החרות האמיתית מתחילה באמונה שיש בכוחנו לשנות ולהשתנות!

10 אפריל .2017

חברות וחברים יקרים,
עוד מעט נסב על שולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח, המכונה גם חג החירות.

פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שפסח זה בעיקר מסורת עתיקה ויפה, שולחן החג ואפיקומן לילדים. אבל המסר של פסח הוא הרבה יותר עמוק מזה: הסיפור של יציאת מצרים מראה לנו שגם אלה שאין להם כלל אמונה ביכולתם, אלה שתלויים בכל דבר בדבר אדונם, אלה שהורגלו לא לחשוב לבד – גם הם יכולים לצאת למעבדות לחרות!

לעבדות יכולות להיות צורות רבות ושונות. גם עבודה של עובד או עובדת קבלן העובדים תמורת שכר מינימום ולא מקבלים את הזכויות הבסיסיות – זוהי עבדות מודרנית.

גם אי הידיעה האם תהיה לך פרנסה מחר? כי האדון הגדול שם למעלה יושב ותולש עלי חרצית באומרו "כן יפתח התאגיד, לא ייפתח התאגיד” – זו צורה של עבדות.

ויש גם את העבדות הגרועה מכל, העבדות המחשבתית שמונעת מאתנו להתפתח, להתקדם, לפעול ולחשוב בצורה עצמאית. זה נכון לגבי תלמיד תיכון, סטודנטית או חייל משוחרר המתלבטים לגבי עתידם ולא מעיזים לפעמים לחלום בגדול.

זה נכון גם לגבי כולנו שממשיכים לעשות דברים מ"כוח ההרגל”.

כשהייתי קטנה היו אומרים אצלנו "ההצלה היא האחריות של הטובעים". נשמע קצת אכזרי, במיוחד במדינה שחולמת להיות מדינת רווחה, ומצד שני – יש באמרה הזאת מסר מאוד חשוב של אחריות אישית למה שמתרחש: אם העובדים לא יתארגנו על מנת לעמוד כצוק איתן נגד אלה שגוזלים את זכותם, אם לא נדע לשלב ידיים ולעבוד ביחד על מנת לדרוש ולהשיג את מה שחשוב לנו: עתיד טוב וברור יותר הכולל בתוכו צדק חברתי והסדר מדיני, אם לא נצא מקבעון מחשבתי מסוכן המוכתב לנו מלמעלה ומציג נוסחה מקובעת שהכל נגדנו! שהכל מפחיד ואנו בסכנה קיומית! אם לא נשכיל להבין שמה שמנהל אותנו ואת החיים שלנו אלו רגשות של פחד והשרדות, אם לא ניקח לידינו את העוז והאומץ כמו משה רבינו, שהוביל את עם העבדים מעבדות לחירות במצב של חוסר סיכויים – אז נמשיך להיות עבדים אילמים וחסרי רצון אישי, התלויים באדונם בכל דבר ועניין.

אני מאחלת לכולנו שנמצא קצת זמן בתוך המולת החג על מנת לחשב את המסלול שלנו מחדש, כפרטים וכחברה, על מנת לא לאבד את הדרך.

ועוד דבר, את הפוסט הזה אני מקדישה לשני ישראלים שהחירות הפיזית שלהם נמנעה מהם וטרם חזרו הביתה למשפחות שלהם.

הראשון הוא אברה מנגיסטו ששבוי בעזה קרוב ל 1000 ימים ואין ממנו בשורה ואף סימן חיים שיאותת למשפחתו ולנו מה עלה בגורלו.

השני הוא הבלוגר אלכסנדר לפשין, שיושב בבית מעצר באזרבייג'אן על כך שהעז לכתוב דברי ביקורת אודות נשיא אזרביג׳אן בעת ביקורו בשטחים השנויים במחלוקת בחבל נגורני קראבאך.

במקרה של שניהם המדינה חייבת להתערב ולפעול על מנת להחזיר את הבנים הביתה. גם הם הילדים של המשפחה שלהם.

מי יתן ובחג פסח הבא הם ייהנו מחירותם, יסבו אל שולחן הסדר עם יקיריהם ויקראו את סיפור יציאת מצרים המופלא.