נאום הבכורה של ח"כ קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני:

יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, משפחתי וחבריי – שלום וסלאם.

לפני מספר ימים שמעתי בדיחה טובה על פוליטיקאים. מספרים שבמעבדת מחקר אחת החליטו להחליף את עכברי הניסוי בפוליטיקאים. עיתונאי מופתע התעניין אצל ראש המעבדה מדוע החליטו לעשות את המעשה המוזר הזה וראש המעבדה עונה לו:

ראשית כל- לאף אחד לא ממש אכפת מפוליטיקאים.

שנית– יש יותר מדי פוליטיקאים ואיש לא ישים לב.

ודבר שלישי – יש דברים שאפילו עכברים לא יעשו.

כיוון שאני באה בין היתר גם מרקע אקדמי וכללי הציטוט חשובים לי, אז אציין שאת הבדיחה סיפר ראש ממשלת בריטניה הנבחר דייויד קמרון באחת ההופעות שלו לפני הבחירות.

אמנם הבדיחה מקורה באנגליה אך היא מתאימה למציאות שלנו בישראל כמו כפפה ליד. כמו כן, 84% מהאנגלים בטוחים שהשיטה הפוליטית שלהם פגומה ולמרות זאת ממשיכים לבחור באותו מנהיג, עוד דמיון מדהים בין האימפריה לשעבר לבין הנתינה שלה לשעבר.

תדמיתם של פוליטיקאים בארצנו ברובה שלילית, רבים מבני דורי מגדירים את פוליטיקה כעיסוק משמים ולא חשוב. האמרה המפורסמת של שארל דה גול שאמר כי "פוליטיקה היא עסק רציני מכדי להשאירה לפוליטיקאים" איננה רלוונטית עוד כי רק אחוז קטן של צעירים חולמים להיות פוליטיקאים, ופוליטיקה היחידה שהם מוכנים לספוג זה המערכונים של ארץ נהדרת, ולכן כיום מתאימה יותר אמרתו הקדומה של אפלטון "המחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לעניינים ציבוריים, הוא להישלט בידי אנשים רעים", וזה מסביר מדוע החלטתי לעזוב את עולם העיתונות ואת האקדמיה,  שני עולמות מעניינים ומדהימים לטובת משהו שרוב הציבור נרתע ומתרחק ממנו.

ואפרט, באופן פרדוקסלי, זה קרה בדיוק בגלל התחושה הזאת שדבקה גם בי,  תחושת מיאוס, שעמום, תחושה של סוף התקווה,  תחושה של פחד כי המדינה שלי מאבדת כיוון בתוך המבוך הפוליטי הפתלתל והאפרורי,  תחושה שהדמוקרטיה שלנו בסכנה. הביורוקרטיזציה של הפוליטיקה שלנו, התרחקות שלה מהישראלי המצוי מרוקנת את הדמוקרטיה שלנו מתוכן ומעניקה כוח בלתי רגיל וכמעט לא מרוסן לקבוצה קטנה מאוד של אנשים שמחליטים החלטות הרות גורל, בשביל כולנו ומבלי להתחשב בנו, האנשים הפשוטים.

וינסטון צ'רצי'יל אמר פעם כי למרות שדמוקרטיה היא לדעתו שיטה גרועה, האנושות לא המציאה שום דבר טוב יותר. כיוון שיש לי עם מה להשוות, אני בטוחה לגמרי כי צ'רצ'יל צדק. דמוקרטיה חשובה לא רק כי היא בפוטנציאל יכולה להביא שלום, ושגשוג ושלטון החוק –  כי זה קורה גם במשטרים אוטוקרטיים: כווית היא מדינה משגשגת, במצרים של מובארכ היה בטוח להסתובב ברחובות, ובאיראן מתגאים בשלטון החוק האלוהי – וילאית אל פקי. אך דמוקרטיה אמיתית חשובה כי היא מביאה לידי ביטוי שני עקרונות שהם מרכזיים לכל אדם נאור וחופשי – שוויון וחרות. היא זאת שמעלה את הערך של הפרט. במשטרים האוטוריטריים הפרט תמיד אינו אלא בורג בתוך המערכת שחשיבותה תמיד עולה על חשיבותו של האינדיוידואל.

קצת רקע אישי:  עליתי ארצה עם אמי וסבתי בהיותי בת 14 מברית המועצות לשעבר, זמן קצר לפני שהתפרקה המדינה הענקית. כשהייתי ילדה קטנה, מדי פעם היינו הולכים לבחירות, אני ואמא. היא בחרה מתוך רשימה עם שם אחד, הפתעות גדולות לא היו שם.

ביום ההשבעה שלי בכנסת, בשיא ההתרגשות, נזכרתי בטקס השבעה אחר שהייתי חלק ממנו. בכיתה ג' התקבלתי בתהליך התנדבותי-כפייתי לארגון של החלוצים הצעירים במוזיאון לנין שבמוסקבה. זה היה ריטואל מני רבים שהיה צריך לעבור אותם, בלי לחשוב יותר מדי על המשמעות.  באותה העת כאשר האימפריה הסובייטית דמתה יותר מכל לטיטאניק התובעת,  הרבינו לצחוק על פוליטיקה שהייתה למילה נרדפת לביורוקרטיה, ופעם בבית ספרי מישהו סיפר כשהוא נחנק מצחוק על פגישה מדומיינת בין אזרח סובייטי לאמריקאי – דבר בלתי אפשרי כשלעצמו. האמריקאי אמר בגאווה "ארה"ב היא דמוקרטיה אמתית! אני יכול ברגע זה לצאת אל הבית הלבן ולומר שרייגן  פושע. הסובייטי עונה לו בהתנשאות: הדמוקרטיה שלנו משובחת בהרבה. אני למשל יכול ממש עכשיו לצאת אל הכיכר האדומה ולומר שרייגן פושע". כמעט שלושה עשורים עברו מאז ודבר לא השתנה במדינה הגדולה שבאתי ממנה למרות התקוות הגדולות שנמוגו כלא היו.

גם במהלך עבודתי העיתונאית יצא לי לבקר בלא מעט מדינות שרחוקות מרחק שנות אור מאיזשהו מודל דמוקרטי. במהלך 13 שנים אני בתור כתבת לענייני ערבים ביקרתי במצרים, סוריה, לבנון ,לוב, תוניסיה, מדינות המפרץ ועוד. עבדתי תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלסטינית וסיקרתי אין ספור מערכות בחירות שלא תרמו לכינון הדמוקרטיה. יוסף סטאלין, הדיקטטור הסובייטי שחלק ממשפחתי נרצח על ידו והחלק השני על ידי הצוררים הנאצים, אמר פעם, "לא משנה כיצד מצביעים, חשוב איך סופרים". הבחירות במדינות אחדות בעולם הערבי מראות שגם אם סופרים נכון, התוצאה עדיין יכולה להיות עגומה. אם בחירות הופכות לריטואל נדוש, ריק מתוכן אמתי, אז גם התוצאה לא תהיה דמוקרטית.

יצא לי להיות בכיכרות המהפכה שם ההמונים דרשו את הדמוקרטיה בלהט, וראיתי כיצד תוך זמן קצר חלומם נרמס, כיצד מערכת המשפט בארצם הפכה לחותמת גומי של המשטר, כיצד בעלי השררה הסיתו נגד האופוזיציה בכלי תקשורת הנשלטים והפכו אותם לגיס חמישי נרדף.  וחשבתי עלינו.

ביקרתי גם במדינות אחרות, שבעות ועשירות שהאזרחים בהן נהנים מכל טוב, מדינות שבמערב בטעות קוראים להן "מתונות", מדינות שאוסרות על האוכלוסייה שלהן לנהוג ברכב או להשתייך לדת מסוימת או לחיות בערים מסוימות או לבקר את בית המלוכה או להתגרש….. וחשבתי עלינו.

הרי גם במדינה שלנו  יש בחירות בתדירות גבוהה, כל שנתיים או אפילו פחות לאחרונה, במקום כמעט כל חמש שנים. כביכול חגיגה דמוקרטית מושלמת, ובתדירות גבוה. אז מדוע אם כל כך טוב לנו, כל כך רע לנו? מדוע יוצאים אלפים של ישראלים ממוצא אתיופי להפגין נגד הגזענות? מדוע מוחים מאות אלפים מבני עמי נגד יוקר המחיה, נגד מונופולים וממשלה אדישה? מעין הרגשה שאנו מהלכים  כאן על חבל דק מתוח ובכל דקה הכול יכול לקרוס? גם אצלנו הפערים החברתיים גדלים, גם אצלנו מספר רב של אזרחים הינם משוללי זכויות יסוד כגון הזכות להתחתן בארצם, להיקבר ליד יקיריהם, להתגורר בכל ישוב בלי להידרש לעניין המוצא, לרשום את הילדים לכל גן ולכל בית ספר בלי להידרש לעניין של צבע עור או מוצא. גם במדינתנו זרמים דתיים אחדים הצליחו לתפוס בעלות על כל השאר, גם אצלנו יש מי שחולם להגביל את חופש העיתונות ולקצץ כנפיים למערכת המשפטית וברגעים אלה ממש עושה צעדים פרקטיים להגשמת החלום הזה. אז מה גורם לנו להאמין בכך שהדמוקרטיה שלנו חסינה ?

אנו חושבים שאם אמרנו את מילת הקסם "דמוקרטיה" אז היא איכשהו תבוא עלינו כמו גשם? תתקיים לבד, בלי עזרתנו, אנו חושבים שאם קראנו למישהו "אח"  –  אז דיינו, ואפשר לשכוח מאותו האח או האחות ביום למחרת, כאשר לא נרצה להשכיר לה דירה, להכניס אותו ליישוב שלנו, להעסיק אותה, לאפשר לו או לה להתחתן בארץ עם בחירת ליבם,  או להעביר כספים לבית הספר שם הילדים של האחים האלה לומדים?  אנו אומרים את המילה הקסומה הזאת "אח" ושוכחים שהמלחמות המדממות ביותר נקראות "מלחמות אחים". ואם זה מצב האחים, אז מה נאמר על בני הדודים שלנו, האזרחים הערבים?  הרי הפוליטיקאים נזכרים רק ברגע הקריטי לפני נעילת הקלפיות וגם אז – רק כדי מנת להסית,  לא על מנת לפתח. למלים כידוע יש כוח עצום, וכאשר שרים בכירים קוראים לערבים גייס חמישי או קוראים לישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר או מן העבר השני ישראלים יוצאי ארצות האסלאם – לחזור לארץ מוצאת, הדמוקרטיה שלנו נפגעת.

גזענות פוגעת בדמוקרטיה, אפליה פוגעת בדמוקרטיה, הסתה פוגעת בדמוקרטיה. מפחיד אותי שכאשר חייל דרוזי או צעיר ערבי בירושלים מדברים בקול רם בשפתם הם מסתכנים בתקיפה פיזית. השפה הערבית שהיא הלינגווה פראנקה של האזור, שפתם של אל-מאעררי, אל מותנאבי, טהה חוסיין ונגיב מחפוז, שפה של שירה וספרות  הפכו לבלתי רצויים בארצנו עוד בשנות החמישים, כאשר הגיעו העולים מארצות ערב, וכעת ילדים בבתי ספר מוכנים ללמוד צרפתית, ספרדית ואף סינית, רק לא ערבית. היכן השיוויון והיכן היא החרות. כך קורה שאנו חיים את חיינו, נעולים בתוך השבטיות שלנו, נעולים בתוך הנרטיב שלנו, עולבים זה בזה, פוצעים זה את זה, רחוקים מאוד מהשוויון ומהחרות. ובמקום לדבר על מה שמאחד אותנו מדברים על המפריד ועוד עושים מזה הון פוליטי.

אנחנו, הישראלים, מרבים לדבר על הדמוקרטיה כאילו הייתה מתת אלוהים,  הבטחה נצחית, כישרון מולד וטופחים לעצמנו על השכם  ואומרים פתגמים נדושים "כך קורה גם אצל האחרים, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה, יהיה בסדר, לעם היהודי יש מסורת דמוקרטית ארוכת ימים" וכהנה וכהנה. צירוף המילים הזה "הדמוקרטיה ישראלית" כל כך מלטף את האוזן שלעיתים אנו חוזרים עליו רק כדי לשמוע את עצמנו שוב ושוב, ובתוך כל המדיטציה המרגיעה הזאת שוכחים שדמוקרטיה היא כמו הרך הנולד, זקוקה לתשומת לב מתמדת, זקוקה לטיפוח וטיפול, זקוקה להגנה שלנו, לעבודה היומיומית. דמוקרטיה בעיניי היא  עשייה מתמשכת המושתתת על ערכים שאנו חייבים כל הזמן לרענן ולשנן, על מנת לא לשכוח אותם.

אני מאמינה שכדי לקיים את הדמוקרטיה אנחנו חייבים  ליצור דיאלוג חדש בין האזרחים לפוליטיקה, להנגיש אותה לכלל אזרחי ישראל ולגרום להם באמת להתעניין בתהליכים פוליטיים ולהשתתף בהם, לא רק ביום הבוחר. פוליטיקה היא הרבה יותר  מאנקדוטות קטנות וחסרות תוכן שממלאות את התקשורת שלנו היום וגורמות בעיקר רק לריחוק וחוסר אמון בין המערכת הפוליטית לציבור הרחב.

אנו כמובן חייבים את חופש הביטוי ואת החופש העיתונות. משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע. השמירה על המסגרת הנורמטיבית מובטחת בראש ובראשונה על ידי גילוי של המידע על פועלם של הנבחרים כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט, כך כתב מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר.

 כל משטר, לא דמוקרטי ודמוקרטי כאחד היה רוצה שהעיתונות שמכונה כלב השמירה של הדמוקרטיה –  תדמה יותר לפודל עדין, מאשר לבולדוג הלוחמני. להזכירכם – עניין חשוב כגון חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל עד היום לא מעוגן בחוק. בשנת 2014 מדינתנו דורגה במקום 101 מתוך 179 באינדקס חופש העיתונות העולמי, בשנת 2006 היינו במקום ה50 המכובד." אני מגן על חופש הביטוי וגם על הזכות של החברה להתנגד לחופש הביטוי. זה המחיר שעליי לשלם על פלורליזם" כך כתב נגיב מחפוז, זוכה פרס נובל המצרי שנורה בשנת  1994 על ידי איסלמיסט קיצוני שהתנגד לליברליזם של מחמוד.

על מנת לשמור על הדמוקרטיה שלנו אנו חייבים מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלא מונעת מלחצים פוליטיים ומינויים נוחים שישרתו את בעלי השררה. קרל פופר, שבצדק אפשר לכנותו הפילוסוף החשוב ביותר של המדע במאה העשרים, כתב שבעת בחירות דמוקרטיות השאלה הנכונה והחשובה היא לא "מי יהיו המנהיגים, אלא מי ירסן אותם". לנו, לנבחרי הציבור יש אחריות גדולה בעניין זה, שכן מחובתנו לרסן ולבלום את המהלכים הממשלתיים שיכולים לגרום נזק חמור לדמוקרטיה שלנו.

על מנת להגן על הדמוקרטיה הישראלית ועל אורח חיינו במדינת ישראל, אנו גם חייבים לחתור בהקדם לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולשלום ושיתוף פעולה איזורי.  חייבים להוציא את הפיל הלבן הזה החוצה ולהתמודד איתו, לפני שיהיה מאוחר מדי. הסטטוס קוו, כידוע, לעולם אינו נמשך לנצח.  המשך מדיניות הסטטוס קוו הנוכחית, סיפוח אדמות בלתי חוקי ובניה של מאחזים נוספים יגרמו לבידוד של מדינת ישראל ולהתערערות המציאות הביטחונית בגבולנו. יוזמת השלום הערבית משנת 2002 עדיין נמצאת על השולחן, אך אנו מתקרבים במהירות לנקודת האל-חזור וכשנחצה אותה הפתרון היחיד שיהיה מונח על השולחן יהיה של מדינה דו-לאומית. כמו בנג'מין פרנקלין אני מאמינה שאף פעם לא היו מלחמה טובה או שלום רע ואם לא נפעל להסדר מדיני היום, נצטער על כך מאוד מחר.

אנו חייבים לפעול למען השוויון וצמצום של הפערים החברתיים, להשקיע בילדים, להשקיע בחינוך, לתת לכל ילדי ישראל הזדמנויות לרכוש כלים הנחוצים על מנת להצליח בעולם המודרני. לא ייתכן שתלמידים בדווים בנגב, תלמידים ערבים ודרוזים בצפון או תלמידים יהודים  בפריפריה  יקבלו פחות תקציבים מתלמידים אחרים בתל אביב או ברעננה. אנחנו גם חייבים לחנך לדמוקרטיה, לסובלנות, להבנה הדדית מגיל צעיר ביותר. תינוק לא נולד כשהוא שונא.

אלה הם אתגרים רבים ולא פשוטים, אך אף אחד לא הבטיח לאיש מאתנו חיים קלים. ואני קוראת לכל חברי נכבדים כאן להניח את חילוקי דעות, את הסטראוטיפים והסטיגמות בצד להיאבק בשביל הצלחת הדמוקרטיה שלנו יחדיו. כדבריו של מרטין לוטר קינג – הבה לא נרווה את הצימאון שלנו לחרות על ידי שתיה מהבאר של מרירות ושנאה.

בכהונתי אפעל למען כל אלו ואני מייחלת לשותפים מכל סיעות הבית ללא הבדל קואליציה ואופוזיציה בנושאים אלו.

תודה רבה