על משפחות שכולות שקבלו צווי הריסה לבתיהם, ועל ההבטחה (השיקרית) "ייתנו – יקבלו"

חברים וחברות יקרים
תארו לעצמכם מה חש אדם המקבל לידיו צו הריסה לביתו הנמצא בישוב חוקי בו גדל וקיווה לגדל גם את משפחתו? אדם המעניק למדינה את כל היקר לו, את ביטחונו, חייו, ילדיו.
בעלי בתים בכפרים הדרוזים: ירכא, עוספיא ומרר קיבלו לפני כמה ימים לידיהם צווי הריסה לבתים המוכרזים כלא חוקיים. מדובר במשפחות שכולות ואנשי ביטחון המשרתים את המדינה בנאמנות.

לפני שבוע התרחש פינוי אלים בישוב הבדווי אום אל-חיראן שגבה קורבנות בנפש וריסק שתי משפחות. לאחרונה גם מתבצעים בחסות אכיפת החוק, הריסת בתים בישובים ערביים-למען יראו וייראו. כל זאת כאשר בהתנחלויות הלא חוקיות נוהגים בכפפות משי.
אני הראשונה שאתמוך בעד שמירת החוק, אבל גם מתן אפשרות לאנשים להתקיים במסגרת החוק ולשמור עליו.
כאשר אין תכניות מתאר לבניה ביישובי המיעוטים, כאשר מתחילת קום המדינה לא הוקם אף ישוב עבור המיעוט הערבי החי במדינת ישראל לעומת יותר מ-700 ישובים לאוכלוסייה היהודית- מה בדיוק חושבת ממשלת ישראל שיעשו האנשים שרוצים לשמור על החוק אולם לא מאפשרים להם שום ברירה אחרת! היכן הם בדיוק יגורו?

אין מילים בפי לתאר את הציניות הקשה בה נוהגת ממשלת ישראל כפי המיעוטים החיים בה, במיוחד כלפי האוכלוסייה הדוברת ערבית באשר היא. רק לפני שנה ראינו ששיחה בשפה הערבית היא סיבה להכות חייל דרוזי היוצא לחופשה ומבקש לבלות במועדון. זה לא מקרה בודד. החשדנות והעוינות הפכו שיגרה המכתיבה יחס מפלה ואלים כלפי הזולת.
הפער המפלה בהתייחסות להתנחלויות הלא חוקיות לבין היחס למיעוטים ולבתיהם מרסק את המשפט עליו חתום יו"ר ישראל ביתנו: "אם אין נאמנות אין אזרחות".

כל האנשים בחברה הישראלית זכאים ליחס של בני אדם ושיוויון בפני החוק. לצערי מסתבר שגם אזרחיה הנאמנים ביותר של מדינת ישראל, המשרתים בצבא ומוסרים את נפשם למען בטחונה של מדינת ישראל, אינם זוכים ליחס שיוויוני מממשלת ישראל.

ראו את הנאום שלי אתמול במליאת הכנסת.

 

www.facebook.com/SvetlovaKsenia/videos