינתי אותו על הפגיעה בקברו של נביא יחזקאל בעיר אל-כיפל בעיראק. הראיון שנערך בביתו במבשרת ציון התארך, שאלתי עוד ועוד שאלות על החיים של הקהילה היהודית בבגדאד שם גדל והתחנך, על פרעות הפרהוד, על ההתנכלויות בבית הספר המיוחס בו למד, על האהבה הגדולה לארץ העתיקה שנולד בה ונטש אותה לטובת ארץ ישראל.

לאחר מכן נפגשנו פעמים רבות והידידות נמשכה גם כשנבחרתי לכנסת. פרופסור מורה העניק לי כמה מספריו ששמורים אצלי בספרייתי בכנסת כאוצר השמור ביותר. הוא ידע ערבית היטב, דיבר וכתב בה. התכתב עם עמיתיו החוקרים מעיראק וארצות ערביות אחרות. זכרונותיו על החיים בבגדאד התפרסמו במגזין הסעודי "אילאף" במהלך שנים רבות.

כשהקמתי בכנסת שדולה לשימור וטיפוח מורשת יהדות ארצות ערב ואיסלאם הוא תמך מאוד ביוזמה הזאת והגיע לכמה מהארועים של השדולה כאשר שנינו מאמינים שהמורשת הזאת שייכת לעם ישראל כולו.

אף שהיה אדם מבוגר, היתה בפרופסור מורה נפש צעירה מאוד. כשרצה להראות ספר מסויים, עלה מהר עד כמה שאפשר לקומה השניה בביתו על מנת להביא את אותו הספר, כשהתכוון להגיע לארוע כזה או אחר שהיה קשור במחקריו או בתרבות יהודית בעיראק ובמזה"ת לא היה כוח שהיה יכול לעצור אותו.

אני כותבת שורות אלו והדמעות חונקות את גרוני, שכן האדם החכם, הנדיב והמשכיל הזה כבר לא איתנו. הוא כבר לא ידחוף לי ליד סוכריות לבנותיי התאומות, לא ישלח מאמרים מרתקים פרי עתו ולא יקטוף לימונים מהעץ שבגינתו הקטנה.

דור מאוד מיוחד, שידע את החיים בגולה ובנה את ישראל הצעירה הולך ונעלם.

חייבים להמשיך את דרכו – בעשיה, בחקר המורשת ובבניית גשרים אקדמיים, תרבותיים וממשיים עם הסביבה המזרח תיכונית שלנו. זה מה שפרופסור שמואל מורה, סמי מועלם משכונת אל-בסאטין, היה רוצה לראות.

חברים יקרים, אין לי כל כך הרבה מילים כשאני צופה בסרטון המחריד הזה.

17.09.2017

תופעת האלימות נגד אנשי הצוותים הרפואיים והסיעודיים צריכה להפסק. גזענות כפי שאנו רואים בסרטון, ולא רק בו, זוהי מחלה שעלינו לעשות כל דבר כדי לרפא.

זה לא קורה רק במוסדות הרפואיים. כבר ראינו גזענות נגד קופאיות, נגד נותני שירות בבתי מלון. ישראלים רבים חווים זאת על בשרם יום יום.

אז נכון, כפי שאומר חברי ח״כ אילן גילאון, אי אפשר לחוקק חוק שיכריח אנשים להיות אנשים טובים.

אך הפעם, אני רוצה לפנות אליכם. כתבו לי איך לדעתכם עלינו – על המחוקקים – לטפל בתופעה הזאת?

http://m.nana10.co.il/article/1264873?sid=120&pid=55&service=10tv

ובחרת בנו- להיות אחת מאיתנו

30 מאיי.2017

חברות וחברים יקרים,

מגילת רות, המגילה אותה אנו קוראים בחג השבועות, מדברת על קבלת האחר באהבה והערכה הדדית. ללא חשדנות כלפי בת מואב-אוייב ישראל .

די היה שרות תאמר לחמותה נעמי : עמך-עמי, אלוהייך- אלוהי, באשר תלכי-אלך.
נעמי פרשה את זרועותיה וקיבלה את כלתה המואביה בחיבוק גדול וחם.

על בסיס האנושיות הפשוטה, אהבה ושאיפה לעתיד טוב יותר, הפכו שתי הנשים שותפות לגורל, כשנעמי מעודדת את כלתה האלמנה להנשא לבועז ולבנות חיים חדשים.
ברבות הימים הן הפכו להיות האמהות המולידות של דוד מלך ישראל. וכל השאר מסופר בדברי הימים.

מה היה קורה לרות היום, אם היתה מבקשת להיות חלק מעם ישראל?

אין ספק שבדרך לגיור היא היתה עוברת שבעת מדורי גהינום וגם אז , קרוב לנקודת הסיום, בכלל לא בטוח שהיתה מקבלת את תעודת ההכשר הנכספת ליהדותה.
זה תלוי מאיזה זרם הרב, האם הרבנות האורתודוקסית מכירה בו? האם מלחמות היוקרה בין הרבנים המוסמכים מטעם המדינה – יאפשרו את אישור הגיור?
האם היא הופכת לדתיה שומרת מצוות אדוקה ולא סתם יהודיה חילונית בעלת ערכי מוסר?

כמה אבני נגף ויסורים צריך להעמיד בפני אלו שבחרו להשתייך אלינו?
מי בכלל הסמיך קבוצה אחת מסויימת להיות בעלת תו ההכשר על הגיור ועל היהדות?
בטח לא האלוהים שאחראי לקשר בין נעמי ורות ולהולדת דוד המלך.

לכבוד חג השבועות, אני מאחלת שהזרועות הללו יפתחו שוב ויקבלו אל חיקן את כל הזרמים ביהדות, עבור כל היהודיות והיהודים בעולם, הבוחרים להשתייך לכאן ולקשור את גורלם בגורל עמנו.

ועוד משהו חשוב. היום, בערב שבועות אנו נזכרים גם בקורבנות הפרהוד, אותן פרעות רצחניות שהתרחשו בבגדאד בזמן חג השבועות, בשנת 1941. כ 180 יהודים נרצחו אז, כ 2000 נפצעו, עשרות אלפי בתים נבזזו. אנו זוכרים את הקורבנות, יהי זכרם ברוך.

״ארץ חופשית – עיתונות חופשית״, אמר הסופר והמחזאי אפרים קישון ז״ל. ומה מצבה של ישראל?

3 מאי .2017

חברות וחברים יקרים,

יום חופש העיתונות הבינלאומי החל היום, הוא לא יום חג עבורנו בישראל. כדאי שנהפוך אותו לקריאת חירום!

במדד חופש העיתונות הבינלאומי שפורסם לפני כשבוע, ישראל נמצאת במקום ה-91, בין מדינות כמו גאנה ונמיביה. ממדינה בה שורר חופש עיתונות הפכנו למדינה בה העיתונות "חופשית למחצה”, כהגדרת המדד.

אך בל נטעה. אותם מהלכים הפוגעים בתקשורת להם אנו עדים הם אינם יד המקרה. מקורם של חלק גדול ביד מכוון מלשכת ראש הממשלה.

נתניהו מעדיף תקשורת שאינה ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״. יותר בכיוון של כלב הפודל של הממשלה.
רק לאחרונה נחשפה פרשת תיק 2000 שהציגה בפנינו תמונה קשה: ראש הממשלה מנהל סחר-מכר עם עורך עיתון חשוב על סיקור ידידותי תמורת הטבות כלכליות ואחרות. וגם בחלקו של המו״ל המדובר בפרשה יש טעם לפגם.

תגובות מתלהמות היורדות לרמה האישית כלפי עיתונאים – מגיעות גם הן מלשכת נתניהו ומהליכוד. אלו מתורגמים לאלימות כלפי עיתונאים.

אנו שומעים על יותר ויותר מקרים של פגיעה בהם על ידי כוחות הביטחון, צבא ומשטרה וגם אזרחים מוסתים.

כחלק מציד המכשפות, עיתונאים מוזמנים לבתי משפט ולא כי עברו על החוק – רק כי הם ממלאים נאמנה את עבודתם העיתונאית.

* * *
אני מצדיעה לעיתונאים ולעיתונאיות בתקשורת הישראלית שממשיכים לעשות את עבודתם נאמנה למרות צייד המכשפות הציבורי.

ללא עיתונאות חוקרת וחופשית, לא היו נחשפות פרשות שחיתות, אנשים רמי דרג היו ממשיכים לגנוב מאיתנו, לאנוס, ולמעול באמון הציבור.

כעיתונאית בעצמי שעבדה במשך 14 שנים ברחבי המזרח התיכון טרם, למדתי כמה אין תחליף לעיתונות חוקרת, אמיצה ובלתי תלויה, ולכן, עם היבחרותי לכנסת הקמתי את השדולה לחופש הביטוי והעיתונות ואעשה כל דבר שאוכל כדי לשמור על כל אלו.

( צילומים: פלאש 90, העין השביעית, לוי וינטר, רונן פדידה, AVI, אלדד רפאלי, יונתן בלום, אייל יצהר, תמר מוצפי)

החרות האמיתית מתחילה באמונה שיש בכוחנו לשנות ולהשתנות!

10 אפריל .2017

חברות וחברים יקרים,
עוד מעט נסב על שולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח, המכונה גם חג החירות.

פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שפסח זה בעיקר מסורת עתיקה ויפה, שולחן החג ואפיקומן לילדים. אבל המסר של פסח הוא הרבה יותר עמוק מזה: הסיפור של יציאת מצרים מראה לנו שגם אלה שאין להם כלל אמונה ביכולתם, אלה שתלויים בכל דבר בדבר אדונם, אלה שהורגלו לא לחשוב לבד – גם הם יכולים לצאת למעבדות לחרות!

לעבדות יכולות להיות צורות רבות ושונות. גם עבודה של עובד או עובדת קבלן העובדים תמורת שכר מינימום ולא מקבלים את הזכויות הבסיסיות – זוהי עבדות מודרנית.

גם אי הידיעה האם תהיה לך פרנסה מחר? כי האדון הגדול שם למעלה יושב ותולש עלי חרצית באומרו "כן יפתח התאגיד, לא ייפתח התאגיד” – זו צורה של עבדות.

ויש גם את העבדות הגרועה מכל, העבדות המחשבתית שמונעת מאתנו להתפתח, להתקדם, לפעול ולחשוב בצורה עצמאית. זה נכון לגבי תלמיד תיכון, סטודנטית או חייל משוחרר המתלבטים לגבי עתידם ולא מעיזים לפעמים לחלום בגדול.

זה נכון גם לגבי כולנו שממשיכים לעשות דברים מ"כוח ההרגל”.

כשהייתי קטנה היו אומרים אצלנו "ההצלה היא האחריות של הטובעים". נשמע קצת אכזרי, במיוחד במדינה שחולמת להיות מדינת רווחה, ומצד שני – יש באמרה הזאת מסר מאוד חשוב של אחריות אישית למה שמתרחש: אם העובדים לא יתארגנו על מנת לעמוד כצוק איתן נגד אלה שגוזלים את זכותם, אם לא נדע לשלב ידיים ולעבוד ביחד על מנת לדרוש ולהשיג את מה שחשוב לנו: עתיד טוב וברור יותר הכולל בתוכו צדק חברתי והסדר מדיני, אם לא נצא מקבעון מחשבתי מסוכן המוכתב לנו מלמעלה ומציג נוסחה מקובעת שהכל נגדנו! שהכל מפחיד ואנו בסכנה קיומית! אם לא נשכיל להבין שמה שמנהל אותנו ואת החיים שלנו אלו רגשות של פחד והשרדות, אם לא ניקח לידינו את העוז והאומץ כמו משה רבינו, שהוביל את עם העבדים מעבדות לחירות במצב של חוסר סיכויים – אז נמשיך להיות עבדים אילמים וחסרי רצון אישי, התלויים באדונם בכל דבר ועניין.

אני מאחלת לכולנו שנמצא קצת זמן בתוך המולת החג על מנת לחשב את המסלול שלנו מחדש, כפרטים וכחברה, על מנת לא לאבד את הדרך.

ועוד דבר, את הפוסט הזה אני מקדישה לשני ישראלים שהחירות הפיזית שלהם נמנעה מהם וטרם חזרו הביתה למשפחות שלהם.

הראשון הוא אברה מנגיסטו ששבוי בעזה קרוב ל 1000 ימים ואין ממנו בשורה ואף סימן חיים שיאותת למשפחתו ולנו מה עלה בגורלו.

השני הוא הבלוגר אלכסנדר לפשין, שיושב בבית מעצר באזרבייג'אן על כך שהעז לכתוב דברי ביקורת אודות נשיא אזרביג׳אן בעת ביקורו בשטחים השנויים במחלוקת בחבל נגורני קראבאך.

במקרה של שניהם המדינה חייבת להתערב ולפעול על מנת להחזיר את הבנים הביתה. גם הם הילדים של המשפחה שלהם.

מי יתן ובחג פסח הבא הם ייהנו מחירותם, יסבו אל שולחן הסדר עם יקיריהם ויקראו את סיפור יציאת מצרים המופלא.

על חופי הטורקיז של איי סיישל, אנטולי ואני אמרנו זה לזו כן.

4 אפריל .2017

הטקס היה פשוט וצנוע. יקירינו וחברינו הקרובים היו שם לצדנו ברגע המיוחד הזה.

מי שנעדרה מהטקס היפה והמרגש הזה זו הרבנות האורתודוקסית, לה מונופול על הנישואין במדינת ישראל.
שנינו הרגשנו שליישות הזאת אין שום ק
שר ליהדות שלנו, ולא נסכים שייאלצו אותנו ביום המאושר בחיינו לשחק על פי כללי משחק שזר לחיינו שלנו.

לאף אחד אין בעלות על היהדות, ולא ייתכן שבמדינה יהודית ודמוקרטית לגוף דורסני אחד יהיה מונופול מוחלט ופולשני על חיינו!

אני מאחלת ומייחלת לכך שבעתיד יוכלו זוגות ישראלים להתחתן על פי דרכם בארץ בלי שייאלצו לנדוד לניכר (אלא אם יבחרו בכך).

אמשיך לעבוד למען מטרה זו בכנסת, ברגע שאחזור מירח הדבש 🙂

מדוע המשטרה ומח״ש ממשיכים לגונן על שוטרים אלימים?

 מרץ 26 . 2017

חברות וחברים יקרים,
במשך שנתיים אני פונה למח״ש בנושא אלימות מחרידה שהופעלה על ידי שוטרי בילוש כלפי מרגריטה שולמן מאשקלון. השוטרים טעו בזיהוי אבל לא הססו לתקוף באלימות קשה, אותה ואת בן זוגה חסרי הישע.

מרגריטה שולמן הוכתה מכות רצח שהותירו פגיעות קשות, נדרשו תפרים בגולגולת ועוד לא דיברנו על המחיר הנפשי.
עד היום לא התקבלה תשובה והאשמים לא הועמדו לדין.

לפני כמה ימים חזינו בהתקפה אלימה מחרידה וברוטלית של שוטר יס״מ על פלשתיני שעמד מולו חסר אונים ולא הפעיל נגדו אף רמז לאלימות.
״למזלו״ של אותו פלשתיני, היו מצלמות במקום שתיעדו את האלימות המשטרתית. הציבור הזדעזע ואולי ייעשה כאן צדק. במקרה של מרגריטה לא היו מצלמות והיא אחת מתוך מקרים רבים מדי של אלימות משטרתית כלפי אזרחים חפים מפשע.
האם האלימות מופנית כלפי מוצא? שיוך עדתי? סטטוס חברתי-כלכלי?

איך יכול להיות שמשטרת ישראל ומח״ש הממונות על אכיפת החוק ממשיכות לשתוק ולגונן על השוטרים האלימים?

אני ומרגריטה שולמן דורשות תשובות!