פרוייקט "הפנסיות"

 

12449464_10208732541694905_27562063_o

 צילום: תמרה מרץ

,חברים יקרים

ישראל חיים כיום כ-180,000 קשישים שנמצאים מתחת לקו העוני.
כ 150,000 מהם עולים מחבר העמים, מאתיופיה וממקומות נוספים.
הם ורבבות של אחרים מתקיימים רק מקצבת זקנה שעומדת על 2,300 ₪ ליחיד בלבד (!), מה שיוצר מצב אבסרודי ובלתי אנושי בו בני אדם צריכים לבחור מדי יום בין אוכל לתרופות, ובין תרופות לחימום הבית.

כתבתי כאן לא מעט על בעיית הפנסיה במדינת ישראל – מדינה צעירה שאוכלוסייתה הולכת ומתבגרת.

שנת 2016 החלה ללא בשורה.
תקציב המדינה לשנה הנוכחית (כמו גם של השנה הקודמת ואחת שלפניה ועוד אחת ועוד אחת) אינו מתחשב בצרכים של אלו שהכי זקוקים להגנתה של המדינה.

הכנסת חוקקה את החוק שמחייב את המעסיק להפריש לפנסיה רק ב 2008, ורוב האוכלוסיות המוחלשות נשארו בחוץ.
אף איגוד עובדים חזק, אף גילדה מקצועית לא דואגת להם. עולים שהגיעו לארץ בגיל שכלל לא מאפשר צבירה לפנסיה הגיונית הופקרו לחסדי שמיים.

אני מכירה אנשים שעבדו בארץ כל חייהם ונותרו ללא פנסיה, כאלה שעבדו מהיום הראשון שהגיעו ארצה כמורים, קופאים, אחיות ועוד, וכעת מקבלים קצבה פנסיונית מגוחכת: רק 1,200-1,400 ₪ לחודש.
מרביתם שוכרים דירות, ולא הגיעו לדירה משלהם למרות שעבדו קשה כל חייהם, וכיוון שגם את מפעל הדיור הציבורי ייבשה המדינה והחריבה, כעת הם עומדים חסרי אונים אל מול המצוקה הכלכלית הגוברת שמאיימת לסחוף אותם למעגל העוני. נגזר עליהם לחיות את שארית חייהם במחסור.

עצוב שבמדינת ישראל, שמקימיה בקשו להקים מדינת מופת, המבוגרים מושלכים החוצה כמו שנהוג אצל האסקימוסים.
ראוי כי נזכור: מי שאינו זוכר את עברו, נותר ללא עתיד!
ואכן, זה מה שקורה – הטרגדיה של מחוסרי פנסיות היא רב-דורית, כי דור הילדים לא רק שאינו מקבל כל עזרה מהוריו המבוגרים, אלא להפך: מקבל עליהם אחריות, ובפועל, מפרנס שתי ולפעמים אף שלוש משפחות.

מדי שבוע, אפרסם את הסיפור של אותם ישראלים וישראליות שחיים ללא פנסיה כדי שתכירו אותם בפנים, כדי שכולכם תדעו כיצד זה מרגיש להיות קשיש ועני.
אני מבקשת את עזרתכם בהפצת הסיפורים האלה. על כולנו להיות מאוחדים בדאגתנו לגיל השלישי – דור הורינו וסבינו, ולצרכיו. להוקיר להם תודה על כך שדאגו לנו.

פעם, כשהייתי ילדה אהבתי את להקת הרגאיי UB40 , ובתרגום לעברית: "אתה תהיה בן 40".
אז כדאי שנזכור: כולנו נהיה לא רק בני 40, אלא על פי הסטטיסטיקה האחרונה גם בני 70, 80 ועם תוחלת החיים, נגיע לגילאים מופלגים ככל שעוברות השנים.
הדאגה למחר חייבת להתחיל היום, ועל כן, בקרוב אציג הצעת חוק בנושא הפנסיות, ואדרוש תשובות מראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר משה כחולון ושר הרווחה חיים כץ.

תכירו את תמרה מרץ מפתח תקווה.
היא בת 78 וממתינה לדיור ציבורי כבר 15 שנים.
תמרה היא דוקטור לביולוגיה בהשכלתה, וטרם עלייתה ארצה עבדה במרכז המחקר של האקדמיה הלאומית למדעים בדונייצק. בעלה אנאטולי היה פרופסור במכון הטכנולוגי בדונייצק.
תמרה ואנטולי הגיעו לישראל ב-2001 עם בתם נטליה שהיתה נשואה לסרגיי, ועם נכדתם סאשה שהשתחררה מצה"ל רק לפני כשבועיים.
עם עלייתם, הם התיישבו בפתח תקווה וכולם התחילו ללמוד ולעבוד.

למרבה הצער, נישואי הוריה של סאשה לא עברו את מבחן העלייה לארץ. אביה עזב את המשפחה ולא שילם מעולם מזונות ועל כן נאלצה לצאת לעבוד כבר בגיל 14.

אנטולי חולה לוקמיה, ועבר לאחרונה שבץ.
תמרה גרה עם בעלה הסיעודי, בתה ונכדתה בדירת שני חדרים.
הילדים עוזרים לה לטפל בבעל שלא יכול לזוז ללא עזרה.
כמה פעמים בחודש היא לוקחת אותו לבית חולים במונית.
תמרה ואנטולי מקבלים קצבת זקנה לזוג בת 4,366 ש"ח ותוספת מדור על סך 1,147 ש"ח. מסכום זה עליהם להוציא 400 ש"ח עבור תרופות, ולפחות פעמיים בחודש לשלם עבור אונקולג 100 ש"ח, ולא פעם, קרוב ל-1000 ש"ח עבור אמבולנס (סכום שמוחזר לאחר תקופה).

תמרה אומרת: "אנחנו לא יכולים לחיות בנפרד מילדינו, וגם לא יכולים לעזוב את פתח תקווה – לנסוע לבית החולים מלוד או רמלה יהיה בלתי אפשרי עבורנו. מבחינתנו מעבר לעיר אחרת יהיה כמו עלייה פעם נוספת. ללא עזרת הילדה והנכדה, לא היינו שורדים".

Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו משה כחלון חיים כץ